בשעה טובה אנו מתחילים את סדרת שיעורי 'יסודות חגיגה'. בשיעור זה נעסוק ביסודות מצות עליה לרגל.

בסוף פרשת משפטים נאמר:

שלש רגלים תחג לי בשנה. את חג המצות תשמר, שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתך למועד חדש האביב כי בו יצאת ממצרים, ולא יראו פני ריקם. וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה, וחג האסף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה. שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדן ה'. [שמות כג, יד-יז]

בכתובים אלו מצווה התורה להיראות לפני ה' שלוש פעמים בשנה: בחג המצות, בחג הקציר ובחג האסיף[1].

על כתובים אלו נאמר במכילתא:

שלש רגלים תחוג לי בשנה – למה נאמר? לפי שהוא אומר 'שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך', שומע אני, בכל זמן שירצה. תלמוד לומר 'בחג המצות בחג השבועות ובחג הסוכות'. או בחג המצות שלש פעמים ובחג השבועות שלש פעמים ובחג הסוכות שלש פעמים? תלמוד לומר 'שלש רגלים תחוג לי בשנה'. [מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דכספא פרשה כ]

המכילתא מעלה אפשרות להבין כי אין קשר הכרחי בין מצות שלושת הרגלים לבין מצות הראיה שלוש פעמים בשנה. לפי הבנה זו, קיימת מצוה אחת לחגוג את שלושת הרגלים בזמן שקבעה להם התורה, ולצידה קיימת מצוה נוספת: עליה לרגל שלוש פעמים בשנה, בזמנים הנתונים לבחירת האדם[2]. כדי לשלול הבנה זו מביאה המכילתא את הכתוב בפרשת ראה:

שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר, בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות, ולא יראה את פני ה' ריקם. [דברים טז, טז]

כתוב זה קובע מפורשות כי מצות הראיה מתקיימת בשלושת החגים, ומכאן שגם הכתובים בפרשת משפטים מתבארים באופן זה: מצות "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך" מתקיימת בשלושת החגים המצוינים קודם לכן – חג המצות, חג הקציר וחג האסיף.

ההצעה העולה בדברי המכילתא, כי מצות העלייה לרגל יכולה להתקיים שלוש פעמים בשנה "בכל זמן שירצה", מבססת על הבנה שמצוה זו ביסודה אינה חלק ממצוות המועד, אלא זהו דין בפני עצמו.

הרב דוד הנשקה מגדיר הבנה זו בבהירות:

נראה שמתבטאת כאן תפיסה הרואה בעלייה לרגל ובמצוותיה עניין העומד בפני עצמו – שלא מכוח מהותם הייחודית של החגים השונים: לא עניינו של פסח כחג יציאת מצרים, או מהותו של סוכות כחג האסיף, הם המחייבים עלייה לרגל; אלא חייב אדם להיראות את פני ד' שלוש פעמים בשנה – כמצווה העומדת על רגלי עצמה; לפיכך היה מקום לקיים מצווה זו 'בכל זמן שירצה', ולאו דווקא במועדי החגים.

['שמחת הרגל בתלמודם של תנאים' עמ' 233]

דברים אלו אמורים בביאור ה'הווה אמינא' של המכילתא. אולם, כאמור, הצעה זו נדחית על הסף, והמכילתא מסיקה – כמפורש בפרשת ראה – כי מצות העליה לרגל צריכה להתקיים דווקא בשלושת המועדים.

על פי זה ניתן להסתפק האם ההגדרה דלעיל, כי מצות העליה לרגל אינה חלק ממצוות המועד, נכונה גם למסקנה. ניתן להבין כי למסקנה תפיסה זו נדחית מכל וכל, ומכך שהעליה לרגל צריכה להיעשות דווקא בשלושת המועדים, יש ללמוד שהעלייה לרגל היא אחת ממצוות המועד. לעומת זאת, ניתן להבין כי תפיסה זו קיימת גם למסקנה, אלא שהתורה קבעה זמן אחיד לקיום מצות "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך" – בשלושת המועדים.

הרב חיים סבתו טוען כי הבנות אלו שנויות בחלוקת הרס"ג והרמב"ם. הרס"ג בספר המצוות [מהד' סבתו, עמ' 183] מונה את עליה לרגל שלוש פעמים בשנה כשלוש מצוות שונות. לעומתו, הרמב"ם כותב בספר המצוות בשורש י"ב:

השרש השלשה עשר כי המצות לא יתרבה מספרם במספר הימים שתתחייב בהם המצוה ההיא... ומזה יתבאר שהחגיגה גם כן מצוה אחת, אף על פי שהיא מתחייבת בשלשה פרקים. וכן הראיה והשמחה[3]. [ספר המצוות לרמב"ם שורש יג]

לדבריו, העליה לרגל בשלושת המועדים נמנית כמצוה אחת[4].

