בשיעור שעבר עסקנו בשתי שאלות עקרוניות:

א.מעמדו של המבוי מדין תורה: האם הוא רשות היחיד או כרמלית.

ב.משמעות גזירת חכמים לפי השיטה שמדין תורה מבוי הוא רשות היחיד: האם זו גזירה בעלמא או שחכמים החשיבו אותו לכרמלית.

השיטות השונות בעניין זה משפיעות על הבנת מהות תיקון המבוי בלחי וקורה.

המשנה מביאה מחלוקת תנאים באופן הכשר מבוי:

הכשר מבוי, בית שמאי אומרים: לחי וקורה, ובית הלל אומרים: או לחי או קורה. רבי אליעזר אומר: לחיין. [יא:]

הגמ' מבררת את היחס בין מחלוקת זו לגדרי רשות היחיד:

בית שמאי אומרים לחי וקורה – למימרא דקא סברי בית שמאי ארבע מחיצות דאורייתא? לא, לזרוק משלוש הוא דמחייב, לטלטל עד דאיכא ארבע.

בית הלל אומרים או לחי או קורה – לימא קא סברי בית הלל שלוש מחיצות דאורייתא? לא, לזרוק משתיים הוא דמיחייב, לטלטל עד דאיכא שלוש. [שם]

דברי הגמ' מבוססים על ההנחה כי תיקון בלחי ובקורה יוצר מחיצה גמורה, ואילו תיקון באחד מהם מועיל מדרבנן בלבד. לאור הנחה זו טוענת הגמ' כי לבית שמאי יש צורך בארבע מחיצות כדי ליצור רשות היחיד, ואילו לבית הלל די בשלוש מחיצות. הגמ' דוחה ואומרת שייתכן וגם לבית שמאי מדאורייתא די בשלוש מחיצות, והצורך בארבע מחיצות הוא מדרבנן בלבד. כמו כן, ייתכן ולבית הלל מדאורייתא די בשתי מחיצות, והצורך בשלוש מחיצות שלמות הוא מדרבנן בלבד.

מדברים אלו לומד הרשב"א [שם, ד"ה גירסת הספרים], כי בית הלל ובית שמאי נחלקים בתפקיד הלחי והקורה: לפי בית שמאי – לחי וקורה נועדו ליצור מחיצה רביעית, ואילו לפי בית הלל – הם נועדו להוות היכר בעלמא^[1]. הרשב"א מוסיף, כי הבנה זו קיימת גם למסקנת הגמ', אלא שלמסקנה הצורך במחיצה רביעית אליבא דבית שמאי אינו מדין תורה אלא מתקנת חכמים[2].

הבנה זו בשיטת בית הלל, כי תיקון המבוי נועד לשם היכר בעלמא, מתאימה לשיטת רוב הראשונים שהובאה בשיעור הקודם. לפי שיטה זו, מעיקר הדין המבוי הוא רשות היחיד גמורה, הואיל ויש לו שלוש מחיצות, אלא שחכמים אסרו לטלטל בו ללא תיקון. בשל כך, התיקון הנעשה ברוח הרביעית בא לשם היכר בלבד[3].

כדברים אלו כותב רבנו יהונתן:

מבוי מלשון 'מבוא העיר', והוא החלל המוקף ג' מחיצות ואין בו כותל רביעי, ומדאורייתא רשות היחיד גמורה היא, אבל חכמים חששו כיון שראשו אחד פתוח לרשות הרבים או לכרמלית דילמא אתי למיטעי ולמשרי רשות הרבים גמורה, אי נמי כי היכי דלא ליתו לטלטולי מרשות הרבים לתוכו... לפיכך הצריכו לעשות היכרא לבני רה"ר ולבני רשות היחיד שלא יטלטלו מזה לזה, ותיקנו להניח קורה רחבה טפח על כותל המבוי להודיע ששתי רשויות הן. [רבנו יהונתן א. ד"ה מבוי][4]

