בשיעור הקודם עסקנו באיסור לדון לפני הדיוטות, כעת נעסוק באיסור לפני ערכאות של גויים.

מפשטות דברי הגמרא עולה השוואה בין השניים:

ותניא, היה רבי טרפון אומר: כל מקום שאתה מוצא אגוריאות של עובדי כוכבים, אף על פי שדיניהם כדיני ישראל, אי אתה רשאי להיזקק להם, שנאמר 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם' – לפניהם ולא לפני גויים. דבר אחר: לפניהם – ולא לפני הדיוטות. [גיטין פח:]

ואם כן, מדברי הגמרא נראה שאין איסור מיוחד בהליכה לערכאות של גויים, אלא יש איסור כללי בכל הליכה לערכאה שאינה בית דין של מומחים הדנים על פי דין תורה[1].

אכן, בשיעור הקודם הבאנו שממדרש תנחומא עולה שיש חומרה מיוחדת בהליכה לערכאות של גויים:

מניין לבעלי דינין של ישראל שיש להם דין זה עם זה, שיודעים שאומות העולם דנין אותו הדין כדיני ישראל, שאסור להזדקק לפניהם? תלמוד לומר 'אשר תשים לפניהם' – לפני ישראל ולא לפני אומות העולם. שכל מי שמניח דייני ישראל והולך לפני אומות העולם כפר בהקדוש ברוך הוא תחילה ואחר כן כפר בתורה, שנאמר 'כי לא כצורנו צורם ואיבינו פלילים'. [תנחומא פרשת משפטים, ג][2]

החומרה הקיימת בהליכה לערכאות של גויים מוסברת על ידי רש "י:

'לפניהם' – ולא לפני גוים, ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני גוים מחלל את השם ומייקר שם עבודה זרה להחשיבה, שנאמר 'כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים' – כשאויבינו פלילים זהו עדות לעלוי יראתם. [רש"י שמות כא, א]

בתי דין של גויים קשורים לעבודה זרה, ולכן הליכה אליהם מחלל את השם ומייקרת שם עבודה זרה.

כדברים אלו כותב גם הר"ן בתשובה:

ובודאי שלמה שנראה מפשט הסוגייא שבסוף המגרש יראה כדבריך, שאם קיבלו עליהן בעלי הדין לדון לפני גויים שרי, שהרי השוו ההדיוטות לגויים, שאמרו 'לפניהם – ולא לגויים, לפניהם – ולא לפני הדיוטות'. ולכאורה נראה דכי היכי דהתם בשקבלו עליהן שרי, בערכאות נמי נימא הכי דליהוי כנאמן עלי אבא, אבל אין הדבר כן, מפני מה שמוזכר במדרשות שהעושה כן מייקר אמונתם. [שו"ת הר"ן סי' עג]

מדברים אלו נראה שהאיסור קיים דווקא בהליכה לערכאות של גויים הקשורות לעבודה זרה, ולכאורה איסור זה אינו קיים בהליכה לבתי משפט חילוניים, על אף שהם אינם דנים על פי דין תורה.

אכן, מדברי הרמב"ם עולה נימה שונה:

כל הדן בדיני גויים ובערכאות שלהן אף על פי שהיו דיניהם כדיני ישראל, הרי זה רשע וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו, שנאמר 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם' – לפניהם ולא לפני גויים, לפניהם ולא לפני הדיוטות. [הל' סנהדרין פכ"ו ה"ז]

הרמב"ם אינו מזכיר את 'ייקור יראתם', ומדבריו נראה שהאיסור קיים בכל אופן: זניחת משפטי ה' הישרים והליכה לבתי משפט של גויים היא חירוף וגידוף והרמת יד בתורת משה רבנו[3].

כדברים אלו כותב גם הרשב"א:

ועושה אלה מפיל חומות התורה ועוקר שורש וענף והתורה מידו תבקש... ובכלל עוקר כל דיני התורה השלמה, ומה לנו לספרי הקודש המקודשים שחיברו לנו רבי ואחריו רבינא ורב אשי, ילמדו את בניהם דיני הגויים ויבנו להם במות טלואות בבית מדרסי הגויים, חלילה, לא תהיה כזאת בישראל, חס ושלום שמא תחגור התורה עליה שק. [שו"ת הרשב"א ח"ו סי' רנד]

הבנות אלו ביסוד האיסור משפיעות גם על הבנת ההיתרים שניתנו במצבים מסוימים ללכת לערכאות.

