בשיעורים הקודמים עסקנו בתוקפו של דין איסור תחומין וגדריו. הנחת המוצא של הדיונים הקודמים הייתה שאיסור תחומין הוא איסור יציאת האדם מחוץ למקומו. המשנה במסכת ביצה מחדשת שאיסור תחומין שייך גם בבהמה וכלים:

הבהמה והכלים כרגלי הבעלים.

[ביצה לז.]

מדברי המשנה אם כן עולה שאיסור תחומין תקף אף ביחס לחפצים ואין זה איסור אשר מושאו הוא האדם בלבד. החידוש במשנה ביחס לאיסור תחומין בחפצים נוגע לחקירה שעסקנו בה בשיעור הקודם. ככל שנבין שגדר איסור תחומין הוא ההליכה המרובה הכרוכה ביציאה מהתחום - אשר עלולה להוביל לביטול עונג שבת, קשה להבין מדוע איסור תחומין קיים בחפצים. ברם, אם יסוד איסור תחומין הוא היציאה מהמקום, ניתן להבין שהתורה חידשה שכפי שלאדם נקבע מקום בשבת שממנו אסור לו לצאת, כך גם אין להוציא את חפצי האדם ממקומם שנקבע להם בשבת.

כמובן, שכל זה נכון בהנחה שכפי שאיסור תחומין באדם הוא מדאורייתא בשניים עשר מיל, כך גם תוקפו של איסור תחומין בחפצים הוא מדאורייתא. אמנם, נחלקו הרמב"ן והרשב"א בנוגע לתוקף איסור תחומין בחפצים, האם הוא מדרבנן או מדאורייתא. הרמב"ן [מג. ד"ה ועדו אמרינן] סובר שלמ"ד תחומין דאורייתא, האו הדין לחפצים. הרשב"א [צז: ד"ה ולענין פסק] לעומתו סובר שדין תחומין בחפצים הוא מדרבנן בלבד לכולי עלמא.

המחלוקת בנוגע לתוקף דין תחומין בחפצים נשנתה אף בדברי האחרונים[1], וכך פסק המהרלב"ח:

כי אף לדברי הגאונים והרי"ף והרמ"בם ז"ל שאמרו דתחומי י"ב מיל הוא מן התורה... דוקא לאדם עצמו משום דכתיב אל יצא איש ממקומו אבל כליו ובהמתו בודאי אין איסור בהוצאתם כי אם מדרבנן לא מן התורה אפילו חוץ לי"ב מיל זה נראה לעניות דעתי פשוט.

[שו"ת מהרלב"ח סימן כח]

המהרלב"ח מכריע שדין תחומין בחפצים הוא מדרבנן לכולי עלמא, והוא תומך את דעתו בלשון הפסוק העוסק באיסור על האדם לצאת ממקומו. ייתכן שהסברא בכך קשורה במה שהעלנו קודם. אם מבינים שמדובר באיסור יציאה ממקום, ניתן לטעון שמן התורה קיימת הרחבה לאיסור הוצאת החפצים ממקומם. ברם, אם מבינים שגדר האיסור הוא התרחקות, נראה שהניסוח בפסוק הוא בדווקא, ושתוקף איסור תחומין בחפצים יכול להיות לכל היותר מדרבנן.

מלבד שאלת תוקף האיסור, קיימת שאלה נוספת ביחס בין איסור תחומין בחפצים ובין איסור תחומין באדם. הדברי יחזקאל מציע שתי הבנות בגדר איסור תחומין בחפצים:

יש להסתפק... דכל שהחפץ קונה שביתה אצל בעליו אסור להוציא החפץ ממקומו, ודמי לתחום אדם שאסור לעקור עצמו ממקומו... או דלמא עיקר האיסור של תחום כלים אינו מצד עקירת חפץ ממקומו של החפץ, דאפשר דמדאורייתא אין החפץ קונה מקום לעצמו כלל אלא דכמו שאסרה תורה לאדם לעקור ממקומו כמו כן אסור לעקור כליו ממקומו ר"ל ממקומו של האדם.

