בשיעורים הקודמים עסקנו בחובה שהדיינים יהיו סמוכים איש מפי איש עד משה רבנו, ביררנו את טיבה של חובה זו וראינו את השיטות השונות בכוחו של בית הדין בזמן הזה שבטלה הסמיכה. מדברים אלו עולה שכעיקרון – לולי הקביעה ש"שליחותייהו קא עבדינן" – אין תוקף לבית דין שדייניו אינם סמוכים, אמנם מדברי הגמרא בגיטין נראה שדין זה אינו בגדר פסול בלבד אלא יש בכך איסור:

ותניא, היה רבי טרפון אומר: כל מקום שאתה מוצא אגוריאות של עובדי כוכבים, אף על פי שדיניהם כדיני ישראל, אי אתה רשאי להיזקק להם, שנאמר 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם' – לפניהם ולא לפני גויים. דבר אחר: לפניהם – ולא לפני הדיוטות. [גיטין פח:]

אמנם, אפשר להבין שהאיסור מתייחס רק לדרשה הראשונה: "לפניהם – ולא לפני גויים", אך הדרשה השנייה, "לפניהם – ולא לפני הדיוטות", מלמדת על פסול בלבד.

הבנה זו משתמעת מהנאמר במדרש תנחומא:

מניין לבעלי דינין של ישראל שיש להם דין זה עם זה, שיודעים שאומות העולם דנין אותו הדין כדיני ישראל, שאסור להזדקק לפניהם? תלמוד לומר 'אשר תשים לפניהם' – לפני ישראל ולא לפני אומות העולם. שכל מי שמניח דייני ישראל והולך לפני אומות העולם כפר בהקדוש ברוך הוא תחילה ואחר כן כפר בתורה, שנאמר 'כי לא כצורנו צורם ואיבינו פלילים'. [תנחומא פרשת משפטים, ג]

המדרש לומד מהכתוב "אשר תשים לפניהם" שקיים איסור לדון בפני דייני אומות העולם, גם כאשר הם דנים את הדין כדיני ישראל. המדרש אינו מזכיר את הדרשה הנוספת המובאת בגמרא: "לפניהם – ולא לפני הדיוטות", ומדבריו נראה שהאיסור קיים רק בדין הנעשה בפני דייני הגויים; ואם כן דרשת "לפניהם – ולא לפני הדיוטות" מלמדת על פסול בלבד. כן נראה גם מהנימוק שהמדרש מביא לאיסור: "שכל מי דייני ישראל והולך לפני אומות העולם כפר בהקב"ה ואחר כן כפר בתורה", נימוק השייך רק להליכה לערכאות של גויים והעדפתם על פני בית דין של ישראל הדן על פי דיני התורה הקדושה.

שיטה זו עולה מדברי רש"י, שבפירושו לתורה מביא רק את הדרשה "לפניהם – ולא לפני גויים":

'לפניהם' – ולא לפני גוים, ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני גוים מחלל את השם ומיקר שם עבודה זרה להחשיבה, שנאמר 'כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים' – כשאויבינו פלילים זהו עדות לעלוי יראתם. [רש"י שמות כא, א][1]

אכן, יש להעיר שבמקום נוסף במדרש תנחומא מובאת גם הדרשה "לפניהם – ולא לפני הדיוטות":

שאילתא, דמחייבים דבית ישראל, דמאן דאית ליה דינא בהדי חבריה, אסיר ליה למיזל לגבי אומות העולם, שנאמר 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם'. ותניא, היה רבי שמעון אומר: כל מקום שאתה מוצא אגוריאות של גויים, אף על פי שדיניהם כדיני ישראל, אין אתה רשאי להיזקק להם, שנאמר 'לפניהם' – ולא לפני גויים, 'לפניהם' – ולא לפני הדיוטות.

[תנחומא פרשת משפטים, ו]

עם זאת, מתחילת דברי המדרש, "דמאן דאית ליה דינא בהדי חבריה אסיר ליה למיזל לגבי אומות העולם", ברור שהאיסור הוא דווקא בהליכה בפני דייני גויים. וכן עולה מדברי הרמב"ם המבוססים על דברי המדרש:

כל הדן בדיני גויים ובערכאות שלהן אף על פי שהיו דיניהם כדיני ישראל, הרי זה רשע וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו, שנאמר 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם' – לפניהם ולא לפני גויים, לפניהם ולא לפני הדיוטות. [הל' סנהדרין פכ"ו ה"ז]

אמנם הרמב"ם מביא גם את דרשת "לפניהם – ולא לפני הדיוטות", אך מדבריו עולה שהאיסור הוא דווקא ב"דן בדיני גויים ובערכאות שלהן". מכאן שלשיטתו אמנם כל אחד מדייני בית הדין צריך להיות סמוך, ובלא זה אין תוקף לפסיקת בית הדין, אין איסור לדון לפני דיינים שאינם סמוכים[2].

לעומת דברים אלו, הרמב"ן כותב:

ודרשו 'לפניהם – ולא לפני כנענים', מפני שהיה ראוי לומר 'אשר תשים להם'... ואמר 'לפניהם' שהם יהיו הדיינין... ודרשו עוד: 'לפניהם – ולא לפני הדיוטות', מפני שכתב במשפטים 'והגישו אדוניו אל האלהים', 'עד האלהים יבא דבר שניהם', וכתוב גם כן 'ונתן בפלילים', שהם הדיינין המומחין הסמוכים עד משה רבינו. ולכך אמר בכאן שהמשפטים האלה ישימו אותם לפני האלהים שיזכיר, ולא לפני גוים, ולא לפני מי שאינו שופט על פי התורה, והוא הדיוט לזה, שאסור לבא בפניו כשם שאסור לבא לפני הגוים. ואף על פי שיודע שדיניהם כדיננו או שההדיוט הזה יודע שורת הדין וידין לו כהוגן, אבל הוא אסור לשומו דיין ולצעוק לו שיכוף את בעל דינו לדון לפניו, וההדיוט עצמו אסור לדון להם.

