בשיעור הקודם עסקנו בשאלת תוקף דין תחומין ובהשלכות המעשיות של שאלה זו. בשיעור הנוכחי נמשיך בדיונים הנוגעים ליסוד איסור תחומין, כאשר מוקד הדברים הוא בהבנת גדר האיסור.

דבר מוסכם ופשוט הוא, שגם אם איסור תחומין הוא מדאורייתא, הוא אינו חלק מל"ט אבות מלאכה הנלמדות מן המשכן – אין חייבים על זדונו כרת ולא על שגגתו חטאת. עם זאת, עדיין נותר לברר מהו היחס בין איסור תחומין ובין שאר המלאכות האסורות בשבת: האם גם הוא נחשב למלאכה, או שזהו איסור נפרד שאינו קשור למצות השביתה ממלאכה.

לשאלה הזו יש מספר ביטויים בדברי הראשונים והאחרונים ונציין שלושה מהם:

א.חילול שבת או ביטול שביתה בלבד: הרמב"ם בפירוש המשניות למסכת סנהדרין [פ"ז מ"ח] מדייק בדברי המשנה: "המחלל את השבת בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת", שיש איסורי שבת שמחד מוגדרים כחילול אך מאידך אין חייבים עליהם כרת. על בסיס הדיוק מכריע הרמב"ם שהמשנה שנויה בשיטת רבי עקיבא: "משנה זו לר' עקיבה שסובר שיש חלול שבת שאין חייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת והוא איסור תחומין, לפי שאסור תחומין לר' עקיבה דאוריתא, אבל חכמים אומרים איסור תחומין דרבנן ואינם קוראים אותו חילול, ואינם קוראים חילול אלא המלאכות בלבד שחייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת". לפי דבריו, מלבד המחלוקת בין ר' עקיבא לחכמים בנוגע לתוקף האיסור והמרחק האסור מהתורה, הם נחלקו גם באופי האיסור. ר' עקיבא סובר שבדומה לל"ט המלאכות האסורות בשבת, איסור תחומין מהווה חילול שבת, בעוד חכמים חולקים וסוברים שאיסור תחומין אינו מוגדר כחילול שבת בשונה מל"ט המלאכות[1].

ב.שביתת בהמתו: נחלקו הפוסקים[2] האם איסור תחומין שייך בחיוב שביתת בהמתו. המרדכי [קידושין תקסה] סובר שאיסור תחומין אינו נוהג בחיוב שביתת בהמה: "דנהי שאדם מצווה על שביתת בהמה מ'למען ינוח', היינו שלא יעשה בה מלאכה לא הוא ולא אחר, אבל דבר שאינה מטעם איסור מלאכה אין מחוייב על בהמתו". המרדכי סובר שהציווי 'למען ינוח' אשר ממנו נלמדה חובת שביתת הבהמה, מוגבל לאיסורי מלאכה על ידי הבהמה בלבד, ולא לשאר חיובי שביתה. מדבריו עולה שאיסור תחומין אינו מוגדר כמלאכה ולכן איסור תחומין אינו שייך בשביתת בהמה. הלבוש [או"ח ש"ה כ"ג] חולק וסובר שדין תחומין שייך בשביתת בהמה:"וצ"ע במה שנוהגין עכשיו מוכרי שוורים למסור השוורים לגוים להוליכן בדרך למכור אותם, ולפעמים מוליכין אותם יותר מג' פרסאות, על מה יסמכו". מסתבר שהלבוש ודעימיה, החולקים על עמדת המרדכי, מקבלים את הבנתו בנוגע לחיוב שביתת בהמה אבל חלוקים עליו ביחס לאופי דין תחומין. לדבריהם, מכיוון שאיסור תחומין מבחינת אופיו הוא חלק מעולם המלאכות, הוא אכן שייך בחיוב שביתת בהמה[3].

