הגמרא מביאה ברייתא:

תנא, סמיכה וסמיכת זקנים בשלושה. [סנהדרין יג:]

הגמרא מבארת:

מאי סמיכה ומאי סמיכת זקנים? אמר רבי יוחנן: מיסמך סבי. [שם]

מדברי הגמרא עולה שיש מושג של 'סמיכת זקנים' המגדירה את הדיין כ'סמוך' ומעניקה לו כוח וסמכות לדון.

הגמרא מוסיפה לדון בעניין זה:

אמר ליה אביי לרב יוסף: מיסמך סבי בשלושה מנלן? אילימא מדכתיב 'ויסמך את ידיו עליו', אי הכי תסגי בחד. וכי תימא משה במקום שבעים וחד קאי, אי הכי ליבעי שבעים וחד. קשיא. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: בידא ממש סמכין ליה? אמר ליה: סמכין ליה בשמא, קרי ליה רבי ויהבי ליה רשותא למידן דיני קנסות. [שם]

הגמרא מזכירה את סמיכת משה רבנו על יהושע, והיא מציעה ללמוד ממנו ש"סמיכת זקנים בשלושה". לאור זאת יש לבחון את היחס בין 'סמיכת זקנים' לבין הסמיכה האמורה בתורה – סמיכת משה רבנו על יהושע.

סמיכת יהושע על ידי משה מתוארת בתורה כמעשה בו נותן משה מהודו על יהושע:

ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו, וסמכת את ידך עליו. והעמדת אתו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה, וצויתה אתו לעיניהם. ונתתה מהודך עליו, למען ישמעו כל עדת בני ישראל. [במדבר כז, יח-כ]

כעין זה נאמר בתורה לגבי מינוי שבעים הזקנים על ידי משה רבנו:

וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ונשאו אתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך. [במדבר יא, יז]

וירד ה' בענן וידבר אליו ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים, ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו. [במדבר יא, כה]

האם זהו גם גדר 'סמיכת זקנים' לדורות? האם הסמיכה היא האצלה מרוחו של משה רבנו על הדיינים המתמנים?

התורת חיים נוקט בהבנה זו:

שהסמיכה נמשכת איש מפי איש עד משה רבינו שנתן הקדוש ברוך הוא את רוחו עליו, והוא סמך את יהושע וזקנים ונתן מרוחו עליהם וזקנים לאחרים ואחרים לאחרים, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות סנהדרין, נמצא שכל הסומך את חבירו משפיע עליו קצת מרוח הקדש הבא ונמשך עליו ממנו יתברך. ונראה דלהכי הדיינים הסמוכים נקראים 'אלהים', לפי שקיבלו השפע הבא מאת האלהים איש מפי איש עד משה רבינו אשר נתן השם את רוחו עליו. [תורת חיים סנהדרין יד. ד"ה אין סמיכה]

עם זאת, אפשר להבין שחילוקה של הגמרא בין 'סמיכת זקנים' הנעשית "בשמא" – על ידי קריאת שם: "קרי ליה רבי ויהבי ליה רשותא למידן דיני קנסות", לבין סמיכת יהושע שנעשתה "בידא ממש", מלמד על הבדל מהותי ביניהם: סמיכת יהושע על ידי יהושע נועדה להאצלת הודו של משה עליו, ואילו סמיכה לדיינות משמעותה מינוי לתפקיד.

כעין זה כותב הציץ אליעזר:

ונראה דסמיכת ידים ממש שהיתה אצל יהושע הוא משום נתינת הוד החכמה עליו כמו שכתוב מפורש במשנה תורה (ל"ד ט') 'ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו'.... אבל לא היה זה כלל משום עצם הסמיכה כדי שיקרא סמוך, דמשום זה לבד מספיק מינוי בפה כנ"ל, ומה דסמכינן הסמיכה למשה היינו שממנו התחילה הסמיכה ועד אליו צריכה להגיע הסמיכה, דהיינו שענין הסמיכה צריכה להיות מאיש מפי איש עד משה רבינו שקיבל מפי הגבורה, ובכך להמחיש את היותו ממשיך שלשלת הקבלה וסוד המסורת של דור דור עד משה רבינו שקיבל מפי הגבורה. [שו"ת ציץ אליעזר חלק טז סי' נד][1]

הבנה זו, שסמיכת הדיינים אינה האצלת רוח אלא מינוי לתפקיד, מדויקת בדברי הרמב"ם בפרק ד' מהלכות סנהדרין. הרמב"ם פותח את הפרק בחובה שהדיינים יהיו סמוכים איש מפי איש:

