במשנה הפותחת את המסכת נאמר:

מבוי שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה – ימעט. רבי יהודה אומר: אינו צריך. והרחב מעשר אמות – ימעט. ואם יש לו צורת הפתח, אף על פי שהוא רחב מעשר אמות – אין צריך למעט. [ב.]

המשנה מלמדת כי על אף שפתח הרחב מעשר אמות אינו פתח אלא פרצה, כאשר לפתח יש 'צורת הפתח' – "קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהם" – הוא נחשב לפתח גם כאשר פתוח בשיעור גדול יותר.

לפי זה, צורת הפתח מועילה כדי להגדיר את המקום הפתוח כפתח ולא כפרצה. עם זאת, מדברי הגמרא עולה כי צורת הפתח מועילה לא רק להחשיב פרצה כפתח אלא היא מהווה מחיצה:

דאמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מעשה באדם אחד מבקעת בית חורתן שנעץ ארבע קונדיסין בארבע פינות השדה ומתח זמורה עליהם, ובא מעשה לפני חכמים והתירו לו לענין כלאים. ואמר ריש לקיש: כדרך שהתירו לו לענין כלאים כך התירו לו לענין שבת[1]. [יא.]

מבואר בגמרא שניתן להקיף מקום בצורת הפתח מכל צדדיו וכך הוא נעשה לרשות היחיד. מכאן שצורת הפתח אינה מבטלת 'שם פרצה' בלבד, אלא היא נחשבת למחיצה[2].

הגדרה זו נתקלת בקושי מסוגיית הגמרא במסכת סוכה האומרת לגבי דפנות הסוכה:

תנו רבנן, שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח. [סוכה ו:]

ובהמשך הסוגיה [ז.] מבואר שיש להוסיף בדופן השלישית צורת הפתח. משתמע שצורת הפתח לבדה אינה מועילה, וכן היא אינה מועילה בשתי הדפנות האחרות[3]. על פי סוגיית הגמ' דלעיל, טעם הדבר טעון ביאור: הואיל וצורת הפתח נחשבת למחיצה, מדוע היא אינה להיחשב כדופן לסוכה?

יישוב לכך עולה מדברי הרא"ש:

וכיון דהוה ליה צורת הפתח, מדאורייתא סגי לה בהכי, דבכל מקום צורת הפתח חשיב כמחיצה, ולא בעי טפח שוחק אלא מדרבנן. [רא"ש סוכה פ"א סי' לד]

הרא"ש נוקט כי צורת הפתח, הואיל "דבכל מקום צורת הפתח חשיב כמחיצה", מועילה מדאורייתא גם כדופן לסוכה, והצורך בטפח בנוסף לצורת הפתח הוא מדרבנן בלבד.

הביאור הלכה [תרל, ו] מוכיח מדבריו כי מדין תורה ניתן לעשות את כל דפנות הסוכה מצורת הפתח, והצורך בדפנות ממשיות הוא מדרבנן בלבד. אמנם, מפשטות דברי הגמרא [סוכה ו:] המצריכה שתי דפנות כהלכתן ולומדת מ'הלכתא' שברוח השלישית די בטפח ובצורת הפתח, משתמע שמדין תורה צורת הפתח אינה מועילה בכל הדפנות, ויש צורך בשתי דפנות ממשיות[4].

וכן כותב הגר"א:

דלשיעור הסוכה לא מהני צורת הפתח אף על גב דמהני לשבת, דאם לא כן מאי קולא דדופן השלישית דאתי הילכתא וגרעתיה כו', הא דופן שלם הוא, ועוד למה לי לטפח כיון דיש לו צורת הפתח. [ביאור הגר"א סי' תרל סעי' ה]

לשיטה זו, התמיהה דלעיל חוזתר למקומה: אם צורת הפתח מהווה מחיצה, מדוע היא אינה נחשבת כדופן לסוכה?

