הסבר הסוגיה

האומר לחבירו 'צא וקדש לי אשה פלונית', והלך וקדשה לעצמו – מקודשת לשני. וכן האומר לאישה 'הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום', ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום – מקודשת לשני, בת ישראל לכהן תאכל בתרומה. 'מעכשיו ולאחר שלשים יום', ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום – מקודשת ואינה מקודשת, בת ישראל לכהן או בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה. [משנה נח:]

המשנה דנה בדין האומר לאישה 'הרי את מקודשת לי לאחר שלושים יום', ובדין האומר לאישה 'הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלושים יום'. דינים אלו מבוססים על הנחה שאפשר להפריד בין מעשה הקידושין לחלות הקידושין: מעשה הקידושין יכולים להתבצע בזמן מסוים, ואף על פי כן החלות תחול במועד אחר.

המשנה הבאה מלמדת שאפשר להגביל את חלות הקידושין בתנאי:

האומר לאישה 'הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז' - הרי זו מקודשת והוא יתן. 'על מנת שאתן לך מכאן ועד ל' יום', נתן לה בתוך שלשים מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת. [משנה ס.]

מבואר מכך שאפשר לעשות את מעשה הקידושין ולהגדיר שחלות הקידושין תלויה בקיום התנאי: אם התנאי יתקיים הקידושין יחולו, ואם התנאי לא יתקיים הקידושין לא יחולו.

ביטוי נוסף להפרדה בין מעשה הקידושין לחלות הקידושין עולה מהאפשרות לקיים את הקידושין על ידי שליח. מקור דין זה במשנה בתחילת הפרק השני:

האיש מקדש בו ובשלוחו. האישה מתקדשת בה ובשלוחה. האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו. [משנה מא.]

במציאות זו, את מעשה הקידושין עושה אדם אחד (השליח), והם חלים בעבור אדם אחר (המשלח), ואם כן גם דין זה נובע מהיכולת להפריד בין מעשה הקידושין לחלותם.

הפרדה זו שבין המעשה לחלות, אינה קיימת ברוב דיני התורה: אדם הטובל במקווה אינו יכול להגביל את היטהרותו בתנאי, וכן אינו יכול לדחות את מועד היטהרותו. וכן הוא המצב גם בייבום, בשחיטה, בנישואין ובדינים נוספים. מדוע, אם כן, בקידושין אפשר להפריד בין המעשה לבין החלות? במה שונים קידושין וגירושין מדינים אחרים?

התשובה לכך פשוטה. ברוב דיני התורה האדם עושה את המעשה בלבד, אך החלות אינה מסורה בידיו. אדם טובל במקווה, אך היטהרותו אינה תלויה בו; האדם עושה את מעשה הטבילה בלבד, והיטהרותו היא תוצאה הנעשית מאליה. אדם שוחט בהמה, אך הכשר הבשר לאכילה אינו נעשה על ידו; זו תוצאה הנעשית מאליה. בקידושין, לעומת זאת, לא רק המעשה מסור לאדם, אלא גם החלות. האדם אינו עושה רק מעשה הקידושין, אלא הוא ה'לוקח' את האישה ומחיל עליה את חלות הקידושין. בשל כך, האדם יכול 'לשלוט' בחלות אותה הוא מחיל: להגביל אותה בתנאי, לדחות את מועד חלותה ולהגדיר שהיא תתייחס לאדם אחר.

כדברים אלו כותב הקובץ הערות:

והנה בכל הדברים הנעשים ע"י האדם ישנם שני אופנים: א) היכא דחלות הדין נעשה מכח האדם, כמו בכל הקניינים ובקידושין וגירושין, שהאדם הוא הפועל את חלות הדין. ב) היכא שהמעשה בעצמה, בלא כח האדם, פועלת את חלות הדין, כמו בשחיטה דמתרת, אף דבעינן כח גברא, מכל מקום האדם אינו המתיר, אלא השחיטה עצמה מתרת, אם נעשית כהלכתה. ונפקא מינה טובא משני האופנים האלו, דבמקום שהאדם הוא האוסר או המתיר, יש בידו להטיל תנאי, שמקדש או מגרש או מוכר על תנאי כך וכך, שאם יתקיים התנאי יחולו הקידושין והגירושין, ואם לאו לא יחולו, דחלות הדין נעשית על ידי רצונו, אבל השוחט בהמה, לא יוכל להטיל תנאי ולומר אם יתקיים התנאי תהא הבהמה ניתרת ואם לא יתקיים התנאי לא תהא ניתרת, דלאו בדידיה תליא מילתא, דהשחיטה בעצמה מתרת, ואין האדם המתיר. וכן נפקא מינה אם יוכל לקבוע זמן, דבקידושין וגירושין אפשר לקבוע זמן, שיחולו לאחר ל' יום, ואילו בשחיטה, אי אפשר לשוחט לומר שתהא הבהמה ניתרת לאחר ל' יום.

