בסוף השיעור הקודם עסקנו בשיטת רב אחא בריה דרב איקא שמדאורייתא יחיד יכול לדון:

רב אחא בריה דרב איקא אמר: מדאורייתא חד נמי כשר, שנאמר 'בצדק תשפט עמיתך', אלא משום יושבי קרנות. [סנהדרין ג.]

לדעת רב אחא בריה דרב איקא מדאורייתא גם דיין יחידי יכול לדון, וכמשתמע מהכתוב "בצדק תשפט עמיתך", והצורך בשלושה דיינים הוא מתקנת חכמים – "משום יושבי קרנות".

בשיעור הקודם ביארנו שלפי רב אחא בריה דרב איקא הדרישה לבית דין, הנלמדת מהכתוב שלוש פעמים "א-לוהים", קיימת רק בגזלות וחבלות – שהתורה היא שמשיתה את החיוב ולכן נדרש בית דין בעל תוקף להחיל את דין התורה, "עדת א-ל" בה שוכנת השכינה. לעומת זאת, בהודאות והלוואות אין צורך ב"אלוהים" אלא בכוח שפיטה בעלמא, ולכן מדאורייתא גם דיין יחידי יכול לדון.

על פי הבנה זו, נראה שההבדל בין שלושת הדיינים הסמוכים הנדרשים לגזלות וחבלות לדיין יחידי הדן בהודאות והלוואות אינו בכוח השיפוט והכפייה אלא בהגדרתם כ"אלוהים" – בית דין בו שורה השכינה שבכוחו להחיל את דין התורה.

הבנה זו משתמעת מדברי תוספות שהואיל שיחיד מומחה לרבים יכול לדון, בכוחו לכפות את בעלי הדין לדינו:

דן אפילו יחידי – ויכול לכוף את האדם בעל כרחו. [תוס' ה. ד"ה דן]

אמנם הרמב"ם חולק:

וכל דיין הראוי לדון שנתן לו ראש גלות רשות לדון, יש לו רשות לדון בכל העולם אף על פי שלא רצו בעלי דינין, בין בארץ בין בחוצה לארץ, אף על פי שאינו דן דיני קנסות. וכל דיין הראוי לדון שנתנו לו בית דין שבארץ ישראל רשות לדון, יש לו רשות לדון בכל ארץ ישראל ובעיירות העומדות על הגבולים אף על פי שלא רצו בעלי דינין, אבל בחוצה לארץ אין רשותן מועלת לו לכוף את בעלי דינין. אף על פי שיש לו לדון דיני קנסות בחוצה לארץ, אינו דן אלא למי שרוצה לדון אצלו, אבל לכוף את בעלי דינין ולדון להם, אין לו רשות עד שיטול רשות מראש גלות. [הל' סנהדרין פ"ד הי"ד]

לדברי הרמב"ם, דיין יחידי אינו יכול לכפות את הדין על בעלי הדין, אלא אם כן קיבל ראשות לדון מראש הגולה.

נראה שההסבר לכך נובע מהגדרתו של הרמב"ם למעמדו של דיין יחידי:

אף על פי שאין בית דין פחות משלושה, מותר לאחד לדון מן התורה, שנאמר 'בצדק תשפוט עמיתך'. ומדברי סופרים עד שיהיו שלשה, ושנים שדנו אין דיניהן דין.

אחד שהיה מומחה לרבים או שנטל רשות מבית דין, הרי זה מותר לו לדון יחידי אבל אינו חשוב בית דין. ואף על פי שהוא מותר מצות חכמים הוא שמושיב עמו אחרים שהרי אמרו אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד. [הל' סנהדרין פ"ב הל' י-יא]

הרמב"ם מגדיר שרק שלושה דיינים נחשבים בית דין, ואף על פי הכתוב "בצדק תשפוט עמיתך" מלמד שאפשר לדון בפני דיין יחידי אף על פי שאין לו גדר של בית דין.