רבנו חיים הלוי מבריסק מבאר את טעם הדבר:

דאף על גב דצורת הפתח דין מחיצה בה ומועלת להפסיק ולהתיר בכלאים, מכל מקום אינה משלמת שיעור מחיצה, והיכא דבעינן עצם המחיצות לא מהני צורת הפתח... דצורת הפתח אינה מועלת רק להיחשב כולו מוקף מחיצה, וממילא דמועיל בסוכה העשויה כמבוי לצרף את הדופן השלישי להשנים, וכן בסוכה העשויה כמין גאם מועיל שתהא הסוכה מוקפת כולה שלש מחיצות, אבל לענין עצם שיעור מחיצה האמור בסוכה שתים כהלכתן ושלישית טפח, דההילכתא בזה הוא דבעינן מחיצות עצמן, בזה לא מהניא צורת הפתח.

[חידושי רבנו חיים הלוי הל' שבת פט"ז הט"ז]

הגר"ח מגדיר כי צורת הפתח מועילה "להיחשב כולו מוקף מחיצה", אך היא עצמה אינה נחשבת למחיצה. נראה שכוונתו לחלק בין מחיצה תוחמת ומבדילה לבין מחיצה החוסמת ומהווה דופן ממשית[5]. על פי זה, בשבת ובכלאים, בהם אין צורך בדפנות ממשיות ודי ביצירת הבדלה ותיחום, צורת הפתח מועילה; בסוכה, לעומת זאת, הואיל ויש צורך בדפנות ממשיות, צורת הפתח אינה מועילה (מלבד ברוח השלישית)[6].

דברים אלו אמורים לפי שיטת רוב הראשונים, הלומדים מסוגיית הגמרא [יא.] שצורת הפתח נחשבת כמחיצה לעניין כלאים ולעניין שבת. עם זאת, מפסקי הרמב"ם עולה שיטה שונה בעניין זה.

הרמב"ם כותב:

כל מחיצה שיש בה פרוץ מרובה על העומד אינה מחיצה, אבל אם היה פרוץ כעומד הרי זו מותרת, ובלבד שלא יהיה באותן הפרצות פרצה שהיא יתר על עשר אמות, אבל עשר אמות הרי היא כפתח. ואם היה לפרצה זו צורת פתח, אף על פי שיש בה יותר מעשר אינה מפסדת המחיצה, והוא שלא יהא הפרוץ מרובה על העומד. [הל' שבת פט"ז הט"ז]

הרמב"ם מביא את דין המשנה, שצורת הפתח מכשירה פרצה יתרה מעשר אמות, אך הוא מגביל את היתר צורת הפתח בכך ש"לא יהא הפרוץ מרובה על העומד"[7]. המגיד משנה [שם] מסתפק האם הגבלה זו אמורה בכל פרצה או רק לגבי פרצה היתרה מעשר אמות. הבית יוסף [סי' שסב ד"ה ואם עשה] מכריע שדברי הרמב"ם אמורים רק לגבי פרצה היתרה מעשר אמות[8]. לעומת זאת, המאירי [יא. ד"ה ואח"כ צריך] נוקט שדברי הרמב"ם אמורים ביחס לכל צורת הפתח, שהיא אינה מועילה כאשר 'פרוץ מרובה על העומד'.

בין שתי הבנות אלו בשיטת הרמב"ם יש הבדל עקרוני. לפי הבנתו של הבית יוסף, גם הרמב"ם מודה שצורת הפתח נחשבת כמחיצה – ולכן היא מועילה גם כאשר 'פרוץ מרובה על העומד' – אלא שלשיטתו היתר זה אינו קיים כאשר יש 'תרתי לריעותא', גם פרצת עשר וגם 'פרוץ מרובה על העומד'[9]. לעומת זאת, לפי הבנתו של המאירי, הרמב"ם סובר שצורת הפתח אינה נחשבת למחיצה; היא הופכת פרצת עשר לפתח, אך היא אינה מצטרפת לשיעור המחיצה, ולכן היא אינה מועילה כאשר 'פרוץ מרובה על העומד'.

