מסכת עירובין פותחת בדיני תיקון מבוי בלחי וקורה. המבוי בו דנה המשנה הוא מבוי סתום, בעל שלוש מחיצות ופתוח מן הרוח הרביעית. המשנה [יא:] מלמדת על איסור לטלטל בו ללא העמדת לחי או קורה ברוח הרביעית. כדי לעמוד על טיבו של איסור זה, יש להקדים ולברר מהו מעמדו של מבוי מדאורייתא: האם הוא רשות היחיד או כרמלית[1]?

שאלה זו תלויה במחלוקת ראשונים במניין המחיצות הדרושות להגדרת מקום כרשות היחיד: האם די בשלוש מחיצות או שדרושות ארבע מחיצות?

הרשב"א כותב:

מקום מוקף שלוש מחיצות גבוהות עשרה טפחים ורחב ארבעה או יותר, בין פתוח לכרמלית בין פתוח לרשות הרבים – הרי זה רשות היחיד דבר תורה, אלא שצריך הכשר מדבריהם בדופן רביעית, לחי או קורה או צורת פתח לפי מה שהוא רשות. [עבודת הקודש ג, א]

הרשב"א קובע – וכן נוקטים רוב הראשונים[2] – כי מדאורייתא די בשלוש מחיצות כדי להגדיר את המקום כרשות היחיד.

לעומת זאת, הרמב"ם כותב:

ואי זו רשות היחיד? תל שגבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יתר על כן, וכן חריץ שהוא עמוק עשרה ורחב ארבעה על ארבעה או יתר על כן, וכן מקום שהוא מוקף ארבע מחיצות גובהן עשרה וביניהן ארבעה על ארבעה או יתר על כן... כולן רשות היחיד גמורה הן. [הל' שבת פי"ד ה"א]

הרמב"ם כותב כי רשות היחיד טעונה ארבע מחיצות[3]. בהתאם לשיטתו זו, הרמב"ם מגדיר מקום המוקף שלוש מחיצות ככרמלית:

איזו היא כרמלית? תל שיש בו ארבעה על ארבעה או יתר על כן וגבהו משלשה ועד עשרה... וכן קרן זוית הסמוכה לרשות הרבים, והוא המקום שמוקף שלש מחיצות והרוח הרביעית רשות הרבים, כגון מבוי שאין לו לחי או קורה ברוח רביעית. [שם, ה"ד][4]

על פי האמור, קיימות שתי שיטות עקרוניות בהבנת מעמדו של המבוי:

א.לשיטת רוב הראשונים – מדאורייתא המבוי הוא רשות היחיד גמורה, אלא שחכמים אסרו את הטלטול בו ללא תיקון הרוח הרביעית בלחי או בקורה.

ב.לשיטת הרמב"ם – מדאורייתא המבוי הוא כרמלית.

שורשה של מחלוקת הראשונים בגדר רשות היחיד מדאורייתא, והיא משליכה גם על הבנת האיסור מדרבנן על טלטול במבוי שאינו מתוקן: לשיטת הרמב"ם, איסור זה הוא חלק מן האיסור מדרבנן על טלטול בכרמלית. לעומת זאת, לשיטת רוב הראשונים, תקנת מבוי מהווה גזירה בפני עצמה, על אף שהמבוי הוא רשות היחיד.

הראשונים הסוברים שמדאורייתא מבוי הוא רשות היחיד, נחלקים האם מותר לטלטל ממנו לכרמלית.

הרשב"א כותב כי הואיל ומעיקר הדין המבוי אינו כרמלית אלא רשות היחיד, אסור לטלטל ממנו לכרמלית:

מקום המוקף שלוש מחיצות ונשאר רוח רביעית פתוח לרשות הרבים, אף על פי שאסרוהו ככרמלית עד שיכשירהו בלחי או בקורה, אינו בדין כרמלית... וכן אסור לטלטל ממנו לכרמלית ומן הכרמלית לו. [עבודת הקודש ג, א]

לעומת זאת, הביאור הלכה לומד מדברי תוס' במסכת שבת [ט. ד"ה אע"ג] כי מותר לטלטל ממבוי לכרמלית:

דע דמשמע מתוספות שבת ד"ט ד"ה אף על גב, דהוא הדין דמותר להוציא ממקום שיש ג' מחיצות אף על גב דמן התורה הוי רשות היחיד גמורה לכרמלית, כיון שעל כל פנים מדרבנן עשאוהו כרמלית. [ביאור הלכה שמו, ג ד"ה ומותר]

נראה כי מחלוקת זו נעוצה בגדר גזירת מבוי: לפי הרשב"א, המבוי הוא רשות היחיד גם מדרבנן, אלא שחכמים אסרו לטלטל בו ללא תיקון. לעומת זאת, לפי תוס', אמנם מדאורייתא מבוי הוא רשות היחיד גמורה, אך רבנן הגדירו אותו ככרמלית.

מסתבר כי מחלוקת זו בגדר גזירת מבוי תלויה בשני הטעמים המובאים בראשונים לגזירת מבוי.