לאור שיטתו זו כותב הרמב"ם שלהודאה בפני יחיד מומחה אין גדר של הודאה בפני בית דין:

יחיד שהוא מומחה לרבים, אף על פי שהוא דן דיני ממונות יחידי – אין ההודאה בפניו הודאה בבית דין ואפילו היה סמוך. אבל השלושה, אף על פי שאינן סמוכין והרי הן הדיוטות ואין אני קורא בהם אלהים – הרי ההודאה בפניהם הודאה בבית דין. [הל' סנהדרין פ"ה הי"ח]

הלחם משנה [שם] כותב שדברי הרמב"ם הם 'סברא דנפשיה', אך על פי האמור נראה שמקורו של הרמב"ם הוא בסוגייתנו: הכתובים בפרשת משפטים מלמדים שגדר בית דין הוא בשלושה דיינים, והכתוב "בצדק תשפוט עמיתך" מלמד שאף על פי כן דיין יחידי יכול לדון. בשל כך, אמנם יש תוקף לדין הנעשה על ידי דיין יחידי, אך כדי שלהודאה יהיה תוקף של הודאה הנעשית בפני דין – עליה להיעשות דווקא בפני שלושה.

אכן, הטור כותב שהרא"ש חולק על הבחנתו של הרמב"ם בין שלושה דיינים ליחיד מומחה:

כתב הרמב"ם: אף על פי שיחיד מומחה או מי שנטל רשות מבית דין הגדול מותר לדון יחידי, מכל מקום אינו חשוב בית דין להיות הודאה שבפניו כמודה בבית דין אפילו הוא סמוך, אבל ג' הדיוטות ההודאה לפניהם חשובה כלפני בית דין, וכן הכופר בפניהם ואחר כך באו עדים חשוב כפרן. ומדברי א"א ז"ל יראה שאין חילוק בין יחיד מומחה לג' הדיוטות לכל דבר. [טור סי' ג]

נראה שהרא"ש הולך בדרכם העקרונית של תוספות, שאינה מכירה בהבחנתו של הרמב"ם, ולהבנתה מבחינת כוח השיפוט אין הבדל בין שלושה דיינים סמוכים ליחיד מומחה וגם לו יש גדר של 'בית דין'. על כן, גם להודאה הנעשית בפניו יש תוקף, ודינה כהודאה הנעשית בפני בית דין[1].

ההגדרה העולה מדברי תוספות והרא"ש, שיחיד מומחה נחשב 'בית דין' אך הוא אינו "אלוהים", מתאימה לשיטתם העקרונית של תוספות והרא"ש בהבנת היחס בין הצורך בשלושה דיינים לצורך בדיינים סמוכים.

מדברי הגמרא נראה ששתי דרישות אלו אחוזות זו בזו:

מאי קסבר? אי קסבר עירוב פרשיות כתוב כאן, ליבעי נמי מומחין; ואי קסבר אין עירוב פרשיות כתוב כאן, שלשה למה לי? [סנהדרין ב:]

אם נדרשים שלושה דיינים – עליהם להיות מומחים, ואם דיין יכול לדון יחידי – הוא אינו צריך להיות מומחה.

רש"י מבאר את טעם הדבר:

אי קסבר עירוב פרשיות כתוב כאן... הרי נאמר 'אלהים' בהאי קרא, דמשמע מומחין לשון שררה ורבנות, כדמתרגמינן 'ראה נתתיך אלהים לפרעה' לשון רבנות, וליבעי מומחין. ואי קסבר דהאי קרא לאו בהלואה משתעי, שלשה מנלן בהלואה, הא מתלתא 'אלהים', ו'אלהים' בהלואה לא כתיב. [רש"י, שם]

הדרישה למומחים נלמדת מהכתוב "אלוהים" – "לשון רבנות". בשל כך, אם 'יש עירוב פרשיות', הרי בכל דיני הממונות יש צורך ב"אלוהים", וממילא נדרשים שלושה דיינים מומחים. לעומת זאת, אם 'אין עירוב פרשיות', בהודאות והלוואות אין צורך ב"אלוהים", ולכן גם דיין יחידי שאינו מומחה יכול לדון.

לאור הבנה זו, שהדרישה לדיינים מומחים מקבילה לדרישה לשלושה דיינים, כותב הרא"ש בביאור שיטת רב אחא בריה דרב איקא ש"מדאורייתא חד נמי כשר":

ורב אחא בריה דרב איקא אמר מדאורייתא חד נמי כשר דכתיב 'בצדק תשפוט עמיתך', ואף על גב דאמר עירוב פרשיות כתוב כאן, אשמעינן האי קרא ד'בצדק תשפוט' דלענין הדיינין לא נתערבו ואפילו יחיד הדיוט יכול לדון. [רא"ש פ"א סי' א]

לדברי הרא"ש, לשיטה ש"מדאורייתא חד נמי כשר", גם דיין יחידי שאינו סמוך יכול לדון.