[דברי יחזקאל סימן ז' ענף ג']

לפי דבריו, ניתן להבין את איסור תחומין בחפצים בשני אופנים:

א.איסור תחומין בחפצים הוא נספח לאיסור תחומין באדם. כפי שלאדם אסור לצאת ממקומו, כך אסור להוציא את החפצים שנמצאים בבעלותו ממקומו.

ב.איסור תחומין בחפצים הוא איסור עצמאי על החפצים ללא תלות באדם. למרות זאת, בעלות האדם על חפציו משפיעה על הגדרת מקומם לעניין איסור תחומין[2].

מדברי הגמרא בנוגע לדין שביתה בישן, ניתן ללמוד שגדר איסור תחומין בחפצים שנוי במחלוקת תנאים. המשנה מציינת למחלוקת בין חכמים לר' יוחנן בן נורי בנוגע לקניין שביתה לישן:

מי שישן בדרך ולא ידע שחשיכה - יש לו אלפים אמה לכל רוח, דברי רבי יוחנן בן נורי. וחכמים אומרים: אין לו אלא ארבע אמות.

[עירובין מה.]

רבא מעלה אפשרות שקיים קשר בין מחלוקת חכמים ור' יוחנן בן נורי בעניין קניין שביתה בישן, ובין שאלת קניין שביתה לחפצי הפקר:

בעי רבא: מאי קסבר רבי יוחנן בן נורי? מסבר קא סבר חפצי הפקר קונין שביתה, ובדין הוא דליפלוג בכלים. והא דקמיפלגי באדם להודיעך כוחן דרבנן, דאף על גב דאיכא למימר הואיל וניעור קנה ישן נמי קנה, קא משמע לן דלא. או דילמא, קסבר רבי יוחנן בן נורי בעלמא חפצי הפקר אין קונין שביתה. והכא היינו טעמא הואיל וניעור קנה ישן נמי קנה?

[עירובין מה:]

על פי האפשרות הראשונה בדברי רבא, חכמים ור' יוחנן בן נורי נחלקו בדין קניין שביתה לחפצי הפקר. לפי חכמים חפצי הפקר אינם קונים שביתה, וממילא טלטול החפצים אינו מוגבל לתחום מסוים. ר' יוחנן בן נורי חולק וסובר שחפצי הפקר קונים שביתה, ותחומם ייקבע על פי מקומם הנוכחי.

ייתכן שהתנאים נחלקו בגדר איסור תחומין בחפצים. ר' יוחנן בן נורי הסובר שחפצי הפקר קונים שביתה, סובר שאיסור תחומין הוא איסור עצמאי לחפצים. חכמים לעומת זאת סוברים שחפצי הפקר אינם קונים שביתה, וזאת בגלל שעמדתם היא שאיסור תחומין בחפצים הוא נספח לאיסור תחומין באדם[3].

דיון נוסף שנוגע לשאלת גדר איסור תחומין בחפצים הוא שינוי בבעלים על החפץ במהלך השבת. המשנה במסכת ביצה עוסקת בדין תחום מים שמילאו מהבור:

בור של יחיד - כרגלי היחיד, ושל אנשי אותה העיר - כרגלי אנשי אותה העיר, ושל עולי בבל - כרגלי הממלא.

[ביצה לט.]

מדברי המשנה עולה שאת המים בבור של עולי בבל, שלענייננו נידונים כמים שאין להם בעלים, ניתן לטלטל כ'רגלי הממלא'. הראשונים נחלקו בשאלה מה דין המים לאחר שזכה בהם אדם אחר במהלך יו"ט. הרשב"א סבר שתחום המים אינו משתנה:

פי' כרגלי הממלא לצורך עצמו ואפילו נתנן לאחר מיכן הרי הן כרגלי הראשון שמילא לעצמו... הרי זה שמילא מהן ראשונה כבעלים דיש ברירה והוברר הדבר דלדידיה נינהו והרי הן כרגליו.

