בשיעורים הקודמים עסקנו בגדרי רשות היחיד מדאורייתא. בשיעור זה נשלים את סדרת השיעורים בבירור גזירת חכמים לגבי קרפף.

המשנה מביאה את דברי רבי יהודה בן בבא:

ועוד אמר רבי יהודה בן בבא: הגינה והקרפף שהן שבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים מוקפת גדר גבוה עשרה טפחים – מטלטלין בתוכה, ובלבד שיהא בה שומירה או בית דירה או שתהא סמוכה לעיר. [כג.]

לדברי רבי יהודה בן בבא, היתר הטלטול בגינה ובקרפף תלוי בשני תנאים: אין בה יותר מבית סאתים (="שבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים"), ואין בה שומרה או בית דירה או שהיא סמוכה לעיר.

המשנה מביאה שיטות נוספות בגדרי ההגבלות בטלטול בגינה ובקרפף, אך מכל השיטות עולה כי קיים, בתנאים מסוימים, איסור טלטול בקרפף שלא הוקף לדירה.

הגמרא מביאה בשם רבי שמעון בן אלעזר כלל לגדרי דין זה:

כלל אמר רבי שמעון בן אלעזר: כל אויר שתשמישו לדירה, כגון דיר וסהר מוקצה וחצר – אפילו בית חמשת כורים ובית עשרת כורים מותר. וכל דירה שתשמישה לאויר, כגון בורגנין שבשדות – בית סאתים מותר, יתר מבית סאתים אסור. [כב.]

רבי שמעון בן אלעזר מגדיר כי יש איסור טלטול במקום שלא הוקף לדירה ששיעורו יותר מבית סאתים.

בגמ' מפורש שאיסור הטלטול בקרפף שלא הוקף לדירה הוא מדרבנן בלבד:

אמר עולא אמר רבי יוחנן: קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה, ואפילו כור ואפילו כוריים – הזורק לתוכו חייב. מאי טעמא, מחיצה היא אלא שמחוסרת דיורין. [סז:]

הגמ' אומרת, כי הואיל והקרפף מוקף במחיצות, מדין תורה הוא רשות היחיד, אלא שחכמים אסרו את הטלטול בו משום שהוא מחוסר דיורין.

דברי הגמ' מעלים שתי תמיהות:

א.הואיל ומדין תורה קרפף הוא רשות היחיד גמורה, מדוע העובדה שהוא 'מחוסר דיורין' מהווה סיבה לאסור בו את הטלטול מדרבנן?

ב.אם חסרון הדיורים מהווה סיבה לאסור את הטלטול בקרפף, מדוע איסור זה אינו קיים בקרפף ששיעורו פחות מבית סאתים?

יישוב לתמיהות אלו עולה מדברי רש"י:

הם אמרו קרפף יותר מבית סאתים אין מטלטלין בו – דשויוה כרמלית לענין טלטול משום דמחוסר דירה ומיחלף ברשות הרבים. [רש"י סז: ד"ה הם אמרו]

רש"י כותב, כי חכמים אסרו את הטלטול בקרפף שלא הוקף לדירה הגדול מבית סאתים מחשש שאנשים יחליפו בינו לבין רשות הרבים. מדבריו עולה שחכמים גזרו במקום שלא הוקף לדירה מחמת דמיונו לרשות הרבים, ויש חשש שאנשים יחליפו בינו לבין רשות הרבים. מטעם זה, חכמים גזרו רק בקרפף הגדול מבית סאתים, הואיל ורק הוא דומה לרשות הרבים.

הבנה זו כתובה בבהירות בשולחן ערוך הרב:

כל היקף מחיצות שלא הוקף לדירת אדם לכניסה ויציאה תמיד... אסרו חכמים לטלטל בתוכן יותר מד' אמות כמו ברשות הרבים... שכיון שאינן עשויין לדירה מתחלפין הן ברשות הרבים אם הן היקף גדול, אבל היקף קטן אינו מתחלף ברשות הרבים ומותר לטלטל בתוכו אף על פי שלא הוקף לדירה. [שולחן ערוך הרב שנח, א]

לפי דבריו, חכמים גזרו על רשות היחיד הדומה לרשות הרבים מחשש שיחליפו בינה לבין רשות הרבים, והדמיון לרשות הרבים קיים בצירוף שני תנאים:

א.המקום אינו מתפקד כרשות היחיד – לא הוקף דירה.

ב.המקום אינו נראה כרשות היחיד – גדול יותר מבית סאתים.

מדברי השפת אמת עולה דרך מעט שונה ביישוב תמיהות אלו. השפת אמת מקשה על לשון הגמ' "אלא שמחוסרת דיורין":

הלשון קשה, דהא בית סאתים מותר אף על גב שמחוסרת דיורין, רק הוי ליה למימר משום שדומה לרשות הרבים. [שפת אמת סז: ד"ה אלא שמחוסרת]

השפת אמת מתרץ:

וצריך לומר דהיינו טעמא דדומה לרשות הרבים הואיל ומחוסרת דיורין, אבל בית סאתים הוי כדירה בלבד, רק ביותר מבית סאתים נפיק מתורת דירה ולכך דומה לרשות הרבים. [שם]

השפת אמת מקבל את ההבנה העקרונית שגזירת קרפף נובעת מחמת הדמיון לרשות הרבים, אך לשיטתו הדמיון לרשות הרבים נובע מכך שהמקום אינו בית דירה. על פי זה מבאר השפת אמת, שרק מקום שאינו מוקף לדירה והוא יתר מבית סאתים אינו נחשב לבית דירה.