הקשר בין שני הדינים, הצורך בשלושה והצורך במומחים, עולה בשיטת תוספות בהקשר נוסף.

הגמרא אומרת:

תנו רבנן: דיני ממונות בשלשה, ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי. [סנהדרין ד:-ה.]

הראשונים נחלקו בהבנת דין הברייתא. רש"י כותב שהברייתא נוקטת בשיטת רב אחא בריה דרב איקא:

דן אפילו ביחיד – דכתיב 'בצדק תשפוט', וקסבר אין כאן עירוב פרשיות. [רש"י שם, ד"ה דן]

תוספות חולקים על שיטתו ומבארים את טעמה של הברייתא באופן שונה:

לכך נראה לי דאפילו למאן דבעי ג' מומחין מדאורייתא, תקנתא דרבנן היא דיחיד מומחה לרבים דן אפילו יחידי. [תוס' שם, ד"ה ואם היה]

לדבריהם, הברייתא סבורה שאמנם מדאורייתא נדרשים שלושה דיינים מומחים, אך קיימת תקנת חכמים שיחיד מומחה יוכל לדון אפילו יחידי.

המהר"ם שיף מבאר מדוע רש"י אינו מפרש את הברייתא בדרכם של תוספות:

דלרש"י משמע ליה דלמאן דאמר עירוב פרשיות דצריך מן התורה ג' מומחין, דלא מיקרי בית דין בציר משלושה, רק מן התורה צריך שלושה מומחין ותקינו רבנן משום נעילת דלת שמא לא ימצא מומחין שיהיה סגי בשלשה הדיוטות, אבל יחיד מומחה מהיכא תיתי שיועיל לא מדאורייתא ולא מדרבנן, כי איפוא מצינו תקנה זו שתיקנו שיחיד יקרא בית דין, או מאיזה טעם יתקנו כך ויעקרו בזה דין תורה שלא לצורך, כיון דאפשר בקל להשיג ג' הדיוטות.

[מהר"ם שיף ו. בתוס' בד"ה וכ"ת]

לטענת המהר"ם שיף, ברור מדוע חכמים תיקנו שגם שלושה הדיוטות יוכלו לדון, הואיל ומומחים אינם מצויים ויש חשש ש"תינעל דלת בפני לווין". לעומת זאת, אין זה ברור מדוע שחכמים יתקנו שיחיד מומחה יוכל לדון. מדוע, אם כן, לדעת תוספות תיקנו חכמים תקנה זו?

נראה שהתשובה לכך פשוטה. כפי שנאמר לעיל, לדעת תוספות שני הדינים, הצורך בשלושה והצורך במומחים, אחוזים זה בזה – שניהם נובעים מהדרישה לבית דין (הנלמדת מהכתוב "אלוהים"). בשל כך, הואיל וחכמים 'וויתרו' על הצורך במומחים – כדי שלא תינעל דלת בפני לווין – ממילא גם הצורך בשלושה אינו קיים, וכך גם יחיד מומחה יכול לדון.

על פי האמור נראה שרש"י ותוספות חולקים חולקים ביחס בין הצורך בשלושה לצורך במומחים: לדעת רש"י אלו שני דינים נפרדים, ואילו לדעת תוספות שני הדינים אחוזים זה בזה, הואיל ושניהם נדרשים כדי להגדיר את בית הדין כ"א-לוהים".

יש לתמוך הבנה זו במחלוקת נוספת בין רש"י לתוספות, בהבנת שיטת רב אחא בריה דרב איקא.

רש"י כותב:

מדאורייתא חד נמי כשר – בהודאה והלואה, דכתיב 'תשפוט' לשון יחיד, ואין עירוב פרשיות כאן. [רש"י שם, ד"ה מדאורייתא]

לדעתו, שיטת רב אחא בריה דרב איקא מבוססת על ההבנה ש'אין עירוב פרשיות', ולכן מדאורייתא הדרישה לשלושה דיינים קיימת רק בגזלות וחבלות ולא בהודאות והלוואות.

תוספות מקשים על פירושו:

וקשה, דאם כן 'בצדק תשפוט' למה לי. [תוס' שם, ד"ה ומדאורייתא]

לטענתם, אם 'אין עירוב פרשיות' אין צורך בכתוב "בצדק תשפוט עמיתך" שילמד שדיין יחידי יכול לדון.