[קובץ הערות סי' עו אות ב]

נוסיף הסבר לחילוק שבין קידושין וקניינים לדיני התורה האחרים. אדם יכול לפעול בעולם בשתי דרכים: בגופו או בתודעתו. ברוב תחומי התורה אדם פועל בהם בגופו. אדם שוחט בהמה והתורה קובעת שבהמה שנשחטה כראוי בשרה מותר לאכילה; אדם כותב ספר תורה והתורה קובעת שספר תורה שנכתב כהלכתו מתקדש בקדושת ספר תורה; אדם עושה תפילין והתורה קובעת שתפילין שנעשו כדינם קדושים בקדושת תפילין. בניגוד לכך, קניין אדם אינו עושה בגופו אלא בתודעתו. האדם מחליט בתודעתו שהוא מעוניין להקנות חפץ מסוים לאדם אחר, ומעשה הקניין הוא הביטוי המעשי לתודעתו של האדם. גם קידושין שייכים לדרך השנייה, וממילא גם בהם החלות של האדם אינה נעשית על ידי גופו אלא על ידי תודעתו. מטעם זה אפשר לעשות מעשה קניין כעת וחלות הקנין תהיה רק לאחר שלושים יום, אך אין אפשרות לכתוב ספר תורה היום ולהגדיר שקדושתו תחול בעוד שלושים יום.

על פי האמור, מעשה הקידושין, אותו עושה האדם בגופו, דומה בגדריו ובמהותו לרוב דיני התורה. אמנם, חלות הקידושין היא בעלת אופי ייחודי – אותה מחיל האדם בדעתו, ולכן ביכולתו להגביל אותה באופנים שונים.

נעמיק בהבדל בין קידושין לדינים אחרים על פי דברי רבנו חיים הלוי מבריסק [הל' יבום וחליצה פ"ד הט"ז].

הגר"ח מביא את דברי תוספות [יבמות קד: ד"ה והא], כי הדרישה לכוונה בחליצה יכולה להתקיים בחליצת שוטה על ידי "שבית דין עומדים על גבם ומורים להם לעשות חליצה כתיקנה". וכן נאמר בגמרא בגיטין [כב:], שחרש, שוטה וקטן יכולים לכתוב גט, על אף שהגט צריך להיכתב 'לשמה', כאשר 'גדול עומד על גבם'. הגר"ח שואל, מדוע אם כן שוטה אינו בר קידושין וגירושין^[1]? מדוע אין ביכולתו לקדש ולגרש כאשר 'גדול עומד על גביו'?

הגר"ח כותב בביאור הדברים:

ונראה מוכרח מזה, דחלוק דין גירושין וקידושין מדין חליצה ולשמה. דבגירושין וקידושין צריך דעת בעלים על עצם הגירושין והקידושין, ומשום דעיקר הקידושין וגירושין נעשה על ידי הבעלים, והם האוסרים והם המתירים, ועל כן צריך דעתם, ולא מהניא מה שאחרים מלמדין אותן, כיון דהם בעצמן לאו בני דעה נינהו. מה שאין כן בחליצה ולשמה, אין בהם דין דעת בעלים, ורק כוונה הוא דבעינן על עצם מעשה החליצה, והפטור ממילא בא מדין תורה. וזהו שהביאו התוס', דהיכא דאין צריך רק כוונה לחוד מהני מה שאחרים מורים אותם, וכמו דמהני לאשוויי לשמה, ושם גם כן לא בעינן רק כוונה לחוד.

[חידושי רבנו חיים הלוי הל' יבום וחיצה פ"ד הט"ז]

הגר"ח מבחין בין שני מושגים: דעת וכוונה. דעת יוצרת חלות, ואילו כוונה מגדירה את זהותו וצביונו של המעשה אותו עושה האדם. בשל כך, בדיני התורה בהם האדם עושה את המעשה בלבד והתוצאה נעשית מאליה, המעשה יכול להיעשות גם על ידי מי שאינו בר דעת כאשר 'גדול עומד על גביו'; שכן הכוונה להגדרת המעשה יכולה להתקיים באופן זה. לעומת זאת, בקידושין וגירושין, הואיל וגם החלות מסורה לאדם – 'גדול עומד על גבן' אינו מועיל, ומי שאינו בר דעת מופקע מבאופן מוחלט מעשייתם^[2].