אמנם, כפי שהתבאר בשיעור הקודם, הרמב"ם חולק וסובר כי מבוי בעל שלוש מחיצות הוא כרמלית, ורק רשות המוקפת בארבע מחיצות היא רשות היחיד. לאור שיטתו זו מבאר הרמב"ם את פעולת הלחי והקורה באופן שונה:

היאך מתירין מבוי הסתום, עושה לו ברוח רביעית לחי אחד או עושה עליו קורה ודיו, ותחשב אותה קורה או אותו לחי כאילו סתם רוח רביעית ויעשה רשות היחיד ויהיה מותר לטלטל בכולו. [הל' שבת פי"ז ה"ב]

לשיטת הרמב"ם, הלחי והקורה נועדו ליצור מחיצה רביעית וכך להפוך את המבוי לרשות היחיד. לפי דבריו יש לבאר, כי דברי הגמ' דלהלן בשיטת בית הלל הם דיחוי בעלמא, ואין לראות בהם את מסקנת הסוגיה אליבא דאמת[5].

נמצא, אם כן, כי נחלקו הראשונים בגדר תיקון מבוי בלחי וקורה, האם הם מהווים היכר בעלמא או שהם יוצרים מחיצה ברוח הרביעית, ומחלוקת זו נעוצה במניין המחיצות הדרושות לרשות היחיד. דא עקא, שהגמ' עצמה מביאה מחלוקת זו, האם לחי וקורה "משום היכר" או "משום מחיצה":

אמר רב יהודה: מבוי שאינו ראוי לשיתוף, הכשירו בלחי – הזורק לתוכו חייב, הכשירו בקורה – הזורק לתוכו פטור. אלמא קסבר לחי משום מחיצה וקורה משום היכר. וכן אמר רבה: לחי משום מחיצה וקורה משום היכר. ורבא אמר: אחד זה ואחד זה משום היכר. [יב:]

הגמ' מביאה מחלוקת בדין הזורק מרשות הרבים למבוי המתוקן בלחי ובקורה[6], האם הוא מתחייב משום הוצאה מרשות הרבים לרשות היחיד. הגמ' מבארת כי יסוד המחלוקת הוא במהות התיקון בלחי וקורה – "משום היכר", ואז הם מועילים מדרבנן בלבד, או "משום מחיצה", ואז הם מגדירים את המבוי כרשות היחיד מדאורייתא.

הראשונים [רמב"ם הל' שבת פי"ז ה"ט; רבנו יהונתן ד. ד"ה לחי; רא"ש פ"א סי' כ; עבודת הקודש שער א סי' ב וסי' ח] פוסקים ש"לחי משום מחיצה וקורה משום היכר". ואם כן, שתי שיטות הראשונים דלעיל טעונות ביאור: כיצד הראשונים הסוברים שהתיקון מהווה היכר בעלמא מכלכלים את פסיקת ההלכה ש"לחי משום מחיצה"[7], וכיצד הרמב"ם הסובר שהתיקון יוצר מחיצה מכלכל את פסיקת ההלכה ש"קורה משום היכר"?

יישוב לשיטת הראשונים דלעיל עולה מדברי תוס':

אפילו למאן דאמר לחי משום מחיצה... מכל מקום היכר קצת בעינן. [תוס' ה: ד"ה ארבע]

לדברי תוס', המחלוקת האם לחי "משום היכר" או "משום מחיצה" אינה קוטבית, וגם למאן דאמר "לחי משום מחיצה" יש צורך ב"היכר קצת"[8]. נראה כי לשיטתם, אמנם סיבת התקנה היא מחמת הצורך בהיכר, אך חכמים קבעו שההיכר יכול להיעשות על ידי מחיצה. באופן זה, המחיצה המבדילה בין המבוי לרשות הרבים מהווה "היכר קצת", ודי בכך כדי לתקן את המבוי[9].

על פי הבנה זו, מחלוקת האמוראים דלעיל, האם לחי "משום היכר" או "משום מחיצה", אינה ביסודות תקנת מבוי אלא בגדר ההיכר הנעשה על ידי הלחי והקורה: האם הלחי והקורה מתפקדים כהיכר בלבד, או שההיכר נעשה על ידי המחיצה.