בשל כך מפרשים תוספות את שיטתו באופן אחר:

לכך נראה דאפילו למאן דאית ליה עירוב פרשיות קאמר. [שם]

לפי שיטתם, הכתוב "בצדק תשפוט עמיתך" מלמד שעל אף שכעיקרון 'יש עירוב פרשיות', לעניין הרכב בית הדין 'אין עירוב פרשיות': רק בגזלות וחבלות יש צורך בשלושה דיינים סמוכים, אך בהודאות והלוואות מדאורייתא אפשר לדון גם בפני דיין יחידי.

נתיבות המשפט מבאר מדוע רש"י לא פירש את הסוגיה בדרכם של תוספות:

והנה התוספות סנהדרין ב' [ע"ב] ד"ה ליבעי נמי מומחין, כתבו, דמאן דסבירא ליה 'עירוב פרשיות', סבירא ליה נמי 'לפניהם – ולא לפני הדיוטות'. אם כן, אף דגלי לן קרא ד'בצדק תשפוט' דבדין בעלמא חד נמי כשר, מכל מקום בעינן מומחה דוקא, דהא כתיב נמי 'לפניהם – ולא לפני הדיוטות', מה שאין כן למאן דלא סבירא ליה 'עירוב פרשיות' ולא כתיב כלל מומחין בקרא בדיני ממונות, לא דרשינן נמי 'לפניהם – ולא לפני הדיוטות', כמבואר בש"ס ותוספות שם. אם כן, כיון דגלי קרא ד'בצדק תשפוט' דחד כשר, ודאי דאפילו הדיוט כשר, דמהיכא תיתי לן לומר מומחה דוקא. ומהאי טעמא הוצרך רש"י בסנהדרין ג' [ע"א] ד"ה מדאורייתא חד, לומר, אף דסבירא ליה לרב אחא קרא ד'בצדק תשפוט', דסבירא ליה נמי אין עירוב פרשיות, עיין שם [בתוס' ד"ה ומדאורייתא] שהוא תמוה. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר, דהוצרך לומר זה לענין שיהיה אפילו חד הדיוט כשר, מה שאין כן למאן דסבירא ליה עירוב פרשיות, בעינן על כל פנים חד מומחה. [נתיבות המשפט סי' ג ס"ק א]

לדברי נתיבות המשפט, רש"י סובר שהכתוב "בצדק תשפוט עמיתך" מלמד רק שדי בדיין יחידי אך אין ללמוד ממנו שאין צורך בדיין סמוך. בשל כך, כדי לבאר מדוע די בדיין שאינו סמוך, נדרש רש"י לבאר שרב אחא בריה דרב איקא סובר ש'אין עירוב פרשיות', ולכן בהודאות והלוואות אין מקור לא לצורך בשלושה ולא לצורך בסמוכים.

על פי האמור, רש"י הולך לשיטתו שהצורך בשלושה והצורך בסמוכים הם שני דינים נפרדים, ואילו לפי תוספות והרא"ש שני הדינים אחוזים זה בזה – הם נובעים מהדרישה שבית הדין ייחשב "עדת א-ל", בו שורה השכינה. לכן, לשיטתם, אם אין צורך בשלושה, יש ללמוד מכך שבהודאות והלוואות אין צורך שבית הדין יוגדר כ"עדת א-ל", ולכן גם הצורך לדיינים סמוכים אינו קיים.

נראה שביסוד הדברים עומדת מחלוקת עקרונית בהבנת מהותה של הסמיכה. לדעת תוספות הסמיכה נדרשת כדי להגדיר את בית הדין כ"עדת א-ל" – בית דין בו שורה השכינה, העוסק בפסיקת הצדק הא-לוהי בעולם. לכן, לדעתם, ההבדל בין דיין יחידי לבית דין זהה להבדל בין דיין סמוך לדיין שאינו סמוך – הבדל בין פסיקת דין צדק על פי ידיעתו של הדיין וסמכותו המשפטית לבין פסיקת דין של בית דין העסוק בהנכחת הצדק הא-לוהי בעולם ובו מתקיים "אלוהים ניצב בעדת א-ל". לעומת זאת, לדעת רש"י הסמיכה היא המינוי הרשמי הנותן תוקף משפטי לפסיקותיו של הדיין, ולכן לדעתו אין קשר בין הדרישה לשלושה, שהיא נובעת מהצורך בבית דין, לדרישה לסמיכה, שהיא נובעת מהצורך בסמכות לדון.