ג.תחומין ביו"ט: להלכה איסור תחומין נוהג ביו"ט[4]. השאלה היא האם מי שסובר שתחומין בשבת אסורים מדאורייתא, סובר שאף תוקף איסור תחומין ביו"ט הוא מדאורייתא. מדברי התוספות [פסחים צג: ד"ה רב יהודה] נראה שלר' עקיבא הסובר שאיסור תחומין בשבת מדאורייתא, הוא הדין ביו"ט[5]. אולם הב"ח [שו"ת ב"ח החדשות סימן ז] כתב: "דאע"ג דס"ל להרי"ף והרמב"ם י"ב מילין דאורייתא היינו דווקא בשבת אבל לא בי"ט, דדוקא מה שהוא בכלל מלאכה שבת וי"ט שווין". מבואר בדבריו שייתכן שאף למ"ד תחומין בשבת מדאורייתא, איסור תחומין ביו"ט יהיה מדרבנן בלבד. ונימוקו עמו: כיוון שביו"ט נאסרו רק המלאכות האסורות בשבת ולא חיובי השביתה, אם איסור תחומין אינו מלאכה - תוקפו ביו"ט יהיה מדרבנן בלבד.

נקודה נוספת שיש לבחון נוגעת להגדרת האיסור עצמו. בדברי הראשונים ניתן למצוא ניסוחים שונים בנוגע למהות איסור תחומין. הרמב"ם כותב:

היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת לוקה שנאמר אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, מקום זה הוא תחום העיר, ולא נתנה תורה שיעור לתחום זה אבל חכמים העתיקו שתחום זה הוא חוץ לשנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל.

[רמב"ם שבת פכ"ז ה"א]

מדברי הרמב"ם נראה שמוקד האיסור הוא ביציאה ממקום השביתה בשבת. מקומו של האדם בשבת תחום בשניים עשר מיל המקיפים אותו, והתורה אוסרת עליו לצאת מתחום זה במהלך השבת.

מביאורו של ספר החינוך לדין תחומין עולה נימה אחרת:

משרשי מצוה זו, שנזכור ונדע שהעולם מחודש ולא קדמון, כמו שכתוב בפירוש במצות שבת כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי. על כן לזכור הדבר ראוי לנו שננוח במקום אחד, כלומר שלא נלך בדרך רחוק רק דרך טיול ועונג, ובהליכת שנים עשר מילין אין בו טורח רב.

[ספר החינוך מצווה כד]

בעל החינוך מדגיש את הטורח הכרוך בהליכה מרובה משיעור שניים עשר מיל, אשר לדבריו עומד בסתירה למנוחה הפיזית הנדרשת במהלך השבת. השבת ניתנה לעם ישראל לשם ביסוס התודעה בדבר בריאת העולם המחודשת על ידי הקב"ה, וזאת מושגת לשיטת בעל החינוך על ידי מנוחה ושביתה.

על פי הבנה זו, האיסור הוא בהתרחקות האדם ממקום שביתתו. מקום שביתתו של האדם אינו אלפיים אמה אלא ד' אמות, ושיעור אלפיים אמה הוא השיעור ההליכה המותר בשבת.

הנפקא מינה הפשוטה ביותר בין הבנות אלו בגדר איסור תחומין, היא האם ישנו איסור מדאורייתא[6] על הליכה נוספת לאחר היציאה מהתחום. אם נבין שהאיסור הוא ביציאה, מסתבר שחייבים על יציאה אחת ולא על כל הליכה נוספת. לעומת זאת, אם מבינים שהאיסור הוא בהליכה המרובה, מסתבר שהליכה נוספת כרוכה באיסור נוסף.

הרמב"ן [עירובין מג.] משווה את איסור תחומין לאיסור העברת ד' אמות ברשות הרבים: "דג' פרסאות בהלוך של תורה כארבע אמות של העברה ברשות הרבים". ממילא ברור מדבריו שמוקד האיסור הוא בהתרחקות ובהליכה ולא ביציאה עצמה מהתחום. ואכן מלשונו נראה שאיסור תחומין קיים בכל פסיעה נוספת מחוץ לתחום:

ואם היוצא חוץ למקום שביתתו שלש פרסאות על כל פסיעה ופסיעה הוא עובר מן התורה משום אל יצא איש ממקומו, אלו כיון שנעשית מצותן היאך ר"ג מתיר להם אלפים אמה והלא עוברין הם מן התורה בכל יותר מד"א.

[רמב"ן עירובין מג.]

לעומתו האור שמח סבור שאיסור תחומין דומה באופיו דווקא לאיסור הוצאה מרשות לרשות:

ורמב"ן ז"ל נקיט דההולך בתחום הוי כמעביר ד' אמות ברשות הרבים, ולדידן היוצא מחוץ לתחום הוי כמוציא מרשות הרבים לרשות היחיד.