[רמב"ן שמות כא, א]

לדבריו, כשם שאסור לדון בפני גויים, כך אסור לדון בפני הדיוטות.

עם זאת, הרמב"ן מחלק בין גויים להדיוטות:

ואף על פי שהזכירו חכמים שתי הכתות האלה כאחת, יש הפרש ביניהם, שאם רצו שני בעלי הדין לבא לפני ההדיוט שבישראל מותר הוא, ובדקבלום עילויהו דינו דין, אבל לפני הגוים אסורין הם לבא לפניו שידון להם בדיניהם לעולם, ואפילו היו דיניהם כדיננו באותו ענין. [שם]

האיסור לדון בפני גויים קיים בכל אופן, גם כאשר שני בעלי הדין מעוניינים לבוא אליו. לעומת זאת, בהסכמת שני בעלי הדין מותר לדון בפני הדיוטות.

בניגוד לדברי הרמב"ן, 'חידושי הר"ן' משווה בין האיסורים:

שאמרה תורה שאסור לבא לפני הדיוטות ואף על פי שקבלו עליהן בעלי הדין את דינם כדרך שאסור לבא לפני הכותים אף על פי שקיבלו עליהם בעלי הדינין את דינם ואף עפ"י שבשניהם הדין אינו כלום מן התורה אפילו הכי כדי שלא יבואו בערכאותיהם שהוא עילוי יראתם או כדי שלא ישתמשו ההדיוטות בכתר המומחין אסרה תורה שלא לבא לפני ההדיוטות. ['חידושי הר"ן' סנהדרין ב: ד"ה ובדין הוא]

לפי דבריו, כשם שהאיסור לדון בפני גויים קיים גם בדין הנעשה בהסכמת שני בעלי הדין, כך האיסור לדון בפני הדיוטות קיים גם בדין הנעשה בהסכמת שני בעלי הדין; "כדי שלא ישתמשו ההדיוטות בכתר המומחין אסרה תורה שלא לבוא לפני ההדיוטות" בכל אופן.

הרב אברהם שפירא זצ"ל מבאר שמחלוקת הראשונים נעוצה בהבנת יסוד האיסור לדון בפני הדיוטות:

ולכאורה נראה שיסוד מחלוקתם הוא בהסבר טעמו של איסור ההתדיינות בפני הדיוטות. הר"ן משווה, כפי שראינו, בין איסור ההתדיינות בפני ההדיוטות לבין איסור ההתדיינות בפני הגויים, וכותב שטעמו של איסור ההתדיינות בפני ההדיוטות הוא 'כדי שלא ישתמשו ההדיוטות בכתר המומחין', כשם שטעמו של איסור ההתדיינות בפני הגויים נובע מחמת שמעשה זה "הוא עילוי יראתם"; ואם כן, הר"ן סובר שטעמו של האיסור הוא מחמת שההתדיינות בפני ההדיוטות גורמת לפגיעה בכבוד התורה, כשם שההתדיינות בפני גויים היא כהרמת יד בתורת משה רבנו... ולפי זה מובן שהוא סובר שאיסור זה חל גם אם שני בעלי הדין קיבלו עליהם את פסיקת ההדיוטות שכן גם באופן זה גורמת ההתדיינות בפני ההדיוטות לפגיעה בכבוד התורה. אולם הרמב"ן חולק על סברה זו, וסובר שטעמו של איסור ההתדיינות בפני ההדיוטות אינו נובע מחמת שזוהי פגיעה בכבוד התורה... אלא טעם האיסור הוא מחמת שאין ההדיוטות מוגדרים כשופטים, והתערבותם בפסיקה בניגוד לרצון המתדיינים היא פגיעה בכבוד המשפט. ולפי זה מובן, שהרמב"ן מחדש ואומר שאם שני בעלי הדין קיבלו עליהם להתדיין בפני הדיוטות, הם קבעו לעצמם בזאת את צורת הדיון שהם רוצים בו, ושוב אין זו פגיעה בכבוד המשפט, ומשום כך אין בדבר זה איסור.

[שיעורי מרן הגר"א שפירא עמ' רמו-רמז]

לדבריו, הרמב"ן סובר שהאיסור הוא מחמת פגיעה בכבוד המשפט, שהוא נעשה על ידי דיינים שאינם סמוכים. בשל כך, האיסור קיים רק הדיין יושב בדין מיוזמתו (או ברצונו של אחד מבעלי הדין בלבד), אך אם שני בעלי הדין 'קיבלוהו עלייהו' – אין איסור שהדיוט ידון. לעומתו, 'חידושי הר"ן' סובר שהאיסור הוא מחמת פגיעה בכבוד התורה, שהדין אינו נעשה בבית הדין שקבעה התורה אלא בערכאה אחרת. מטעם זה, לשיטתו, האיסור קיים בכל אופן בו דיין שאינו סמוך יושב לדון, גם כאשר 'קיבלוהו עלייהו'[3].