רש"י כותב:

וכיון דלאו רשות הרבים הוא שרי לטלטולי ביה מן התורה בלי שום תיקון, ורבנן גזור עליה משום דאתי לאיחלופי ברשות הרבים, ושריוה בתקנתא דלחי או קורה, דליהוי היכירא, דלא ליתי למישרי רשות הרבים גמורה. [רש"י ב. ד"ה מבוי]

לפי דבריו, חכמים אסרו לטלטל במקום בעל שלוש מחיצות מחמת דמיונו לרשות הרבים, כדי שלא יטעו ללמוד ממנו על היתר טלטול ברשות הרבים.

רבנו יהונתן מביא טעם נוסף לגזירת מבוי:

כי היכי דלא ליתו לטלטולי מרשות הרבים לתוכו, דכיון שנפרץ במילואו לרשות הרבים ושווה הוא לרשות הרבים, אמרי דין רשות הרבים יש לו. [רבנו יהונתן א. ד"ה מבוי][5]

לפי דבריו, הואיל והמבוי פתוח לרשות הרבים יש חשש שיבואו להוציא ממנו לרשות הרבים, ולכן חכמים אסרו לטלטל בו ללא תיקון.

בין טעמים אלו ישנו הבדל עקרוני. לפי טעמו של רש"י, זוהי גזירה כללית בכל רשות בעלת שלוש מחיצות, מחמת דמיונה לרשות הרבים. לעומת זאת, לפי טעמו של רבנו יהונתן, זוהי גזירה ייחודית למקום הפרוץ לרשות הרבים או לכרמלית, בו קיים חשש זה[6]. הבית מאיר [סי' שסג סעי' כט מ"א סקל"א] מביא נפקא מינה בין הטעמים לגבי מבוי הפרוץ לים (כאשר הים אינו מהווה מחיצה): לפי טעמו של רש"י יש חובה לתקן את המבוי, מחמת דמיונו לרשות הרבים. לעומת זאת, לפי טעמו של רבנו יהונתן, נראה שאין חובה לתקן מבוי זה, הואיל ואין אפשרות לטלטל מן המבוי לים[7].

ההבנה שגזירת מבוי מגדירה את המבוי ככרמלית מתאימה לטעמו של רש"י, על פיה יש גזירה כללית האוסרת את הטלטול בכל מקום בעל שלוש מחיצות[8]. לעומת זאת, ההבנה שגם לאחר הגזירה המבוי הוא רשות היחיד אך יש איסור עצמאי מדרבנן על הטלטול בו, מתאימה לטעמו של רבנו יהונתן, על פיה הגזירה אמורה רק לגבי מקום הפרוץ לרשות הרבים או לכרמלית.

סיכום

נחלקו הראשונים במניין המחיצות הדרושות להגדרת המקום כרשות היחיד: לפי רוב הראשונים די בשלוש מחיצות, ואילו לפי הרמב"ם דרושות ארבע מחיצות. בהתאם לכך נחלקים הראשונים במעמדו העקרוני של מבוי סתום: לשיטת רוב הראשונים המבוי מדאורייתא הוא רשות היחיד, ואילו לשיטת הרמב"ם המבוי מדאורייתא הוא כרמלית.

לשיטת הרמב"ם, איסור הטלטול במבוי שאינו מתוקן הוא חלק מאיסור טלטול בכרמלית. לעומת זאת, לשיטת רוב הראשונים, איסור זה נובע מגזירה מיוחדת. בדברי הראשונים שני טעמים לגזירה זו: לפי רש"י – מחמת דמיון המבוי לרשות הרבים, ואילו לפי רבנו יהונתן – כיוון שהמבוי פתוח לרשות הרבים.

הראשונים הנוקטים כי מדין תורה מבוי הוא רשות היחיד, נחלקים האם מותר לטלטל ממבוי שאינו מתוקן לכרמלית: תוס' מתירים והרשב"א אוסר. מחלוקתם נעוצה בגדר גזירת חכמים במבוי שאינו מתוקן: האם חכמים מגדירים את המבוי מדרבנן ככרמלית, או שמטילים איסור עצמאי על הטלטול בו על אף שהוא רשות היחיד. נראה כי הבנות אלו תלויות במחלוקת רש"י ורבנו יהונתן דלעיל, האם זו גזירה כללית על כל מקום שאין לו שלוש מחיצות או רק על מקום הפתוח לרשות הרבים או לכרמלית.

בשולי הדברים נעיר כי הראשונים [רשב"א צד. הכי קאמרי; עבודת הקודש א, ד; ריטב"א שם, ד"ה מי לא; מאירי שם, ד"ה אמר המאירי] מביאים שיטה נוספת במניין מחיצות רשות היחיד. לפי שיטה זו, קיימת הבחנה בין רשות היחיד הפתוחה לרשות הרבים לבין רשות היחיד הפתוחה לכרמלית: רשות היחיד הפתוחה לרשות הרבים טעונה ארבע מחיצות, ואילו לרשות היחיד הפתוחה לכרמלית די בשלוש מחיצות[9]. הראשונים דנים לפי שיטה זו, האם יש חילוק בהכשר מבוי בין מבוי הפתוח לכרמלית לבין מבוי הפתוח לרשות הרבים. שאלה זו תלויה בהבנת יסוד היתר מבוי בלחי וקורה. בעזרת ה' נעסוק בכך בשיעור הבא.