הרב חיים סבתו כותב בביאור מחלוקתם:

ונראה שהרמב"ם הבין שמצוות עליה לרגל עומדת בפני עצמה – מצווה ליראות את פני ה', וזמנה שלוש פעמים בשנה. ואילו לדעת רס"ג היא ממצוות החג, ולפיכך הן שלוש מצוות נפרדות. [פירוש על ספר המצוות לרס"ג, עמ' 184]

לדבריו, לשיטת הרמב"ם, העליה לרגל ביסודה אינה ממצוות המועד, אלא זו מצוה בפני עצמה – ליראות את פני ה' שלוש פעמים בשנה, אלא שהתורה קבעה את זמנה לשלושת המועדים. לעומת זאת, לשיטת רס"ג, העליה לרגל היא ממצוות החג, ולכן בכל חג קיים חיוב נפרד בעליה לרגל.

נראה להעמיק הבנות אלו. ניתן להבין כי את מצות העליה לרגל על פי דברי הרמב"ן בביאור הכתוב "זכור את יום השבת לקדשו":

שתהא השביתה בעינינו בעבור שהוא יום קדוש, להפנות בו מעסקי המחשבות והבלי הזמנים, ולתת בו עונג לנפשינו בדרכי ה', וללכת אל החכמים ואל הנביאים לשמוע דברי ה', כמו שנאמר 'מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת', שהיה דרכם כן. וכך אמרו רז"ל: 'מכלל דבחדש ושבת בעי למיזל'. [רמב"ן שמות כ, ח]

הרמב"ן מבאר כי קדושת השבת מחייבת את ההליכה "אל החכמים ואל הנביאים לשמוע דבר ה'". בדומה לכך, ניתן להבין כי מצות העליה לרגל נובעת מקדושת המועד, המחייבת ליראות בהם את פני ה' במקדש[5].

לעומת הבנה זו, הרמב"ם מגדיר את העליה לרגל כאחד מייעודיו של המקדש:

והמצוה העשרים היא שציוונו לבנות בית עבודה, בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד, ואליו יהיה ההליכה והעליה לרגל והקיבוץ בכל שנה. [ספר המצוות לרמב"ם מ"ע כ]

מצות עשה לעשות בית לה', מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה. [הל' בית הבחירה פ"א ה"א]

נראה מכך כי לשיטתו המועדים הם רק זמני קיום מצות העליה לרגל, אך העליה לרגל ביסודה היא מצוה בפני עצמה שמגמתה עצם עליית ישראל והתקבצותם יחד במקדש[6].

על פי שתי הבנות אלו, מצות המועדים עומדת מצד עצמה, והדיון הוא האם מצות העליה לרגל היא מצוה עצמאית או חלק ממצוות המועד. אמנם, ניתן להציע דרך שונה, על פיה מהותם של שלושת המועדים נובעים מהיותם זמני העליה לרגל. מועדים אלו, הנמצאים בתקופות חקלאיות שונות, הם ימים בהם ישראל מצווים לעזוב את אדמתם ונחלתם וללכת "ליראות את פני האדון ה'"; בכך ימים אלו מבטאים את קבלת עול מלכות ה' ואת היותנו עמו ועבדיו, ואת הכרתנו בכך שכל ברכת היבול מקורה ממנו יתברך[7].

הבנה זו עולה מדברי הרמב"ן בביאור עניינם של שלושת הרגלים:

והנה כולם על שם מעשיו מן השדה לתת בהם הודאה לאלהים, שהוא שומר חקות שמים ומוציא לחם מן הארץ להשביע נפש שוקקה ונפש רעבה מלא טוב. וזה טעם 'אל פני האדון ה'', שהוא האדון המפרנס עבדיו, ובנטלם פרס מלפניו יבואו אליו לראות מה יצום.

