בשיעורים הקודמים עסקנו בגדרי מחיצות רשות היחיד ובתחומים נוספים. בשיעור הנוכחי נעבור לדון בפרטי דיני המחיצות, ונעסוק ברכיבים המרכיבים את המחיצה: הפתח והפרצה.

המשנה עוסקת בדיני פרצה במחיצות רשות היחיד:

שיירא שחנתה בבקעה והקיפוה כלי בהמה - מטלטלין בתוכה, ובלבד שיהא גדר גבוה עשרה טפחים, ולא יהו פירצות יתרות על הבנין. כל פירצה שהיא כעשר אמות - מותרת, מפני שהיא כפתח, יתר מכאן - אסור. [עירובין טו:]

במשנה מופיעים שני דינים ביחס למחיצות:

א.החלק הפרוץ לא יכול להיות רחב מהחלק העומד.

ב.הרוחב המקסימלי של החלק הפרוץ הוא עשר אמות.

רוב הראשונים[1] מבינים שההלכה השנייה היא למעשה צמצום והגבלה של ההלכה הראשונה. בכדי שהמחיצה תהיה כשרה שני התנאים צריכים להתקיים. מהי אם כן משמעותה של הדרישה הכפולה המופיעה במשנה?

כדי להשיב על השאלה הזו ובכדי להבין את היחס בין שתי ההלכות אלו, יש לברר באופן יסודי את מהותו של דין עומד מרובה. את מטרת הדרישה לכך שבמחיצה החלק העומד צריך להיות מרובה מהפרוץ ניתן להבין בשני אופנים, וכפי שחקר הרב יוסף דב סולובייצ'יק:

ויש לחקור מהו יסוד הפסול פרוץ מרובה על העומד במחיצות: אם הוא מדין רובא ככולו - כשרוב המחיצה פרוצה נחשבת כולה פרוצה, או שהוא דין מיוחד בצורת המחיצה דמחיצה זקוקה לצורה וכשהיא פרוצה ברובה חסרה צורת מחיצה. [רשימות שיעורים סוכה ז.]

ישנו הבדל עקרוני בין כל אחת מהאפשרויות להבנת דין עומד מרובה. לפי האפשרות הראשונה, דין עומד מרובה הוא למעשה יישום של הכלל התלמודי הידוע 'רובו ככולו'. אף שמבחינה עקרונית קיימת דרישה לכך שכל המחיצה תהיה 'עומד', דין רובו ככולו מחדש שניתן להסתפק ברוב עומד בכדי שהמחיצה תהיה מחיצה כשרה. הפרצה טפלה לרוב העומד, ובכך מאבדת את משמעותה. מן הסיפא של המשנה אנו למדים שכאשר החלק הפרוץ רחב מעשר אמות, לא ניתן לראות אותו כטפל לחלק העומד גם כאשר הוא צר ממנו[2].

לפי האפשרות השנייה דין עומד מרובה נוגע ליחס המובנה בין החלקים הפרוצים והחלקים הבנויים במחיצה. ראינו במשנה שפרצה עד עשר אמות מוגדרת כ'פתח' ולכן היא אינה פוסלת את המחיצה. ייתכן ששאלת הגדרת החלק הפרוץ כפתח או פרצה תלויה בגורמים נוספים. כלומר, לא רק שיעורו המוחלט של החלק הפרוץ משפיע על הגדרת מעמדו כפי שניתן ללמוד מהסיפא של המשנה, אלא אף היחס בינו ובין החלק העומד[3]. כלומר, כאשר העומד מרובה על הפרוץ, החלק הפרוץ נידון כפתח ולא כפרצה. לפי האפשרות הנוכחית החלק הפרוץ אינו בטל לחלק העומד, אלא זהותו ומעמדו נקבעים על פי היחס בינו ובין החלק העומד.

ניתן לבסס את שתי האפשרויות הללו באמצעות דיון הראשונים בנוגע לדין פסי ביראות. אין כאן המקום להאריך בסוגיית פסי ביראות, ולצורך העניין נסתפק בהבנה שמדובר במערכת מחיצות אשר בה מכל רוח החלק הפרוץ מרובה על החלק העומד. למרות זאת, בגמרא [כ.] מבואר שפסי ביראות נידונים כרשות היחיד מדאורייתא. דין פסי ביראות מעורר תהייה לאור הדרישה העקרונית במחיצות לפיה על העומד להיות מרובה על הפרוץ.

הראשונים עסקו בניסיון לגשר על הפער בין שתי ההלכות הללו[4]. תוספות כותבים ביישוב הסתירה בין שני הדינים:

והא דאמר לעיל הכי אגמריה רחמנא למשה לא תפרוץ רובה, היינו היכא דליכא שם ד' מחיצות כי הכא, דהואיל ואיכא בכל צד אמה מכאן ואמה מכאן חשיב פתח.