[רשב"א מה: ד"ה ושל עולי בבל]

הראב"ד חולק וסובר שתחום המים ישתנה לתחום הבעלים החדשים עליהם:

דאפי' בממלא מבור של הפקר הרי הן כרגלי הממלא דקתני היינו דוקא בעודן שלו ולא נתנן לאחר הא נתנן לאחר הרי הן כרגלי האחר... טעמא דמלתא משום דכיון דנייחי בין השמשות אלא שלא היו להם בעלים עכשיו שיש להם בעלים הכניסום בכלל נכסיו וכשנתנן לאחר הרי הם ג"כ בכלל נכסיו של שני.

[שם]

נראה שהראב"ד סובר ששביתת המים נובעת מהסתפחותם לשביתת הבעלים עליהם. לכן, כאשר יזכה אדם אחר במים תחום החפצים ישתנה בהתאם לתחום הבעלים החדשים. שביתת חפצי הפקר נספחת לשביתת האדם עצמו. הרשב"א לעומת זאת סובר ששביתת החפצים היא עצמאית, ומרגע שהיא נקבעה על ידי מי שזכה במים, היא לא תשתנה שוב במהלך השבת גם אם יזכו בהם בעלים אחרים[4].

לסיום נציין ביטוי נוסף לשאלת גדר קניין שביתה בחפצים. הרמב"ם פוסק על פי דברי המשנה [מד:] שמי שיצא מחוץ לתחום ברשות, יש לו אלפיים אמה לכל רוח:

היה יוצא ברשות ואמרו לו והוא הולך בדרך כבר נעשית המצוה שיצאת לעשות יש לו ממקומו אלפים אמה לכל רוח, ואם היה מקצת תחום שיצא ממנו ברשות מובלע בתוך אלפים אמה שיש לו ממקומו הרי זה חוזר למקומו וכאילו לא יצא, וכל היוצאין להציל נפשות ישראל מיד גוים או מן הנהר, או מן המפולת יש להם אלפים אמה לכל רוח ממקום שהצילו בו.

[רמב"ם שבת פכ"ז הי"ז]

בעניין היוצאים להציל מתעוררת שאלה מעשית, האם מותר ליוצא לקחת עמו חלק מחפציו? הגרש"ז נדרש לשאלה הזו וכתב כך:

ונלענ"ד דהואיל ודייקי רבנן ואמרי בלישנא דהבהמה והכלים כרגלי הבעלים, אפשר דאיסורן לעולם תלוי בבעלים ולא אסור להוציאם כי אם במקום שגם הבעלים אינם יכולים לילך, אבל כל שהוא עצמו מותר משום פקו"נ או בדרבנן משום כבוד הבריות גם ממונו נגרר אחריו ושרי, ואפילו להסוברים דפקו"נ רק דוחה שבת ולא הוי היתר גמור אפי"ה לענין תחומין אפשר דממונא רק בתר גופא גריר ובכל מקום שהוא מותר לילך יהי' מאיזה טעם שהוא יכול שפיר להוליך אתו גם את רכושו.

[שו"ת מנחת שלמה ח"א סימן ט"ו]

הגרש"ז מדקדק בדברי המשנה שקבעה שתחום החפצים הוא 'כרגלי הבעלים', ולומד שמדובר בקביעה עקרונית לפיה 'ממונא בתר גופא גריר'. על פי ההבנה הזו מחדש הגרש"ז שבמקרים בהם הותר לאדם לצאת מחוץ לתחום הוא רשאי לשאת עמו את חפציו[5].

נראה שבדברי הגרש"ז ניתן למצוא עמדה שלישית ביחס לגדר קניין שביתה בחפצים. לפי האפשרות הזו נראה שחפצים כלל אינם קונים שביתה, ואין להם 'מקום' שממנו אסור להוציא אותם, אלא קיים בהם איסור יציאה מהתחום כל זמן שיש לבעלים איסור לצאת מתחומו. לכן, במקרים בהם האדם רשאי לצאת מתחומו, מותר לו לקחת גם את חפציו[6].