המשנה בפרק ראשון עוסקת בדיני תיקון מבוי בלחי וקורה. הגמ' מלמדת כי רק מבוי ניתר בלחי וקורה, אך חצר אינה ניתרת באופן זה:

ומה חצר שאינה ניתרת בלחי וקורה, ניתרת בעומד מרובה על הפרוץ; מבוי שניתר בלחי וקורה, אינו דין שניתר בעומד מרובה על הפרוץ. [ה:]

הגמ' דנה באופן הכשר חצר ומסיקה:

כי סליק רבי זירא מימי פרשה: ברוח אחת בארבעה, משתי רוחות משהו לכאן ומשהו לכאן.

[יב.]

נמצא, כי חצר אינה ניתרת בקורה או בלחי כל שהוא אלא בפס ארבעה או בשני פסים.

הגמ' אינה מבארת את טעמו של חילוק זה[1], ונאמרו בעניין זה שיטות שונות.

הרשב"א נשאל על טעמם של דברי הגמ' [יב:] "איזהו מבוי שניתר בלחי וקורה? כל שארכו יתר על רחבו ובתים וחצרות פתוחים לתוכו":

למה אמרו במבוי, דבבתים וחצרות פתוחות לתוכו שניתר בלחי וקורה, וכשאין בתים וחצרות פתוחות לתוכו, וכן חצר שאין ניתרין בלחי וקורה, אלא בפס ד'. דאדרבה, איפכא מסתברא, כל דאוושי דיורין בעי הכרה טפי. [שו"ת הרשב"א ח"ה סי' רג]

תמיהה זו מבוססת על ההנחה כי ככל שיש יותר דיורים מסתבר להצריך היכר משמעותי יותר. על פי הנחה זו, חילוקי הגמ' בין מבוי לחצר טעונים ביאור: מדוע חצר הרחוקה מרשות הרבים טעונה היכר משמעותי יותר מאשר ממבוי הסמוך לרשות הרבים? כמו כן, מדוע דווקא מבוי מרובה בדיורים, שבתים וחצרות פתוחים לתוכו, טעון היכר משמעותי יותר ממבוי שאינו מרובה בדיורים?

הרשב"א מבאר:

מסתברא כל שהוא עשוי יותר לדירה ולתשמישי הצנע ולאכול בהם, צריך יותר מחיצות גמורות. ולפיכך, החצרות של בעלי בתים, שדרכן להשתמש בהן יותר בתשמיש הצנע ולאכול בהם, צריכות המחיצות יותר גמורות. וכן הדין במבואות שאין בתים וחצרות פתוחות לתוכו, דיוריהן מועטין, והם משתמשין בהם יותר, דאינן בושין כל כך לאכול ולהשתמש בהן, לפיכך הרי הן כחצר. וכעניין שאמרו בעלמא: מבוי שאינו בוש לאכול הרי הוא כחצר, אבל מבואות שחצרות ובתים פתוחין לתוכו אין תשמישן בהם כל כך, כי לפי ריבוי הדיורין מתמעט תשמיש המובאין, ובמחיצה כל דהוא סגי. [שם]

הרשב"א מבאר כי החילוק בין חצר למבוי נובע מהשימוש השונה בהם: בחצר עושים תשמישי הצנע, ולכן בהם יש צורך במחיצות גמורות. במבוי, לעומת זאת, לא עושים תשמישי הצנע, ולכן די במחיצות כל שהן.

מדברי הרשב"א משתמע כי חצר ומבוי אינם חלוקים ביסוד דינם, אלא ברמת המחיצה הדרושה בהן בלבד: גם חצר וגם מבוי טעונים תיקון ברוח הרביעית מאותו הטעם, אלא שהואיל וחצר משמשת לתשמישי הצנע, יש צורך שמחיצתה תהיה בה משמעותית יותר ממחיצת מבוי שאין עושים בו תשמישי הצנע[2].