נראה שבתפיסתו העקרונית של רש"י נוקטים גם רבנו חננאל והרמב"ם.

רבנו חננא כותב:

וקיימא לן כרב אחא בריה דרב איקא, דמדאורייתא חד והוא מומחה וקיבלוה עלייהו דיין דיני ממונות. [רבנו חננאל ג.]

מדבריו עולה שרב אחא בריה דרב איקא מבחין בין הצורך לשלושה לצורך במומחים: בהודאות והלוואות אין צורך בשלושה ולכן יחיד יכול לדון, אך גם לשיטתו רק דיין סמוך יכול לדון[2].

האור שמח [הל' סנהדרין פ"ה ה"ח] מיישב על פי שיטת רבנו חננאל קושי הקיים בפסקי הרמב"ם: מחד, הרמב"ם [פ"ב ה"י] פוסק כרב אחא בריה דרב איקא; מאידך, הרמב"ם [פ"ה ה"ח] פוסק שהדיוטות יכולים לדון דיני הודאות והלוואות משום ש'שליחותייהו קא עבדינן'. הכסף משנה [פ"ה ה"ח] מביא את תמיהת הרמ"ך: הואיל והרמב"ם פוסק כרב אחא בריה דרב איקא, מדוע נדרש הנימוק ש'שליחותייהו קא עבדינן' כדי שהדיוטות יוכלו לדון? האור שמח לומד מכך שהרמב"ם מפרש את שיטת רב אחא בריה דרב איקא בדרכו של רבנו חננאל:

אם תעיין היטב בפרק ה' מוכח משם דסבר דמן התורה בעי יחיד סמוך בדיני ממונות, רק מדבריהם בעינן שלשה, ולכן שנים שדנו אין דיניהן דין אף בדעבד, דכן תקנו חכמים, משום דבחו"ל דליכא סמוכים, ורק דייני משום דשליחותייהו דארץ ישראל עבדי... ולכן אף בדיעבד לא הוי דין... ואזיל בשיטת רבינו חננאל בפירושו שפירש כן. [אור שמח פ"ב ה"י]

לדעת הרמב"ם, רב אחא בריה דרב איקא סבור שרק יחיד סמוך יכול לדון, ולכן הדיוטות יכולים לדון רק משום ש'שליחותייהו קא עבדינן'[3].

עולה מכך כי לדעת רבנו חננאל והרמב"ם שני הדינים, הצורך בשלושה והצורך במומחים, אינם תלויים זה בזה, ולכן גם לשיטה ש"מדאורייתא חד נמי כשר" – יש צורך שהוא יהיה סמוך.

נראה שבכך הולך הרמב"ם לשיטתו [פ"ב הל' י-יא; פ"ה הי"ח] שקיימים שני מושגים: 'בית דין' ו'סמכות לדון' – הצורך בשלושה הוא דין בהגדרת בית דין, אך סמכות לדון קיימת גם לדיין יחידי. לאור הבחנה זו סבור הרמב"ם, שבעוד הצורך בשלושה הוא דין בהגדרת בית הדין, הסמיכה נדרשת לא לעצם הגדרת בית הדין אלא כדי לתת לדיין סמכות לדון.

הגרי"ד סולוביצ'יק [שיעורי הרב ב. 'בדין חד נמי כשר ובגדר דין הסמיכה' אות ג] מוכיח הבנה זו מדברי הרמב"ם לגבי אופן הסמיכה:

הרי שלא היה בארץ ישראל אלא סומך אחד, מושיב שנים בצדו וסומך שבעים כאחד או זה אחר זה, ואחר כך יעשה הוא והשבעים בית דין הגדול ויסמכו בתי דינין אחרים.

[הל' סנהדרין פ"ד הי"א]

מדברי הרמב"ם עולה שאמנם "סמיכת זקנים בשלושה", אך אין צורך שכל שלושת הדיינים יהיו סמוכים – די שאחד מהם יהיה סמוך, והוא יוכל לסמוך בצירוף שני הדיוטות. יש ללמוד מכך שלשיטתו הדרישה לבית דין בסמיכה מתקיימת גם בהדיוטות, ומכאן שלשיטתו גם לשלושה הדיוטות יש גדר של בית דין, אלא שאחד מהם צריך להיות סמוך מדין נוסף – כדי להעביר את הסמיכה המועברת איש מפי איש עד משה רבנו^[4].

בעזרת ה' בשיעור הבא נעמיק בשתי הבנות אלו במהותה של הסמיכה.