אחד בית דין הגדול ואחד סנהדרין קטנה או בית דין של שלושה, צריך שיהיה אחד מהן סמוך מפי הסמוך. ומשה רבינו סמך יהושע ביד שנאמר ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו, וכן השבעים זקנים משה רבינו סמכם ושרתה עליהן שכינה, ואותן הזקנים סמכו לאחרים ואחרים לאחרים, ונמצאו הסמוכין איש מפי איש עד בית דינו של יהושע ועד בית דינו של משה רבינו. [הל' סנהדרין פ"ד ה"א]

הרמב"ם מוסיף ומתאר את אופן הסמיכה לדורות:

וכיצד היא הסמיכה לדורות? לא שיסמכו ידיהן על ראש הזקן, אלא שקורין לו רבי ואומרים לו 'הרי את סמוך ויש לך רשות לדון אפילו דיני קנסות'. [שם, ה"ב]

דברי הרמב"ם מבוססים על הנאמר סוגייתנו, "סמכין ליה בשמא, קרי ליה רבי ויהבי ליה רשותא למידן דיני קנסות". עם זאת, ביחס לנאמר בגמרא אפשר להבין שעיקר הסמיכה הוא קריאתו 'רבי' ונתינת הרשות לדון דיני קנסות היא עניין נוסף, אך מהמשך דברי הרמב"ם עולה לא כך:

ואין סומכין סמיכה, שהיא מינוי הזקנים לדיינות, אלא בשלושה. [שם, ה"ג]

הרמב"ם מגדיר שהמינוי לדיינות הוא עצם הסמיכה. מכאן שלשיטתו הסמיכה אינה האצלת רוח אלא מינוי לתפקיד – נתינת רשות לדון דיני קנסות[2].

וכן עולה מהמשך דברי הרמב"ם:

ויש להן למנות כל מי שירצו לדברים יחידים, והוא שיהיה ראוי לכל הדברים. כיצד? חכם מופלא שראוי להורות לכל התורה כולה, יש לבית דין לסמוך אותו וליתן לו רשות לדון ולא להורות באיסור והיתר, או יתנו לו רשות באיסור והיתר ולא לדון דיני ממונות, או יתנו רשות לזה ולזה אבל לא לדון דיני קנסות, או לדון דיני קנסות אבל לא להתיר בכורות במומין, או יתנו לו רשות להתיר נדרים בלבד או לראות כתמים, וכן כל כיוצא בהן.

וכן יש לסומכין ליתן רשות עד זמן ולומר לנסמך יש לך רשות לדון או להורות עד שיבוא הנשיא לכאן, או כל זמן שאין אתה עמנו במדינה, וכן כל כיוצא בזה. [שם, הל' ח-ט]

הרמב"ם קובע שאפשר לסמוך לחצאין – נתינת רשות לדון ולא להורות או להורות ולא לדון וכדו'. מכאן שלשיטתו הסמיכה היא נתינת רשות, ולכן היא שייכת גם בהוראת איסור והיתר[3].

הרב שאול ישראלי מבאר שתפיסה זו עומדת בחידושו של הרמב"ם שחכמי ישראל יכולים לחדש את הסמיכה:

נראין לי הדברים, שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם, הרי אלו סמוכים ויש להן לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך לאחרים. אם כן למה היו החכמים מצטערין על הסמיכה? כדי שלא יבטלו דיני קנסות מישראל. לפי שישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולן, ואם היה שם סמוך מפי סמוך אינו צריך דעת כולן, אלא דן דיני קנסות לכל שהרי נסמך מפי בית דין. והדבר צריך הכרע. [שם, הי"א]

מה טעמו של חידוש זה? כיצד בכוחה של הסכמת חכמי ישראל ליצור דיינים סמוכים?

הרב שאול ישראלי כותב:

ונלע"ד, שהשקפה זו על ענין הסמיכה היא שהונחה ביסוד שיטתו של הרמב"ם באפשרות חידוש הסמיכה על ידי חכמי ארץ ישראל, שהרמב"ם איננו רואה את חכמי ארץ ישראל שבכוחם לחדש הסמיכה מכח עצמם, אלא עיקר הדבר מפני שרואה את הסכמת החכמים כהסכמת העם כולו היושב בארץ ישראל... והדבר ברור שכוונתו העיקרית שהסמיכה מתחדשת על ידי הסכמת וקבלת העם, אלא שסובר שהסכמת כל החכמים כמוה כהסכמה מפורשת מהעם כולו... וסובר הרמב"ם שעניין זה שדעת העם סתמה מסכמת לדעת גדולי התורה אינו דוקא כשגדולים הם סמוכים ויושבים בסנהדרין, אלא דור דור ופרנסיו, וכל עוד שחכמים אלה הם גדולי דור זה וציבור זה, סתמם להסכים למה שהם מחליטים. ויצא מזה שהרמב"ם רואה את חידוש הסמיכה על ידי קבלת העם כולו את החכם הזה כשופט וסמוך...והנה על פי מה שנתבאר לעיל, שעיקר שם "אלקים" היינו השררה והשלטון שנמסרים לו להשליט את החוק והמשפט, דברי הרמב"ם מובנים שיש בכח העם למנות עליהם שר ושופט, כי השררה והשלטון תלוי' בהסכמת העם ובסמכויות שהם מוסרים לידו.

