בשיעור הקודם עסקנו במהותה של הסמיכה, אמנם בעוונותינו בזמן הזה בטלה הסמיכה. הדבר מעלה שאלה עקרונית: מהו כוחו של בית הדין בזמן הזה? אלו דינים הוא יכול לדון על אף שהוא אינו סמוך?

הגמרא בגיטין עוסקת בכך:

אביי אשכחיה לרב יוסף דיתיב וקא מעשה אגיטי, אמר ליה: והא אנן הדיוטות אנן, ותניא, היה רבי טרפון אומר: כל מקום שאתה מוצא אגוריאות של עובדי כוכבים, אף על פי שדיניהם כדיני ישראל, אי אתה רשאי להיזקק להם, שנאמר 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם' – לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים, דבר אחר: לפניהם ולא לפני הדיוטות. אמר ליה: אנן שליחותייהו קא עבדינן, מידי דהוה אהודאות והלואות. אי הכי גזילות וחבלות נמי? כי עבדינן שליחותייהו במילתא דשכיחא, במילתא דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו.

[גיטין פח:]

הגמרא מביאה את תמיהתו של אביי על רב יוסף שכפה על גט, על אף שהוא ובית דינו אינם סמוכים. רב יוסף משיב על תמיהתו: "אנן שליחותייהו קא עבדינן" – בית דין של הדיוטות בבבל עושה את שליחותם של הדיינים הסמוכים שבארץ ישראל, ומהם הוא מקבל את כוחו לכפות על הגט.

הרמב"ן דן אם הגדרה זו, "שליחותייהו קא עבדינן", מעניקה לבית דין של הדיוטות תוקף מדאורייתא או מדרבנן בלבד. בתחילת דבריו נוקט הרמב"ן ש"שליחותייהו קא עבדינן" מעניק לבית הדין תוקף מדרבנן בלבד:

ובעי שמעת מינה נמי דבעינן מומחין דילמא דאיקלעו – וקשיא לן, כיון דגר דצריך שלשה, משום 'משפט' דכתיב ביה, ליבעי נמי מומחין, שהרי אפילו עשרה והן הדיוטות שדנו אין דיניהם דין מן התורה... ואיכא למימר מדאורייתא הכי נמי אלא אנן שליחותייהו קא עבדינן, מידי דהוה אגיטי דמעשינן ואקדושי דדיינינן בהו משום שליחותייהו, כדאיתא בפרק המגרש. ולא דאיק, דשליחותא דהדיוטות משום תקנתא דרבנן, וגבי קדושין וגיטין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, אבל גבי גר היכי מנסבינן ליה בת ישראל. ואפשר דגר צריך שלושה גמרא, ו'משפט כתיב ביה' אסמכתא, וכי גמירי שלשה גמירי מומחין לא גמירי. ואי קשיא, למאי דאמרינן דבעינן מומחין, בזמן הזה דליכא מומחין בעונות היכי מקבלינן גרים. איכא למימר, נפקא לן הא מהיכא דנפקא לן הרצאת דמים, דגרסינן בכריתות בפרק ד' מחוסרי כפרה: אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים, אמר רב אחא בר יעקב 'וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם' כתיב. [רמב"ן יבמות מו: ד"ה ובעי]

אמנם בסוף דבריו מציע הרמב"ן ש"שליחותייהו קא עבדינן" מעניק לבית הדין תוקף מדאורייתא:

ואפשר דמן התורה אפילו הדיוטות דנין בשליחותייהו דמומחין. [שם][1]

הבנתו של הרמב"ן בתחילת דבריו ברורה: מדין תורה נדרשת סמיכה כדי ליצור 'בית דין' שלפסיקתו יש תוקף משפטי, ולכן האפשרות של הדיוטות לדון בשליחות הדיינים הסמוכים היא תקנת חכמים המעניקה להם כוח מדרבנן בלבד. מהי הסברה ש"שליחותייהו קא עבדינן" יעניק להדיוטות סמכות מדאורייתא? הרי התורה קוראת לבית הדין "אלוהים" והדיוטות אינם "אלוהים"!