הבנה מעין זו, כי חצר ומבוי אינם חלוקים ביסוד דינם אלא רק בסוג המחיצה הדרושה בהן, עולה גם מדברי הטור:

מן התורה כל מקום שיש לו שלוש מחיצות הוא רשות היחיד גמור, אלא שחכמים אסרו אותו עד שיעשה לו שום תיקון ברביעית. וכיון שאין צריך אלא תיקון דרבנן התירוהו בתיקון כל דהו. ואם הוא חצר שנפרץ במילואו עד י' אמות ניתר בפס רחב ד' טפחים שיעמידנו מצד אחד במקום הפרוץ... ואם הוא מבוי שיש לו ג' מחיצות ופרוץ בצד הרביעית היתרו בלחי שעוביו ורחבו כל שהוא... וכן הכשירו בקורה שמניחה על ראש המבוי בכותלי המבוי.

[טור סי' שסג]

הטור קובע את העיקרון שחכמים חייבו מקום המוקף בשלוש מחיצות בתיקון ברוחו הרביעית, ולאחר מכן הוא מפרט את החילוק בין מבוי לחצר. משתמע מכך, כי ישנה תקנה כללית המחייבת תיקון ברוח הרביעית, וממנה נובעת חובת התיקון בחצר ובמבוי. ואם כן, החילוק בין חצר למבוי אינו ביסוד הדין אלא רק בפרטי אופן תיקון הרוח הרביעית[3].

לעומת מקורות אלו, המהרי"ט טוען כי חצר ומבוי חלוקים ביסוד דינם:

ונראה דאין ענין חצר למבוי, וטעמא רבה איכא להכשיר במבוי דמשום היכר הוא, תדע שהרי הכשירו בלחי וקורה, ולחי איכא מאן דאמר דמשום היכר היא ולא משום מחיצה, וקורה לכולי עלמא משום היכר הוא... אלמא גבי מבוי הכר בעלמא הוא דבעינן... הילכך ים ודאי חשיבה היכרא כיון שאינה בת טלטול כלל עם המבוי, אבל לענין חצר דבעינן מחיצות, ואילו לחי וקורה לא מהניא ביה, ים נמי לא מהניא, דלא חשיבה מחיצה.

[שו"ת מהרי"ט ח"א סי' צד]

המהרי"ט טוען כי מבוי וחצר חלוקים ביסוד דינם: מבוי זקוק להיכר המבדיל בינו לבין רשות הרבים, ואילו חצר טעונה ארבע מחיצות. בשל כך, תיקון מבוי אינו צריך להיעשות על ידי מחיצה ממשית, והוא יכול להיעשות על ידי 'היכר בעלמא': קורה שאינה אלא היכר, או לחי המהווה מחיצה סמלית (=מחיצת היכר) בלבד. תיקון חצר, לעומת זאת, צריך להיעשות על ידי מחיצה ממשית, ולכן לחי או קורה אינם מועילים בו, אלא פס ברוחב ארבעה טפחים או שני פסים משני צדדיו[4].

המהרי"ט מבאר את טעם החילוק בין חצר למבוי:

שמבוי דריסת הרבים אוסרתה אפילו פרצה פחות מי', אלמא משום היכר משום רגל הרבים היא... אבל חצר אין איסורא מחמת הרגל, שהרי אמרו בפרק קמא: 'חצר שהרבים נכנסים לה בזו ויוצאין בזו, רשות הרבים לטומאה ורשות היחיד לשבת', אלא מחיצות בעינן. [שם]

לדבריו, איסור מבוי נובע מחמת קרבתו לרשות הרבים, ולכן תיקונו נעשה על ידי לחי וקורה המהווים היכר המבדיל בינו לבין רשות הרבים. איסור חצר, לעומת זאת, נובע מחמת הצורך בארבע מחיצות, ולכן היא זקוקה לפס הנחשב כמחיצה הסותמת ומשלימה לארבע מחיצות^[5].

נראה כי דברי המהרי"ט מושתתים על ההבנה כי על אף שמדין תורה כל מקום המוקף מחיצות הוא רשות היחיד, מדרבנן רק 'בית דירה' הוא רשות היחיד[6]. בשל כך, חצר, שהיא מקום דירתו של האדם, צריכה להיות מוקפת מכל צדדיה במחיצות כבית. מבוי, לעומת זאת, אינו מקום דירתו של האדם, והיתרו הוא מחמת שייכותו לבית הדירה. בשל כך, המבוי אינו צריך להיות מוקף בארבע מחיצות, ודי שהוא יובדל מרשות הרבים ובכך יסתפח אל בית הדירה[7].