[עמוד הימיני סי' ג אות ז]

נעמיק בביאור דבריו. אם הסמיכה באה להאציל רוח הקודש על הדיינים (כדברי התורת חיים), מסתבר שאין מקום לחידוש הסמיכה ללא שהיא באה איש מפי איש עד משה רבנו. לעומת זאת, על פי תפיסתו של הרמב"ם בגדר הסמיכה, הדברים מאירים: הסמיכה אינה אלא מינוי לדיינות. בשל כך, הסמיכה איש מפי איש עד משה רבנו נצרכת רק כדי ליצור מינוי שלא מדעת כל ישראל, אך אם כל ישראל רוצים למנות אדם מסוים כדיין – אין מניעה מלעשות זאת, ובאופן זה אפשר לחדש את הסמיכה בכל עת שיסכימו חכמי ישראל לעשות זאת.

יש לבאר לפי שתי הדרכים במהותה של הסמיכה את הדין שאין סמיכה בחוצה לארץ:

אמר רבי יהושע בן לוי: אין סמיכה בחוצה לארץ. מאי אין סמיכה? אילימא דלא דייני דיני קנסות כלל בחוצה לארץ, והא תנן 'סנהדרין נוהגת בין בארץ ובין בחוצה לארץ'! אלא דלא סמכינן בחוצה לארץ. [סנהדרין יד.]

התורת חיים מבאר שהטעם לכך הוא מחמת קדושתה של ארץ ישראל:

אין סמיכה בחוץ לארץ – טעמא דמלתא נראה, לפי שהסמיכה נמשכת איש מפי איש עד משה רבינו שנתן הקדוש ברוך הוא את רוחו עליו... נמצא שכל הסומך את חבירו משפיע עליו קצת מרוח הקודש הבא ונמשך עליו ממנו יתברך... ולכך אין סמיכה בחוצה לארץ, לפי שאין השכינה שורה על האדם בחוצה לארץ, כדאיתא בפרק אלו מגלחין, דפתח רבי אבא עליה דרב הונא ואמר: 'ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמה לו', ואם כן אין שפע רוח הקדש חל על הנסמך בחוצה לארץ. [תורת חיים יד. ד"ה אין סמיכה]

אמנם, לפי הרמב"ם יש לבאר דין זה בדרכו של הצפנת פענח:

אין סמיכה בחו"ל... דקביעות ליכא רק בארץ ישראל... ועיקר הגדר, דשם קביעות וציבור ליכא לנו בחו"ל. [צפנת פענח סנהדרין יד.]

דין זה אינו נובע מקדושת ארץ ישראל, אלא מהעובדה שרק בארץ ישראל יש מושג של 'ציבור'[4]. בשל כך, סמיכה, שהיא בעלת אופי ציבורי, שייכת בארץ ישראל בלבד[5].

שתי תפיסות אלו בהבנת מהותה של הסמיכה מתאימות לשתי שיטות הראשונים שהובאו בשיעור הקודם: לדעת תוספות הסמיכה נדרשת כדי להגדיר את בית הדין כ"עדת א-ל" – בית דין בו שורה השכינה, העוסק בפסיקת הצדק הא-לוהי בעולם. לכן, לדעתם, ההבדל בין דיין יחידי לבית דין זהה להבדל בין דיין סמוך לדיין שאינו סמוך – הבדל בין פסיקת דין צדק על פי ידיעתו של הדיין וסמכותו המשפטית לבין פסיקת דין של בית דין העסוק בהנכחת הצדק הא-לוהי בעולם ובו מתקיים "אלוהים ניצב בעדת א-ל". לעומת זאת, לדעת רש"י והרמב"ם הסמיכה היא המינוי הרשמי הנותן תוקף משפטי לפסיקותיו של הדיין, ולכן לדעתם אין קשר בין הדרישה לשלושה, שהיא נובעת מהצורך בבית דין, לדרישה לסמיכה, שהיא נובעת מהצורך בסמכות לדון.