על פי זה טוען האור שמח כי כיוון שמוקד איסור תחומין הוא ביציאה מהמקום, לא מתחדש איסור נוסף בכל פסיעה ופסיעה, אלא רק כאשר ישנה יציאה מחודשת:

ולענ"ד ההולך בשוגג או במזיד מכרך לכרך שהוא יותר מי"ב מיל, ותו כי הולך אח"כ י"ב מיל מן הכרך שבא אלי' לוקה, אבל לא מסתברא שיהא לוקה על כל פסיעה שיצא חוץ לתחום, וכן נראה ג"כ מלשון רבינו, היוצא חוץ לתחום המדינה לוקה כו', ולא כתב ההולך יותר מי"ב מיל לוקה, זה מורה כדברינו, ודו"ק[7].

[אור שמח שבת פכ"ז ה"א]

לשאלה זו, האם איסור תחומין הוא ביציאה ממקום השביתה או בהתרחקות ממנו, קיימות שתי נפקא מינות נוספות:

א.הליכה בהיתר: הרמב"ן סובר שהליכה בהיתר אינה נמנית כחלק משיעור ההליכה האסור בתחומין. לעומתו האור שמח חולק וסובר שכיוון שהאיסור הוא ביציאה מהמקום, האיסור מתמצה בפסיעה האחרונה ואין משמעות להליכה שקדמה לה[8].

ב.התרחקות ללא הליכה: הראשונים נחלקו בשאלת יציאה מהתחום ללא הליכה. המרדכי [עירובין רמז תקכח] כתב: "וכ"ת יש לחלק בין הולך ברגליו להולך בקרון הא ליתא... אפי' רוכב איסור איכא". מדבריו נראה שאיסור תחומין קיים גם כאשר לא מתבצעת פעולת הליכה. לעומת זאת מדברי הרשב"ם [בתוך תוס' עירובין מג. ד"ה הלכה] בעניין כניסה לספינה בערב שבת נראה שאיסור תחומין הוא בהליכה בלבד: "דמותר ליכנס בספינה מבע"י בערב שבת אפילו שהספינה הולכת חוץ לתחום בשבת דספינה ממילא אזלא ואיהו לא מידי עביד". מדברי הרשב"ם נראה אפוא שיציאה מחוץ לתחום ללא מעשה אינה גובלת באיסור תחומין. הדברי יחזקאל [סימן ז אות כג] מבאר ששאלת איסור תחומין במי שנוסע בספינה או רוכב על בהמה תלויה בשאלת גדר איסור תחומין. אם העיקר באיסור תחומין הוא בתוצאת היציאה מהמקום, אין כל משמעות לשאלה האם זה נעשה על ידי הילוך בפועל או על ידי רכיבה או נסיעה. לעומת זאת, ככל שמוקד האיסור הוא בהליכה עצמה מסתבר שאין לדון את הנוסע בספינה כמי שהלך מרחק של אלפיים אמה או שניים עשר מיל[9].

לסיכום: בשיעור היום עסקנו בבירור גדר איסור תחומין באמצעות שתי שאלות עיקריות. השאלה שפתחנו בה הייתה האם איסור תחומין מוגדר כמלאכה. ראינו לכך שתי נפק"מ מעשיות: איסור שביתת בהמה ותוקף איסור תחומין ביו"ט.

בחלק השני עסקנו בבירור הגדרת האיסור: האם מדובר בתוצאת היציאה מחוץ למקומו של האדם בשבת, או שמא איסור תחומין כרוך בהליכה המרוחקת והמאומצת בשבת. גם את משמעות החקירה הזו הדגמנו באמצעות שתי נפקא מינות: הנפק"מ הראשונה הייתה בנוגע למניית מרחק הליכה שנעשתה בהיתר. אם מבינים שאיסור תחומין מבוסס על התרחקות, מסתבר שאין למנות את מרחק ההליכה שנעשתה בהיתר כחלק מהמרחק האסור, ובמידה והאיסור הוא בתוצאת היציאה, נראה שהמיקום הסופי הוא המשמעותי, ולכן יש לקחת בחשבון גם את ההליכה הראשונית אף שנעשתה בהיתר. הנפק"מ השנייה הייתה בנוגע ליציאה מהתחום ללא הליכה, כגון רכיבה על בהמה. במקרה הזה אמנם אין התרחקות והתאמצות, אך יש יציאה בפועל מחוץ לתחום.