היישוב לשיטת הרמב"ם עולה מתוך דברי הרמב"ם עצמו. כאמור, הרמב"ם מגדיר כי הלחי והקורה מתירים את המבוי משום שבכך אנו רואים "כאילו סתם רוח רביעית וייעשה רשות היחיד ויהיה מותר לטלטל בכולו". הרמב"ם מוסיף וכותב:

שדין תורה בשלש מחיצות בלבד מותר לטלטל ומדברי סופרים היא הרוח הרביעית, ולפיכך די לה בלחי או קורה. [הל' שבת פי"ז ה"ב]

הרמב"ם מבאר, כי די בלחי וקורה בלבד הואיל ואיסור הטלטול במקום המוקף בשלוש מחיצות הוא מדרבנן. נראה כי באופן זה מבאר הרמב"ם את פסיקת ההלכה ש"קורה משום היכר". לשיטתו, הגדרה זו אין משמעה שהקורה נועדה להוות היכר בלבד. משמעותה היא שהקורה מהווה מחיצה סמלית, ואינה יוצרת מחיצה המועילה מדאורייתא. מחיצה זו יכולה להועיל רק ביחס לאיסור דרבנן[10].

סיכום

בדברי הראשונים שתי שיטות מנוגדות בגדר הכשר מבוי בלחי וקורה:

א.לשיטת תוס' – הלחי והקורה נועדו להוות היכר.

ב.לשיטת הרמב"ם – הלחי והקורה נועדו ליצור מחיצה.

שיטות אלו חלוקות בהבנת מחלוקת האמוראים האם לחי וקורה הינם "משום היכר" או "משום מחיצה": לשיטת תוס' – המחלוקת היא האם ההיכר נעשה על ידי מחיצה או שהלחי והקורה מהווים היכר מצד עצמם. לשיטת הרמב"ם – המחלוקת היא האם הלחי והקורה מהווים מחיצה ממשית המועילה מדאורייתא, או מחיצה סמלית בלבד שאינה מועילה אלא ביחס לדיני דרבנן.

בשולי הדברים נעיר, כי דברינו בשיטת הרמב"ם התבססו על הנחה לפיה אם מבוי הוא כרמלית, התיקון צריך להיעשות על ידי מחיצה ולא די בהיכר בעלמא. ניתן לחלוק על הבנה זו ולטעון כי אמנם מדין תורה רק מקום המוקף בארבע מחיצות הוא רשות היחיד, אך הואיל ואיסור כרמלית הוא מדרבנן בלבד, ייתכן וחכמים התירו איסור זה כאשר עשה היכר ברוח הרביעית והניח בה לחי או קורה.

הבנה זו שנויה במחלוקת הראשונים סביב דיונם בשיטה – שהובאה בסוף השיעור הקודם – שרק למבוי הפרוץ לכרמלית די בשלוש מחיצות, אך מבוי הפרוץ לרשות הרבים טעון ארבע מחיצות. הרשב"א כותב:

ולפי דבריהם, מבוי הסמוך לרשות הרבים אין הכשרו בקורה אלא או במחיצה או בצורת פתח או בלחי, דקיימא לן כאביי דאמר לחי משום מחיצה. [רשב"א צד. ד"ה הכי קאמרי]

הרשב"א סבור כי לפי שיטה זו מבוי הסמוך לרשות הרבים אינו ניתר בקורה. שיטתו מבוססת על ההנחה כי "היכר בעלמא" אינו יכול להועיל כאשר יש חסרון במניין המחיצות הדרוש, גם כאשר חסרון זה הוא מדרבנן.

הריטב"א חולק וכותב כי גם לפי שיטה זו, דברי המשנה שניתן לתקן מבוי בלחי וקורה נכונים גם לגבי מבוי הסמוך לרשות הרבים:

דאפילו פתוח לרשות הרבים נמי, כיון דמדאורייתא דינו ככרמלית ומן התורה מותר לטלטל בכולו ומותר הוא עם החצירות והבתים ואין איסורו אלא מדבריהם, תו לא פלוג רבנן והכשירוהו בלחי או קורה. [ריטב"א שם, ד"ה מי לא]