[תוספות יז: ד"ה עושין]

נראה שמתוך דברי תוס' ניתן ללמוד כיצד דין עומד מרובה פותר את בעיית הפרצה. מסתבר שהמושג 'שם ד' מחיצות' בפסי ביראות מחליף את תפקידו של דין עומד מרובה. אם כן, כפי ש'שם ד' מחיצות' מועיל להגדיר את החלקים הפרוצים כ'פתח', כך בכל מחיצה שבה העומד מרובה על הפרוץ, החלקים הפרוצים יוגדרו כ'פתח'.

מדברי הר"ן עולה עמדה אחרת:

דכל היכא שהקרנות קיימי, כדההיא דפסי ביראות שיש לכל רוח עומד אמה, בהכי סגי מדאורייתא... אבל כל שאין בקרנות אמה מכאן ואמה מכאן דהוי שיעור חשוב, בכי האי גוונא בעינן עומד מרובה. [חידושי הר"ן עירובין טו: ד"ה אתמר]

לדברי הר"ן היתרון הקיים בפסי ביראות הוא בכך ששיעור העומד מספיק משמעותי. ניתן ללמוד מכך שמהות דין עומד מרובה היא בכך שהעומד נידון כ'שיעור חשוב'. נראה שהעמדה הזו מתאימה לתפיסה לפיה עומד מרובה הוא יישום של הכלל 'רובו ככולו'. כיוון שהעומד מרובה על הפרוץ הוא משמעותי מספיק כדי שהחלק הפרוץ לא ישפיע על מעמד המחיצה.

ייתכן שניתן לתלות את שתי ההבנות הללו במחלוקת יסודית בדין עומד מרובה המופיעה בגמרא:

איתמר: פרוץ כעומד. רב פפא אמר: מותר. רב הונא בריה דרב יהושע אמר: אסור. רב פפא אמר: מותר, הכי אגמריה רחמנא למשה: לא תפרוץ רובה. רב הונא בריה דרב יהושע אמר: אסור. הכי אגמריה רחמנא למשה: גדור רובה. [עירובין טו:]

האמוראים נחלקו בשאלה מה הדין במקרה בו החלק העומד שווה לחלק הפרוץ. מתוך הנימוקים המובאים לשיטתם בגמרא עולה שהם נחלקו בנוגע להבנה הבסיסית בדין עומד מרובה. רב פפא סובר שמוקד הדרישה בדין עומד מרובה מתמצה בכך שלא תהיה פרצה. עמדה זו מתאימה באופן טבעי לאפשרות השנייה שהצגנו בדין עומד מרובה. לפי האפשרות הזו דין עומד מרובה מתמקד במעמד החלק הפרוץ ולא בתפקידו של החלק העומד. לעומת זאת, רב הונא בריה דרב יהושע סובר שבסיס דין עומד מרובה הינו דרישה חיובית לכך שהעומד יהיה מרובה. עמדה זו מתאימה לאפשרות הראשונה שהצענו בדין עומד מרובה. לפי האפשרות הזו, דין עומד מרובה ממוקד ביצירת חלק עומד משמעותי במחיצה[5].

עד כה עסקנו בדין עומד מרובה באופן עצמאי. בכדי להשלים את התמונה יש לברר את מהות פסול פרצה העומד ברקע דין זה[6]. לפי האפשרות הראשונה שהעלנו, פסול פרצה מונע את הגדרת המחיצה כ'עומד'. לעומת זאת לפי האפשרות השנייה, על פיה המוקד הוא בביטול הפרצה ולא בקיום העומד, ניתן להציע שתי אפשרויות בביאור יסוד פסול פרצה:

א.פרצה מבטלת את תפקידה המרכזי של המחיצה, לחצוץ בין שני מקומות.

ב.פרצה מבטלת את הרצף בין החלקים העומדים. במחיצות רשות היחיד לא ניתן להסתפק בחלקי מחיצות, אלא קיימת דרישה ליחידה שלמה של רשות המוקפת במחיצות[7].

ישנה נקודה משמעותית נוספת שנותר לברר בנוגע לדין עומד מרובה. הגמרא במסכת סוכה [ז.] מבחינה בין הלכות סוכה ובין הלכות מחיצות רשות היחיד וקובעת שבסוכה לא קיימת דרישה לכך שהעומד יהיה מרובה על הפרוץ. הראשונים נחלקו בשאלה מהו התרגום המעשי של ההבחנה הזו. רש"י סובר שההבחנה הזו מבוססת על העובדה שבסוכה קיימות שתי דפנות פרוצות:

דסגי ליה בשתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח, ואפילו היו לה פתחים בשתי הדפנות אחד או שנים, דכי מצטרפת להו בהדי שתים הפרוצות הוה ליה פרוץ מרובה - שריא.