בעל התרומות כותב:

והא דאמרינן דאין המלוה רשאי לכוף הלוה בדיני גוים, דוקא דליתיה אלם ורוצה לקבל דינו לפי מה שידונו עליו ישראל, ואפילו אם היה אלם ולא רצה לבא לבית דין אסור להביאו לדיני גוים, אלא לאחר סירובו בית דין של ישראל כותבין אדרכתא על נכסיו, ואם הוצרך לכך יבוא לפני גוים והם מכריחין אותו למה שדנו לו דייני ישראל, דכהאי גוונא ליכא משום 'לפניהם – ולא לפני גוים', כדאמרינן בעשוי דגט. [ספר התרומות שער סב אות ג]

ההיתר המפורש בדבריו הוא על הליכה לערכאות של גויים לאחר פסיקת בית הדין לביצוע פסק הדין של ישראל.

וכן מביא בעל התרומות בשם רב שרירא גאון:

וז"ל רבינו שרירא גאון במה שכתב בזה: מי שחייבוהו בחוב או פקדון ואין יכולים להוציא ממנו ויש ביניהם מקום בי דואר של גוים שאינו לוקח שוחד ומקבל עדות מישראל על חברו, יש לזקנים ותלמידים רשות שילכו לפני השופט ויעידו שזה חייב לזה, ומצוה לעשות כן. [שם]

נראה מכך שההיתר הוא דווקא כאשר הערכאות מבצעים את פסק דינם של דייני ישראל. טעמו של ההיתר ברור: באופן זה ההליכה לערכאות אינה לפסיקת דין (דבר הפוגע במשפט התורה) אלא לביצוע פסק הדין של דייני ישראל, ובכך דווקא מחזק מעמדם של בתי הדין של ישראל[4].

אכן, בעל התרומות מביא כראיה לפסק זה את דברי הרמב"ם, אך עיון בלשונו מראה על היתר בעל אופי שונה:

היתה יד הגויים תקיפה ובעל דינו אלם ואינו יכול להוציא ממנו בדייני ישראל, יתבענו לדייני ישראל תחילה, אם לא רצה לבוא נוטל רשות מבית דין ומציל בדיני גויים מיד בעל דינו. [הל' סנהדרין פכ"ו ה"ז]

מדברי הרמב"ם עולה שיש היתר ללכת לערכאות של נכרים גם לשם פסיקת דין, אך ההיתר קיים רק בצירוף שני תנאים:

א.בעל דין אלם שאי אפשר להוציא ממנו בדייני ישראל.

ב.נטילת רשות מבית הדין של ישראל ללכת לערכאות של גויים.

נראה שבכך הולך הרמב"ם לשיטתו שהאיסור הוא מחמת הפגיעה במשפט התורה שבהעדפת הערכאות על פני בתי הדין הדנים על פי דין תורה. בשל כך, אם ההליכה לערכאות נעשית בלית ברירה ובנטילת רשות מבית הדין – אין בכך פגיעה בבתי הדין ומותר לעשות זאת.

על האמור יש להוסיף, שמדברי הרא"ש עולה שההיתר נרחב יותר:

מנא הך מילתא דאמרי אינשי 'קרית לחברך ולא ענייך רמי גודא ושדי עילויה', דכתיב 'יען טהרתיך ולא טהרת לא תטהרי עוד' – מכאן פסק רב פלטאי ז"ל: ראובן שיש לו תביעה על שמעון ומסרב לבוא עמו לדין, שרשאי להביאו לערכאות של נכרים כדי להוציא את שלו מתחת ידו. [רא"ש ב"ק פ"ח סי' יז]

הרא"ש מביא בשם רב פלטוי שמותר ללכת לערכאות כאשר בעל הדין מסרב לבוא לבית הדין הדן על פי דין תורה. הרא"ש אינו מביא את הדרישה לקבלת רשות לכך מבית הדין, ונראה שלשיטתו ההיתר קיים בכל אופן[5].

בדברי המהריק"ש [ערך לחם סי' סא סעי' ו] מופיע היתר נוסף: ללכת לערכאות במקום שדייני ישראל אינם מצויים. האמרי בינה תמה על היתרו:

ולדעתי העניה יש לגמגם על זה... ללכת לפני דייני עכו"ם אף בלא מצא דיין ישראל שירצה לדונו, מניין לנו דמותר לעבור בקום ועשה על איסור החמור ד'לפניהם ולא לפני עכו"ם' בלא נטילת רשות מבית דין. [אמרי בינה דיני דיינים סי' כז]

נראה שגם היתר זה מבוסס על הסברה דלעיל: האיסור הוא מחמת הפגיעה במשפט התורה. על כן, כאשר דייני ישראל אינם מצויים, ברור שההליכה לערכאות אינה מלמדת על העדפת דיניהם על פני משפט ה' הישרים, ולכן אין בכך איסור.

בעזרת ה' נעמיק בעניין זה דרך עיון בדין 'ערכאות שבסוריא'.