נראה כי לפי השפת אמת ישנן שתי דרכים להגדיר מקום כבית דירה: על פי ייעודו ואופן השימוש בו, או על פי צורתו ומידותיו. על כך יש להוסיף, כי 'בית הדירה' המקובל הוא הבית והחצר[1]. לפי זה, חכמים קבעו על פי מידות חצר המשכן [כמבואר בגמ' כג:], כי מקום עד בית סאתיים נחשב לחצר, ולכן הוא מוגדר כבית דירה' ומותר לטלטל בו גם אם הוא אינו מתפקד כבית דירה.

על פי דרכו העקרונית של השפת אמת, כי גודל הקרפף וייעודו מגדירים האם הוא נחשב לבית דירה, ניתן להציע דרך שונה בביאור גזירת קרפף. על פי הצעה זו, גזירת קרפף אינה נובעת מחשש להחלפה ברשות הרבים, אלא ישנו איסור עצמאי מדרבנן על טלטול בכל מקום שאין בו דירה.

הצעה זו מבוססת על הבנה שקיים הבדל עקרוני בין מלאכת ההוצאה האמורה בתורה לבין איסורי ההוצאה שקבעו חכמים. מדין תורה האיסור הוא על הוצאה מרשות אחת לרשות אחרת, ואילו מדרבנן קיים איסור בהוצאת חפץ ממקומו[2]. בשל כך, חפץ הנמצא בבית דירה מותר לטלטול בכולו, הואיל וכולו נחשב למקומו של החפץ. אולם, אם החפץ נמצא במקום שלא הוקף לדירה הגדול מבית סאתים, הואיל ואינו בית דירה מקומו של החפץ הוא בארבע אמותיו בלבד, ולכן יש איסור מדרבנן על הטלטול בו.

דברים אלו אמורים בטעם גזירת קרפף. בנוסף לכך יש להסתפק בגדר הגזירה: האם היא מגדירה את קרפף ככרמלית, או שהיא מהווה גזירה עצמאית האוסרת את הטלטול בו על אף שהוא רשות היחיד[3].

לספק זה יש השלכה מעשית, האם מותר לטלטל מרשות היחיד לקרפף: אם קרפף נחשב מדרבנן לכרמלית – מסתבר שיהיה איסור לטלטל ממנו לרשות היחיד. לעומת זאת, אם קרפף נחשב גם מדרבנן לרשות היחיד אלא שיש גזירה עצמאית האוסרת את הטלטול בו – אין מקום לאסור לטלטל ממנו לרשות היחיד.

בעניין זה קיימת סתירה בדברי רש"י. במסכת עירובין כותב רש"י שקיים איסור לטלטל מקרפף הגדול מבית סאתים לרשות היחיד[4]:

דעל כרחך הנך קרפיפות בשאין יתירים על בית סאתים קאמר דאי ביתירים בהא לימא רבי שמעון מטלטלין,הא כרמלית היא. [רש"י צא. ד"ה וקרפיפות]

לעומת זאת, במסכת שבת כותב רש"י שאין איסור לטלטל מקרפף הגדול מבית סאתים לרשות היחיד:

קרפיפות – אם של בית סאתים הוא מטלטל בכולו, ואם יותר ולא הוקף לדירה קרי ליה רשות אחת לגבי חבירו או לגבי חצר, לטלטל שתי אמות בזה ושתי אמות בזה, להוציא ולהכניס מזה לזה. [רש"י שבת קל: ד"ה קרפיפות]

בדברי רש"י במסכת עירובין מפורש שקרפף נחשב לכרמלית, ולכן אסור לטלטל ממנו לרשות היחיד. לעומת זאת, מדברי רש"י במסכת שבת, המתיר לטלטל מקרפף לרשות היחיד, משתמע שקרפף אינו כרמלית אלא רשות היחיד, ולכן אין איסור לטלטל ממנו לרשות היחיד אחרת.

ההבנה שקרפף הוא רשות היחיד גמורה שיש לה איסור טלטול נפרד, מסתברת לפי הצעתנו דלעיל שגזירת קרפף אינה סייג למלאכת הוצאה מרשות לרשות אלא איסור עצמאי על הוצאת חפץ ממקומו. על פי הצעה זו, יש להבחין בין איסור כרמלית, שהוא סייג למלאכת הוצאה[5], לבין גזירת קרפף, שהוא איסור בעל מאפיינים עצמאיים. לעומת זאת, לפי דברי רש"י דלעיל, שגזירת קרפף היא סייג למלאכת הוצאה, ייתכן ורבנן הגדירו את קרפף ככרמלית[6].