[רמב"ן שמות כג, טז][8]

וכעין זה כותבים החזקוני והספורנו:

את חג המצות, וכל פטר רחם, וביום השביעי, וחג השבועות וחג האסיף, ראשית בכורי אדמתך. כל המצות הללו אות וסימן הם שאנחנו עבדיו של הקדוש ברוך הואשאנו באין לפניו במועד ומביאין לו דורונות להקביל פנים כדרך שעושין למלכים, ולכך הזהיר מצות אלו על הברית שהיה כורת. [חזקוני שמות לד, יח]

שלש פעמים בשנה יראה – להודות על החירות, ועל האביב ועל הקציר ועל האסיף, כי ממנו הכל... שהוא אדון פני העם הנראים בפרט, ובהראותם לפניו הם כעבד המקביל פני רבו, והוא גם כן אדון הקרקע, כאמרו 'כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי', ושלזה ראוי להודות לפניו על האביב הקציר והאסיף ביבול הארץ. [ספורנו שמות כג, יז][9]

תפיסות אלו ביסוד מצות העליה לרגל משליכות גם על הגדרת מעשה המצוה.

האגרות משה נוקט שהמצוה היא בהיראות בעזרה בלבד, ואילו ההליכה אל המקדש אינה אלא הכשר מצוה:

והנה פשוט שעצם ההליכה להעזרה אינו מהמצוה אלא הוא הכשר מצוה, משום שבלא ההליכה לשם לא יוכל להראות בעזרה. והוא כמו עשיית סוכה, שעצם המצוה היא הישיבה בסוכה והעשיה היא הכשר המצוה שבלא העשיה לא יוכל לישב בסוכה וכן הוא ממש בהליכה לעזרה. [אגרות משה חלק קדשים וטהרות סי' כא]

אמנם, מדברי הריטב"א עולה לא כך:

דאלו לא כתב אלא ובלכתך בלחוד הוה מוקמינן ליה כשהמצוה היא בהליכה עצמה שהוא עוסק במצוה ממש, כגון ההולך להוצאת המת ולהכנסת כלה ועולה לרגל, אבל הולך לדבר מצוה שאין ההליכה גופה של מצוה לא מיפטר מקריאת שמע ושאר מצוה, אבל השתא דכתיב בשבתך לעוסק במצוה מייתר ובלכתך בדרך להולך לדבר מצוה.

[ריטב"א סוכה כה. ד"ה ובלכתך]

הריטב"א כולל את העלייה לרגל בין המצוות בהן "המצוה היא בהליכה עצמה", ומבואר שיש מצוה בעצם ההליכה אל המקדש.

הרב לייב מינצברג מוסיף הסבר מדוע ההליכה היא חלק ממעשה המצוה:

והנראה בזה, כי מצות ראיה נובעת בשורשה מכך שישראל הם עבדי ה' והקב"ה הוא אדונם, וכלשון הכתוב – 'יראה כל זכורך אל פני האדון ה' (שמות כג, יז), וכן – 'יראה כל זכורך את פני האדון ה' אלוקי ישראל' (שם לד, כג). ומדרכי ביטוי ההכנעה של העבד כלפי האדון, שהוא עוזב את מקומו ואת אשר לו ובא אל אדוניו. לפיכך ההליכה היא מגוף המצוה, ומשעה שהעולה לרגל פונה לעלות אל בית האדון ה', הרי הוא בעיצומה של המצוה שהיא 'לעלות ולבוא' אל בית ה'. ['בן מלך' חג המצות עמ' שפו]

לדבריו, המצוה מתקיימת בעצם עזיבת האדם את אדמתו ונחלתו והליכה אל בית ה'; בכך האדם מבטא את היותו עבד ה'.

נראה כי שיטת האגרות משה מתאימה להבנות הרואות את מצות העליה לרגל כחלק ממצוות המועד (ההימצאות במקדש בימים הקדושים) או כעניין בפני עצמו (התקבצות כל ישראל במקדש שלוש פעמים בשנה); לפי הבנות אלו, המצוה היא בהימצאות במקדש, וההליכה לשם היא הכשר מצוה בלבד. לעומת זאת, דברי הרב לייב מינצברג מתאימים להבנה שמצות העליה לרגל נובעת מהמועדים השונים – חג הפסח שבחודש האביב, חג הקציר וחג האסיף; ומסתבר, לפי זה, כי מהותם של המועדים היא הימים בהם מתבטאת אדנות ה' והיותו אדון הנחלה ומקור הברכה.

דברי הרב לייב מינצברג מבארים את עומק דינו של רבי אמי:

דאמר רבי אמי: כל אדם שיש לו קרקע עולה לרגל, ושאין לו קרקע אין עולה לרגל.

[פסחים ח:]

נראה כי לפי רבי אמי מהות מצות עליה לרגל היא עזיבת הנחלה והליכה אל בית ה', מתוך אמונה בהבטחה "ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ה' אלוהיך" [שמות לד, כד][10]. בשל כך, אדם שאין לו קרקע אינו מצווה בעליה לרגל.