עובדה זו, שבקידושין גם החלות נעשית על ידי האדם, עומדת ביסוד דין נוסף: כשם שאדם יכול להגביל את חלות הקידושין (בתנאי ובדחיית מועד החלות), כך הוא יכול להגדיר את חלות הקידושין.

דוגמה לכך מסוגיית 'קידושין לחצאין'. הגמרא דנה בדין האומר 'התקדשי לי לחציי' ובדין האומרת 'חצייך מקודשת לי':

אמר רבא: 'התקדשי לי לחציי' – מקודשת, 'חצייך מקודשת לי' – אינה מקודשת. אמר ליה אביי לרבא: מאי שנא 'חצייך מקודשת לי' דאינה מקודשת? אשה אמר רחמנא ולא חצי אשה, הכא נמי איש אמר רחמנא ולא חצי איש! אמר ליה: הכי השתא, התם איתתא לבי תרי לא חזיא, אלא גברא מי לא חזי לבי תרי, והכי קאמר לה דאי בעינא למינסב אחריתי נסיבנא. [קידושין ז.]

כמו כן, הגמרא בגיטין דנה בדין 'קידושי חוץ':

המגרש את אשתו, ואמר לה 'הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני' – רבי אליעזר מתיר וחכמים אוסרים. [משנה גיטין פב.]

בעי רבי אבא: בקידושין היאך? תיבעי לרבי אליעזר תיבעי לרבנן. תיבעי לרבי אליעזר, עד כאן לא קאמר רבי אליעזר הכא אלא משום דכתיבי קראי, אבל התם קנין מעליא בעינן, או דלמא 'ויצאה והיתה'? תיבעי לרבנן, עד כאן לא קאמרי רבנן הכא אלא דבעינן כריתות וליכא, אבל התם קנין כל דהו, או דלמא 'ויצאה והיתה'? לבתר דאיבעיא ליה הדר פשטה: בין לרבי אליעזר בין לרבנן, בעינן 'ויצאה והיתה'. [גיטין פב:]

מצבים אלו אפשריים רק בקניינים ובקידושין: הואיל והחלות מסורה לאדם, ביכולתו להגדיר ולעצב אותה באופנים שונים. לעומת זאת, בתחומים אחרים, בהם רק המעשה מסור בידי האדם, אין מקום למצבים מורכבים מעין אלו: קיים מעשה מסוים בו תלויה החלות - אם המעשה ייעשה החלות תחול בשלמותה, ואם המעשה לא ייעשה החלות כלל לא תחול.

נדגים את ההבדל בין התחומים השונים על פי החילוק הקיים בעניין זה בין קידושין לנישואין^[3]. את הנישואין לא מחיל האדם; אדם כונס את אשתו לביתו וחי עמה חיי אישות, ועל ידי זה הנישואין נעשים מאליהם. בשל כך, בנישואין אין לא תנאי ולא שליחות ולא ניתן לדחות את מועד חלות הנישואין. לעומת זאת, את הקידושין מחיל האדם: האדם לא עושה רק את מעשה הטכני של הקידושין, אלא הוא גם מחיל על האדם את חלות הקידושין. בשל כך, על חלות הקידושין ניתן להתנות תנאים, ניתן לקדש על ידי שליח וניתן לדחות את מועד חלותם.

נראה להעמיק הבחנה זו שבין הקידושין לנישואין: הנישואין ביסודם הם מציאות ממשית, ואילו הקידושין הם חלות שחידשה התורה. בשל כך, בנישואין האדם עושה רק את המעשה הטכני, אך חלות הנישואין נעשית מאליה, מעצם העובדה שהאיש והאישה חיים יחד חיי אישות. לעומת זאת, בקידושין התורה מסרה לאדם כוח להחיל חלות על האישה – לקדשה לו ולעשותה לאשת איש. חלות זו מתקיימת על ידי עשיית מעשה פיזי (כסף, שטר וביאה), אך היא תלויה בדעתו של האדם להחיל חלות זו[4].

סיכום

ברוב דיני התורה האדם עושה את המעשה הטכני, והחלות ההלכתית נעשית מאליה. בקניינים המצב שונה, האדם לא עושה רק את מעשה הקניין אלא הוא גם מחיל את חלות הקניין. קידושין וגירושין שייכים – או לכל הפחות דומים – לעולם הקניינים, וגם בהם האדם לא רק עושה את המעשה אלא גם מחיל את החלותבשל כך אפשר לנתק בין מעשה הקידושין לבין חלות הקידושין, וניתוק זה יכול להיעשות בשלושה אופנים: בדחיית מועד החלות, בתנאי ובשליחות. כמו כן, מטעם זה אדם יכול להחיל חלות קידושין מורכבת: 'קידושין לחצאין' ו'קידושי חוץ'.