המשנה מביאה מחלוקת תנאים בדין פסי ביראות שהרבים בוקעים ביניהם:

רבי יהודה אומר: אם היה דרך רשות הרבים מפסקתן יסלקנה לצדדין. וחכמים אומרים: אינו צריך. [כב.]

לשיטת רבי יהודה, אין אפשרות לקבוע פסי ביראות כאשר הרבים בוקעים ביניהם, ואילו לשיטת חכמים אין בכך בעיה.

הגמרא כותבת בביאור שיטת חכמים:

רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרווייהו: כאן הודיעך כוחן של מחיצות. [שם]

מדברי הגמרא עולה כי לשיטת רבנן, הואיל והמקום מוקף במחיצות, בקיעת הרבים אינה מבטלת את הגדרתו כרשות היחיד – "לא אתו רבים ומבטלי מחיצתא"[1].

רבי יהודה חולק על הגדרה זו, ולשיטתו "אתו רבים ומבטלי מחיצתא". שיטה טעונה ביאור: מדוע מקום המוקף מחיצות אינו רשות היחיד מחמת בקיעת הרבים בו? מהו הפגם הנוצר מחמת בקיעת הרבים?

הראשונים דנים בהתאמת דברי רבי יהודה בסוגייתנו, הסובר ש"אתו רבים ומבטלי מחיצתא" ולשיטתו – כמבואר בגמרא [כב.] – עיר המוקפת חומה ודלתותיה אינן נעולות בלילה אינה רשות היחיד, עם שיטתו העקרונית [צה.] כי "שתי מחיצות דאורייתא". מדברי הראשונים עולות דרכים שונות בביאור טעמו של רבי יהודה.

בעל המאור מבאר מדוע לרבי יהודה עיר שהרבים בוקעים בה ואין דלתותיה ננעלות אינה רשות היחיד:

משום דליכא אפילו שתי מחיצות, לפי שהרבים בוקעין בה שתי וערב ולא היה בה אפילו מחיצה אחת שלא היו רבים בוקעים בה. [בעל המאור ו.]

לדבריו, דברי הגמרא אמורים ביחס לעיר שהרבים בוקעים בה שתי וערב. באופן זה בקיעת הרבים מבטלת את כל המחיצות, ולכן גם לשיטת רבי יהודה ש"שתי מחיצות דאורייתא", העיר אינה רשות היחיד.

הרמב"ן חולק על בעל המאור:

אין דבריו בזה נכונים, שאפילו בוקעין בהם שתי וערב לדברי האומר שתי מחיצות דאורייתא במקום המחיצות אינו חייב, שאין הדברים מבטלין אלא המחיצה הפרוצה שלא נאמר בה לבוד מפני בקיעתן בפרצה, כגון דיומדין שאנו צריכין לומר בהן רואין המחיצות כאילו מאריכות וסותמות זו לזו, ובקיעה דרבים מפסקת בהן. אבל שתי מחיצות זו כנגד זו במדינה, אף על פי שיש באמצען פרצה שהרבים בוקעין בה שתי וערב, אי אפשר לשתי המחיצות להתבטל. [מלחמות, שם]

הרמב"ן טוען כי בקיעת הרבים אינה מבטלת מחיצות קיימות, אלא היא רק מונעת מלהחיל את דין 'עומד מרובה על הפרוץ' או את דין 'פסי ביראות' ולהמשיך את המחיצות אל המקום הפרוץ בו בוקעים הרבים. בשל כך, רבים הבוקעים בעיר שתי וערב אינם מבטלים את מחיצותיה, ולכן לפי רבי יהודה ששתי מחיצות דאורייתא, הואיל ובכל צד יש שתי מחיצות זו כנגד זו, העיר נחשבת לרשות היחיד[2].