[רש"י סוכה ז. ד"ה מה]

מדברי רש"י עולה שהיחס בין החלק העומד לחלק הפרוץ נמדד בכל היקף המחיצות ולא בכל מחיצה ומחיצה בפני עצמה[8]. לעומת זאת, נראה שהרא"ה הבין את היחס בין סוכה לשבת באופן שונה:

פי', דשלוש מחיצות שלימות בעינן, ולאפוקי דלא סגיא לן בטפח, מה שאין כן בסוכה, דהא שריא שלישית אפילו טפח.

[חידושי הרא"ה סוכה ז. ד"ה יתירה]

הרא"ה סובר שההבדל בין סוכה לשבת הוא במחיצה השלישית. אף שבשני התחומים קיימת דרישה לשלוש מחיצות מינימאליות, בסוכה שלא כמו בשבת, ניתן להסתפק במחיצה חלקית שבה הפרוץ מרובה על העומד. אם כן נראה שהרא"ה חולק על רש"י בתרתי:

א.לשיטתו דין עומד מרובה נמדד בכל מחיצה ומחיצה ולא ביחס להיקף כולו.

ב.אין הבדל עקרוני בין הלכות סוכה והלכות שבת לעניין עומד מרובה. גם בסוכה קיימת דרישה עקרונית לעומד מרובה, אלא שהמחיצה השלישית הוחרגה מדרישה זו.

על רקע דין עומד מרובה, ועל בסיס ניתוח העמדות לעיל, ניתן להסיק תובנה משמעותית בנוגע ליחס בין מחיצות שבת ובין מחיצות סוכה. נראה שייחודן של מחיצות שבת על פני מחיצות סוכה הוא בכך שקיימת בהן דרישה להשלמת ההיקף בכדי להכשיר את הרשות. במחיצות סוכה לעומת זאת אין משמעות להיקף, וכל הדיון הוא ביחס למחיצות עצמן. ניתן לראות שאם מבינים שדין עומד מרובה הוא חלק ממערכת דרישות הנוגעות להיקף המקום, באמת אין הצדקה ליישם אותו בהלכות סוכה, ואכן כך סובר רש"י. לעומת זאת, אם מבינים שדין עומד מרובה הוא הלכה מהלכות המחיצות, אין הכרח להבדיל ביישומו בין מחיצות שבת למחיצות סוכה, וכך סובר הרא"ה.

ייתכן שניתן לקשר בין שתי החקירות שהצגנו לעיל: השאלה הבסיסית בנוגע למהות דין עומד מרובה, ואופן חישוב העומד והפרוץ. אם מבינים שדין עומד מרובה מבוסס על הכלל 'רובו ככולו' מסתבר שמדובר בהלכה ביחס לכל מחיצה בפני עצמה, כיוון שהמחיצה היא היחידה הבסיסית. לעומת זאת, אם מבינים לפי האפשרות השנייה שזו הלכה שנוגעת לביטול הפרצה וליצירת רצף בין העומדים, מסתבר לומר כדברי רש"י שמדובר בהלכה בהיקף המחיצות.

לסיכום: הצגנו שתי אפשרויות עקרוניות להבנת דין עומד מרובה. אפשרות אחת היא שמדובר בדרישה חיובית לכך שהמחיצה תהיה כולה 'עומד', אלא שעל פי דין 'רובו ככולו' ניתן להסתפק ברוב 'עומד' בלבד. אפשרות שנייה היא שהיחס בין החלק העומד לחלק הפרוץ מועיל להגדיר את החלק הפרוץ כפתח.

הראנו כי ייתכן ששתי הבנות אלו עומדות בבסיס מחלוקת האמוראים בעניין 'פרוץ כעומד'. לפי האפשרות הראשונה נראה כי קיימת דרישה חיובית ל'עומד' במחיצה, דרישה המתאימה לשיטת רב הונא בריה דרב יהושע הסובר שמוקד ההלכה של עומד מרובה הוא בדרישת 'גדור רובה'. לעומת זאת לפי האפשרות השנייה נראה שמטרת דין עומד מרובה היא שלא תהיה פרצה. אפשרות זו מתאימה לדברי רב פפא הסובר שמוקד ההלכה של עומד מרובה הוא דרישת 'לא תפרוץ רובה'.

הצענו ששתי האפשרויות האלו קשורות במחלוקת היסודית בדין עומד מרובה ביחס לחישוב העומד והפרוץ. לפי העמדה הראשונה נראה שחישוב העומד והפרוץ יהיה ביחס להיקף הרשות כולו, כיוון שדין 'רובו ככולו' נידון ביחס ליחידה, וזוהי היחידה הרלוונטית במחיצות שבת. לעומת זאת, לפי האפשרות השנייה, המתמקדת בהגדרת החלק הפרוץ כפתח לפי היחס בין החלק העומד לפרוץ, מסתבר שהחישוב יעשה ביחס לכל רוח ורוח בנפרד.