אמנם, לאבני נזר חידוש בהבנת דין זה:

לדעתי היה נראה, דהא דאין לו קרקע אין דינו ככל הני דנשנו ריש חגיגה. דבאמת מי שאין לו קרקע אם הוא בחג בירושלים מחויב בראיה. אלא שאינו מחויב לעלות לרגל, וכלשון רבי אמי [פסחים ח ע"ב]: 'מי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל', שאינו עולה מביתו לירושלים.

[אבני נזר או"ח סי' שלו אות טז][11]

דברי האבני נזר מבוססים על ההבנה שקיימות שתי חובות שונות: עליה לרגל וראיה בעזרה. בהתאם לכך, דברי רבי אמי אמורים רק ביחס לחובת העליה לרגל, אך חובת הראיה בעזרה מוטלת גם על אדם זה.

האבני נזר מבאר מדוע מי שאין לו קרקע אינו חייב בעליה לרגל:

דמי שיש לו קרקע תיכף שעולה מביתו ומניח קרקעו על בטחונו של הקדוש ברוך הוא ומשליך קרקעו מנגד ועולה. תיכף המצוה מתחלת. שכן משמעות התורה דולא יחמוד איש את ארצך בעלותך. שילך מקרקעו לירושלים ולא יתיירא. אם כן המצוה משעה שהולך מקרקעו. וכיון שהמצוה גם קודם החג חל עליו החיוב מאז דהוה כמצוה שהגיע זמנה ומחויב לעלות. [שם]

לפי דבריו נראה כי רק מצות העליה לרגל מבוססת על עיקרון זה – ביטוי לאדנות ה'. לעומתה, מצות הראיה מבוססת על עיקרון נפרד: 'מפגש' בין האדם לבין קונו; "כשם שבא לראות כך בא ליראות".

בשולי הדברים נעיר, כי בדומה לדיוננו ביסוד מצות העליה לרגל, יש לדון לגבי כל אחת משלוש המצוות הקיימות בעליה לרגל: ראיה, חגיגה ושמחה, האם היא חלק ממצות המועד או שהיא דין בעלייה לרגל. בעזרת ה' נעסוק בכך בהרחבה בשיעורים הבאים. כעת נדון בקצרה בשאלה זו לגבי עולת ראיה.

בסוף פרשת משפטים, ב'ברית האגנות', נאמר:

וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עלת, ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים. [שמות כד, ה]

הגמרא מביאה מחלוקת בטיבה של העולה שהקריבו נערי בני ישראל:

אמר אביי: בית שמאי ורבי אלעזר ורבי ישמעאל, כולהו סבירא להו עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראייה הואי. ובית הלל ורבי עקיבא ורבי יוסי הגלילי, כולהו סבירא להו עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי. [חגיגה ו.]

מבואר שיש תנאים הסבורים שעולה זו הייתה עולת ראיה.

ומבאר רש"י:

עולת ראייה הואי – על שם 'ויחזו את האלהים'. [רש"י שם, ד"ה עולת ראייה]

מדבריו עולה, כי ראית השכינה ב'ברית האגנות' חייבה בהקרבת עולת ראייה, על אף שראייה זו לא הייתה באחד המועדים. עולה מכך כי עולת ראייה אינה חובת המועד אלא היא חובת הראייה[12]. אמנם, הרב אביגדר נבנצל מציע שבעניין זה עצמו נעוצה מחלוקת התנאים האם "עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראייה הואי" או "עולת תמיד הואי":

ואולי יש לומר בביאור המחלוקת, דלבית שמאי עולת ראיה היא חובת הראיה, ולכן באה בסיני אף דלא היה רגל... מה שאין כן לבית הלל, אין הראיה מחייבת הקרבן, אלא הרגל מחייב הראיה והקרבן. [ביצחק יקרא סי' סז אות ב]

בנוסף, הטורי אבן טוען שעל אף דברי בית שמאי: "עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראייה הואי", היא אינה עולת ראיה גמורה:

דוודאי הני עולות ושלמים, אף על גב דמשום ראיה וחגיגה קריב, על שם 'יחוגו לי במדבר', מכל מקום כיון דלאו משום חובת רגל הקריבו לא דמי לעולת ראייה וחגיגה של חובת דורות דרגלים, לפיכך מן הדין קריבה בבמת יחיד ולאו משום הוראת שעה.

[טורי אבן (אבני מילואים) חגיגה ו: ד"ה ק"ל אכתי]

מדבריו עולה כי גם לפי בית שמאי, עולת ראיה היא חלק מקרבנות המועד[13].