מחלוקת בעל המאור והרמב"ן נעוצה בהבנת הכלל "אתו רבים ומבטלי מחיצתא". לפי הרמב"ן, זהו בקיעת הרבים מונעת את יצירת המחיצה – בקיעת הרבים מונעת את המשכת המחיצה למקום הפרוץ בו בוקעים הרבים. לעומת זאת, לפי בעל המאור, בקיעת הרבים מבטלת מחיצה קיימת – בקיעת הרבים גורמת למחיצה לאבד את זהותה כמחיצה.

נראה כי שיטת בעל המאור מבוססת על הגדרתן של מחיצות רשות היחיד כמבדילות את המקום מרשות הרבים ומונעת ממנו את רגל הרבים. בשל כך, מחיצה שאינה ממלאת את תפקידה אינה מוגדרת כמחיצה, ואין בכוחה להגדיר את המקום כרשות היחיד[3].

לפי שתי שיטות אלו, בקיעת הרבים מבטלת את המחיצה בה בוקעים הרבים, אמנם מדברי רבנו חננאל עולה שיטה שונה:

כיון שמפסיקין אותה דרך הרבים כרשות הרבים היא ותורת רשות הרבים בה ומחיצותיה אינן מועילות בה. [רבנו חננאל כב.]

מדבריו משתמע כי יסוד דין בקיעת הרבים אינו אמור לגבי המחיצות, אלא לגבי הגדרת הרשות. על פי שיטתו, בקיעת הרבים מגדירה את המקום כרשות הרבים, והגדרה זו מפקיעה את הגדרתו כרשות היחיד. בהתאם לכך, מחיצותיו אינן מועילות לו, ועל אף היותו מוקף במחיצות הוא נחשב לרשות הרבים[4].

על פי שיטתו של רבנו חננאל, שהגדרת המקום כרשות הרבים מפקיעה את הגדרתו כרשות היחיד, בהכרח דין בקיעת רבים אמור רק כאשר בקיעת הרבים עומדת בגדרי רשות הרבים. לעומת זאת, לשיטת בעל המאור והרמב"ן, יש להסתפק בכך: ייתכן וכל בקיעת רבים מבטלת את המחיצות, ייתכן ורק בקיעת רבים הנעשית באופן המגדיר את המקום כרשות הרבים מבטלת את המחיצות.

שאלה זו תלויה במחלוקת הראשונים. תוס' [ו: ד"ה וכי] נוקטים כדבר פשוט שרק הילוך במקום הרחב ט"ז אמה, שבכוחו להגדיר את המקום כרשות הרבים, מבטל את המחיצות. לעומתם, הריטב"א כותב:

דכיון דטעמא משום דאתו רבים ומבטלין מחיצתו, אין לחלק בין שש עשרה אמה או פחות מכיון דבקעי ביה רבים. [ריטב"א ו: ד"ה כיצד מערבין]

לפי דבריו, בקיעת הרבים מבטלת את המחיצות, גם כאשר היא אינה עומדת בגדרי רשות הרבים[5].

לסיכום: רבי יהודה וחכמים נחלקו האם "אתו רבים ומבטלי מחיצתא". מדברי הראשונים עולות שתי שיטות עקרוניות בטעמו של כלל זה:

א.לפי רבנו חננאל – זהו דין בהגדרת הרשות: הגדרת המקום כרשות הרבים מפקיעה את הגדרתו כרשות היחיד, וכך מחיצותיו אינן מגדירות אותו כרשות היחיד.

ב.לפי בעל המאור והרמב"ן – זהו דין במחיצות: בקיעת הרבים מבטלת את המחיצות, ולכן הוא אינו נחשב לרשות היחיד.

בין בעל המאור לרמב"ן קיימת מחלוקת בביאור דין זה, שבקיעת הרבים מבטלת את המחיצות: לפי בעל המאור – בקיעת הרבים מבטלת את המחיצה הקיימת וגורמת לה לאבד את זהותה ומשמעותה, ואילו לפי הרמב"ן – בקיעת הרבים מונעת את המשכת המחיצה למקום הפרוץ בו בוקעים הרבים.