בדבריו דלעיל תומך המהרי"ט את הבחנתו בין מבוי לחצר בהבדל בין מבוי שהרבים דורסים בו לחצר שהרבים דורסים בה: פרצת מבוי אוסרת גם כאשר אין בה עשר אמות, הואיל והרבים בוקעים בה; לעומת זאת, חצר מפולשת שהרבים בוקעים בה מותרת.

דברי המהרי"ט תלויים במחלוקת הראשונים בדין חצר מפולשת. הרשב"א כותב כי גם חצר מפולשת טעונה צורת הפתח:

היתה החצר פרוצה משני רוחותיה לרשות הרבים אפילו זו כנגד זו ורבים בוקעים בה נכנסין בזו ויוצאין בזו, אם יש לה צורת פתח מכאן ולחיים או פס ארבעה מכאן מותרת, ואין צריך לומר בשיש לה צורת פתח מכאן ומכאן, או עומד מרובה מכאן וצורת פתח מכאן, שאין רגל הרבים אוסרת במבואות והחצרות בכיוצא בזה. [עבודת הקודש שער א סי' יד]

הרשב"א כותב כי בקיעת רבים אינה אוסרת את המבוי והחצר, אך מבואר בדבריו כי היתר החצר מותנה בכך שאחת מרוחותיה מתוקנת בצורת הפתח[8].

לעומתו, הר"ן כותב:

דהא מבוי המפולש אפילו עומד מרובה על פרוץ, באותן רוחות שהוא מפולש בהם צריך צורת פתח, וחצר לא בעיא מידי אלא ניתרת בעומד מרובה על הפרוץ.

[חידושי הר"ן יא. ד"ה שכן]

הר"ן מבחין בין חצר למבוי, ולדבריו חובת תיקון הפילוש בצורת הפתח קיים רק במבוי ולא בחצר[9].

דברי המהרי"ט מבוססים על שיטתו העקרונית של הר"ן, על פיה אין דין פילוש בחצר. עם זאת, בין הר"ן למהרי"ט יש הבדל מהותי. המהרי"ט מבאר את החילוק בין חצר למבוי באופן עקרוני, על פי ההבדל המהותי בין תקנת מבוי לתקנת חצר בעיקר דינם. לעומת זאת, הר"ן כותב בטעם הדין שמבוי מפולש טעון צורת הפתח:

וטעמא דמילתא, שמתוך שרגל הרבים מצויה בו, כל שהוא מפולש, אפילו עומד שבו מרובה על הפרוץ, הצריכוהו צורת פתח. [שם]

מדבריו עולה כי החילוק בין מבוי לחצר נובע מהבדל מציאותי ביניהם: המבוי פתוח לרשות הרבים, ולכן רגל הרבים הבוקעת בו מחייבת לתקן את הפילוש בצורת הפתח; חצר, לעומת זאת, אינה פתוחה לרשות הרבים אלא למבוי, ורגל הרבים אינה בוקעת בה, ולכן אין צורך לתקן את הפילוש בצורת הפתח[10].

בשולי הדברים נעיר, כי שיטת המהרי"ט תלויה בשלוש שיטות הראשונים בטעם איסור הטלטול במבוי[11]:

א.לפי רש"י [ב. ד"ה מבוי] – הואיל והמבוי דומה לרשות הרבים אסרו חכמים את הטלטול בו ללא תיקון, כדי שלא יבואו ללמוד ממנו על היתר טלטול ברשות הרבים.

ב.לפי רבנו יהונתן [א. ד"ה מבוי] – הואיל והמבוי פתוח לרשות הרבים אסרו חכמים את הטלטול בו ללא תיקון, כדי שלא יבואו להוציא ממנו לרשות הרבים.

ג.לפי הרמב"ם [פירוש המשנה שבת פ"א מ"א; הל' שבת פי"ד ה"ד] – הואיל ולמבוי יש שלוש מחיצות בלבד, הוא אינו רשות היחיד אלא כרמלית.