ההגדרה העולה מדברי המאירי מדויקת בלשון הרמב"ם בהלכה זו: "ואם היה לפרצה זו צורת פתח, אף על פי שיש בה יותר מעשר אינה מפסדת המחיצה". מבואר בדברי הרמב"ם שמשמעותה של צורת הפתח היא לבטל מהפרצה את 'שם הפרצה' ולהופכה לפתח. נראה מכך כי צורת הפתח אינה נחשבת למחיצה, ולכן היא אינה מועילה כאשר 'פרוץ מרובה על העומד'[10].

נראה כי תפיסתו זו של הרמב"ם בגדר צורת הפתח עולה מדבריו בהקשר נוסף:

שני כתלים ברשות הרבים והעם עוברים ביניהם, כיצד מכשיר ביניהם? עושה דלתות מכאן ודלתות מכאן ואחר כך יעשה ביניהם רשות היחיד, ואינו צריך לנעול הדלתות בלילה אבל צריך שיהיו ראויות להנעל... אבל צורת פתח או לחי וקורה אינן מועילין בהכשר רשות הרבים. [הל' שבת פי"ז ה"י]

הרמב"ם קובע כי לא ניתן להתיר רשות הרבים לא בצורת הפתח ולא בלחי וקורה. ברור מדוע לא ניתן להתיר רשות הרבים בלחי וקורה, שכן לחי וקורה מועילים ברוח הרביעית בלבד[11]; אך מדוע לא ניתן להתיר רשות הרבים בצורת הפתח? הרי לשיטת הרמב"ם [פירוש המשנה פ"ב מ"ד; הל' שבת פי"ז הל"ג] 'לא אתו רבים ומבטלי מחיצתא'! על פי האמור דבריו מבוארים: הואיל ולשיטתו צורת הפתח אינה מחיצה, היא אינה מועילה "בהכשר רשות הרבים"; דבר היכול להיעשות על ידי היקף מחיצות בלבד.

על דברים אלו יש להוסיף, שהרמב"ם השמיט את דברי הגמ' דלעיל [יא.], "מעשה באדם אחד מבקעת בית חורתן שנעץ ד' קונדיסין בארבע פינות השדה ומתח זמורה עליהם" וכו', בהם מבואר שצורת הפתח מועילה כמחיצה, ולא הביא אותם לא בהלכות שבת ולא בהלכות כלאים. השמטה זו מורה כי הרמב"ם אינו מקבל תפיסה זו להלכה, ולשיטתו צורת הפתח אינה נחשבת למחיצה[12].

דברים אלו מתיישבים היטב בלשון הרמב"ם, אך עדיין יש להבין כיצד השמיט הרמב"ם סוגיה ערוכה בה מפורש שצורת הפתח נחשבת למחיצה.

הרב בן ציון אבא שאול בספרו 'אור לציון' [ח"א סי' ל] מציע שפסיקתו של הרמב"ם מבוססת על הגמרא במסכת סוכה, ממנה עולה שצורת הפתח אינה מועילה לדפנות סוכה. כאמור, ניתן לבאר בדרכים שונות מדוע צורת הפתח מועילה לעניין שבת ולא לעניין סוכה, אך ייתכן והרמב"ם ראה את הסוגיה בסוכה כחולקת על הסוגיה בעירובין, ולכן דחה אותה. ה'אור לציון' מוסיף, כי ממסקנת הירושלמי [כלאים פ"ד ה"ב; עירובין פ"א ה"ט; סוכה פ"א ה"א] עולה שצורת הפתח לא מועילה כמחיצה, וייתכן ופסק הרמב"ם מבוסס על דברי הירושלמי.

לסיכום: במשנה מבואר שצורת הפתח מבטלת 'שם פרצה' מפרצת עשר, ובגמרא מבואר שצורת הפתח נחשבת למחיצה.