נראה שהצעה זו מושתתת על ההבנה שהובאה בשיעור הקודם, שהסמיכה אינה האצלת רוח ונתינת השראה א-לוהית, אלא היא מהווה מינוי לתפקיד. על פי הבנה זו התורה נתנה את הסמכות לדון רק למי שהתמנה לכך – אדם שנסמך איש מפי איש עד משה רבנו. עם זאת, בכוחם של הדיינים הסמוכים להגדיר שבמקום בו אין דיינים סמוכים יש רשות להדיוטות לדון, והרשאה זו מעניקה לבית הדין של ההדיוטות כוח מדאורייתא על אף שדייניו אינם סמוכים. אכן, לפי ההבנה שהסמיכה היא האצלת רוח ונתינת השראה א-לוהית, נראה שבהכרח "שליחותייהו קא עבדינן" נותן לבתי הדין בזמן הזה כוח מדרבנן בלבד[2].

ההבנה שההגדרה "שליחותייהו קא עבדינן" נותנת להדיוטות כוח מדרבנן בלבד, עשויה לבאר את ההגבלה המופיעה בהמשך הסוגיה בגיטין על כוחם של ההדיוטות הדנים בשליחותם של הסמוכים:

אי הכי גזילות וחבלות נמי? כי עבדינן שליחותייהו במילתא דשכיחא, במילתא דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו. [גיטין שם]

הגמרא אומרת ש"עבדינן שליחותייהו" רק ב'מילתא דשכיחא'.

הגמרא בבבא קמא מוסיפה תנאי נוסף:

כי עבדינן שליחותייהו במילתא דשכיחא ואית ביה חסרון כיס, אבל מילתא דשכיחא ולית ביה חסרון כיס, אי נמי מילתא דלא שכיחא ואית ביה חסרון כיס – לא עבדינן שליחותייהו.

[ב"ק פד:]

למסקנת הגמרא בית דין של הדיוטות יכולים לדון, כאשר "עבדינן שליחותייהו", רק "במילתא דשכיחא ואיתה ביה חסרון כיס".

אפשר להבין שהואיל ומדין תורה המשפט מסור לדיינים סמוכים, הסמוכים נתנו הרשאה להדיוטות רק בדברים שיש הכרח לכך – "מילתא דשכיחא ואית ביה חסרון כיס". אמנם, האבני נזר טוען שהגבלה זו נובעת מהבדל עקרוני הקיים בין בית דין של סמוכים לבית דין של הדיוטות:

והשתא נחזי אנן בזמן הזה שאין סמוכין, ומן הדין היה שלא לדון כלל דיני ממונות, רק בהודאות והלוואות דנין שלא תנעול דלת בפני לווין, ובכל מידי דשכיחי ואית ביה חסרון כיס עבדינן שליחותייהו, אבל מידי דלית ביה חסרון כיס אף דשכיח לא עבדינן שליחותייהו [ב"ק פד ע"ב]. והא כך מחויב הנחבל לשלם אף דלית ביה חסרון כיס כמו הגזלן. אלא דבגזילות דאית ביה חסרון כיס אית ביה תיקון הנהגת המדינה טפי במה שמחייבין אותו לשלם, מה שאין כן בנחבל, דמה שנחבל עבר ואין ואף שאין משלם לו אין בו הפסד המדינה כל כך. אבל להעמיד הדין על תילו אין נפקא מינה בין אית ביה חסרון כיס אי לא. רק באמת אין כוונת התורה לדון כשאין סמוכין, רק שההכרח לדון במידי דשכיח ואית ביה חסרון כיס שלא יחרב העולם. והוא דומיא דמלך ממש שבמשפט יעמיד ארץ.

[אבני נזר יו"ד סי' שיב אות נא]

לדברי האבני נזר תפקידו של בית דין של דיינים סמוכים הוא "להופיע משפטי ד' בעולם" [שם, אות נ], ולכן הוא דן בכל הדינים – בין בדברים הנדרשים לתיקון החברה ובין בדברים שאינם נדרשים לכך. לעומת זאת, לבית דין של הדיוטות אין סמכות "להופיע משפטי ד' בעולם", אלא תפקידו הוא רק לתיקון החברה ולשמירת הסדר הציבורי (בדומה לתפקידו של המלך)[3]. בשל כך, בית דין של הדיוטות דן רק בדינים הנדרשים לתיקון החברה – "מילתא דשכיחא ואית ביה חסרון כיס".

האבני נזר מחדש על פי דרכו, שמצות מינוי דיינים אינה קיימת בזמן הזה, לא מדאורייתא ולא מדרבנן:

ועל כן כתב הרא"ה בספר החינוך בפרשת שופטים דמינוי השופטים אינו נוהג במקום שאין סמוכים, ומשמע מדבריו דאף מדרבנן אין חיוב. והוא כמו שכתבתי, מדמצוות דין בזמן הזה אינו ממצוות שופטים שבתורה, הואיל ואינם סמוכין, רק שלא יחרב העולם אם איש את רעהו חיים בלעו, והוא מעין מלך אשר אין שייך בעיר אחת כלל. והוא נקודה נפלאת בענין זה. [שם]

לטענתו, מצות מינוי שופטים קיימת רק בדיינים הבאים "להופיע משפטי ד' בעולם'" – בית דין של דיינים סמוכים; בית דין של הדיוטות, לעומת זאת, בא רק לשמירת סדרי החברה, ולכן הוא אינו בכלל המצוה[4].

שיטה זו מבוססת על הבנה שמדין תורה אין תוקף לבית דין של הדיוטות. עם זאת, בסוף שיעור החמישי ['גדר דיין יחידי'] הובאו דברי הגרי"ד סולוביצ'יק שלדעת הרמב"ם הסמיכה נדרשת לא לעצם הגדרת בית הדין אלא כדי לתת לדיין סמכות לדון. הגרי"ד טוען שלפי הבנה זו מיושבת קושיית הראשונים כיצד אפשר לקבל גרים בזמן הזה שאין דיינים סמוכים:

וביישוב דעת הרמב"ם נראה לומר, דסבירא ליה דסמיכה אינה מדיני הבית דין אלא דהוי מדיני הוראה ופסק, דכל הוראה צריכה שתהא על ידי מומחה. אבל כל כמה דליכא הוראה לא ניבעי מומחין, ואפילו בדאיכא מעשה בית דין, כיון דמדיני הבית דין אין צורך למומחין, ורק בעינן סמיכה לצורך הוראה... ועוד ראיה מלשון הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פי"ג ה"ו) שכתב לגבי טבילת הגר דצריך לטבול לפני שלשה, ומסתימת לשונו, משמע דאפילו מעיקרא דדינא (מה"ת) לא בעינן סמוכין לבית דין של קבלת גרים, ואפילו בזמן שהיו סמוכין, ואף על גב דכתיב ביה 'משפט' וצריך שיהא על ידי בית דין. אלא דכיון דאין הבית דין פוסקין, ורק רואין ומקיימין את הגירות, אין צורך לסמוכין, שסמיכה היא מדיני הוראה ולא מדיני הבית דין לדעת הרמב"ם. [שיעורי הרב סנהדרין ב. 'בדין חד נמי כשר ובגדר דין הסמיכה' אות ג]

לדבריו, אמנם גרות טעונה בית דין, אך גם לשלושה הדיוטות יש גדר של בית דין; שכן הסמיכה נדרשת רק במקום בו נדרשת הכרעה ופסיקת דין.

כפי שנאמר בשיעור הקודם, תפיסה זו מתאימה להבנה שסמיכה אינה האצלה והשראה אלא מינוי לתפקיד. בשל כך, היא אינה נדרשת לעצם מעמדו של בית הדין אלא ליכולתו לפסוק ולהכריע ולכפות את בעלי הדין לקיים את פסק דינו.

לסיום נציין לחידושו הגדול של המבי"ט:

וכן אפילו בלא סמיכה, נראה דמדאוריתא דנין דייני חו"ל אפילו בדבר שאינו מצוי בדיני ארץ, דבזמן שאין סמיכה כולן שוין והכל הולך אחר החכמה. [קרית ספר הל' סנהדרין פרק ה]

לפי המבי"ט מדאורייתא החילוק בין דיינים סמוכים להדיוטות קיים רק כאשר מצויים סמוכים, אך כאשר אין מומחים – "כולן שווין והכל הולך אחר החכמה".

שיטתו מבוססת על הבנה שסמיכה היא מינוי לתפקיד. בשל כך, כאשר יש סמוכים אין תוקף לדיינים שאינם סמוכים, אך כאשר אין דיינים סמוכים – מדין תורה גם דיינים שאינם מומחים יכולים לדון, וההגבלה ביכולתם של הדיינים לדון בזמן הזה היא מדרבנן בלבד[5].