בשיעורים הקודמים עסקנו בבית הדין הגדול ובסנהדרי קטנה, כעת נעסוק בבית דין של שלושה.

מקור הדין במשנה הפותחת את המסכת:

דיני ממונות בשלושה. גזילות וחבלות בשלושה. נזק וחצי נזק, תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה בשלושה... דיני נפשות בעשרים ושלושה. אין דנין לא את השבט, ולא את נביא השקר, ולא את כהן גדול אלא על פי בית דין של שבעים ואחד, ואין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. אין עושין סנהדריות לשבטים אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. אין עושין עיר הנדחת אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. [משנה ב.]

המשנה מציינת שלושה בתי דין: בית דין של שלושה, סנהדרי קטנה של עשרים ושלושה וסנהדרי גדולה של שבעים ואחד. עם זאת, רק למניין הדיינים בסנהדרי קטנה ובסנהדרי גדולה המשנה מביאה מקור מן הכתובים, ואילו למניין הדיינים בבית דין של שלושה לא מובא במשנה מקור.

בברייתא המובאת בגמרא מובא מקור גם לבית דין של שלושה:

שלשה מנלן? דתנו רבנן, 'ונקרב בעל הבית אל האלהים' – הרי כאן אחד, 'עד האלהים יבא דבר שניהם' – הרי כאן שנים, 'אשר ירשיען אלהים' – הרי כאן שלשה, דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר: ראשון תחילה נאמר, ואין דורשין תחילות, אלא 'עד האלהים יבא דבר שניהם' – הרי כאן אחד, 'אשר ירשיען אלהים' – הרי כאן שנים, ואין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי כאן שלשה. [סנהדרין ג:]

לכאורה מחלוקת התנאים היא רק בדרשת הכתובים, ו"משמעות דורשין איכא בינייהו", אך לכולי עלמא הדרשה מלמדת שנדרשים שלושה דיינים ליצירת בית דין. אמנם, אפשר להבין שמחלוקת התנאים היא עקרונית יותר: לדעת רבי יאשיה, שהדרישה לשלושה דיינים נובעת מכך שכתוב שלוש פעמים "אלהים" בתחילת פרשת משפטים, אכן הדרשה מלמדת שנדרשים שלושה דיינים ליצירת בית דין. לעומת זאת, לדעת רבי יונתן שמן הכתובים אפשר ללמוד רק על צורך בשני דיינים, והצורך בדיין שלישי נובע מכך ש"אין בית דין שקול", אפשר להבין שבית דין נוצר כבר בשני דיינים אלא שיש להוסיף דיין נוסף כדי לאפשר את ההכרעה בדין.

הצעה זו תלויה בהבנת האמירה ש"אין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד". אפשר להבין שעיקרון זה מלמד שמספר הדיינים המינימלי ליצירת בית דין הוא שלושה. מאידך, אפשר להבין שמצד מניין הדיינים די בשניים ליצירת בית דין אלא שיש בעיה ש"אין בית דין שקול" ומטעם זה יש להוסיף דיין שלישי. לפי ההבנה הראשונה אין הבדל עקרוני בין רבי יונתן לרבי יאשיה, ולפי שניהם מספר הדיינים המינימלי לבית דין הוא שלושה. לעומת זאת, לפי ההבנה השנייה קיים ביניהם הבדל עקרוני: בעוד לדעת רבי יאשיה מספר הדיינים המינימלי הוא שלושה, לדעת רבי יונתן כעיקרון מספר הדיינים המינימלי אמור להיות שניים אלא שנדרש דיין שלישי מדין נוסף – "אין בית דין שקול".

מלשון הרמב"ם נראה כהבנה הראשונה:

עיר שאין בה מאה ועשרים מעמידין בה שלשה דיינים, שאין בית דין פחות משלושה, כדי שיהא בהן רוב ומיעוט אם היתה ביניהן מחלוקת בדין מן הדינין. [הל' סנהדרין פ"א ה"ד]

הרמב"ם מגדיר שהצורך בשלושה דיינים הוא "כדי שיהא בהן רוב ומיעוט". מכאן שלשיטתו העיקרון ש"אין בית דין שקול" אינו דין בפני עצמו, אלא זהו מניין הדיינים המינימלי – מניין שאפשר להגיע בו לידי הכרעה במקום מחלוקת[1].

לעומת זאת, מדברי תוספות עולה כהבנה השנייה:

ואין בית דין שקול מוסיפין עליהם עוד אחד – הכא גבי חליצה אתי שפיר דאין בית דין שקול מוסיפין עליהם עוד אחד, דהא איכא כמה פלוגתי במתניתין, אבל לענין סמיכת פר דבעינן נמי שלושה קשה. ויש לומר דהתם נמי איכא פלוגתא אי בעינן בכל כחו. ועוד יש לומר, דבכל דוכתין דבעינן ראוי לבית דין אין בית דין שקול. [תוס' יבמות קא. ד"ה אין]

תוספות מקשים מדוע הדין ש"אין בית דין שקול" קיים גם בסמיכת זקנים ועריפת עגלה, הרי שם אין צורך בהכרעה. בתירוצם הראשון מקיימים תוספות הנחה זו, אלא שלדעתם גם בסמיכת זקנים ובעריפת עגלה יש צורך בהכרעה. לעומת זאת, בתירוצם השני חולקים תוספות על הנחה זו, ולדעתם הדין ש"אין בית דין שקול" קיים בכל בית דין, גם כאשר אין צורך בהכרעה. על כל פנים, מדברי תוספות עולה שהעיקרון "אין בית דין שקול" הוא דין בפני עצמו – בכל בית דין או במקום בו נדרשת הכרעה[2].

להוסיף מקורות --- מהסיכום "אין בית דין שקול"

מדברי הירושלמי בברכות עולה דיון באפשרות ששניים ייחשבו בית דין מטעם שונה:

רבי אבא בשם רב הונא, רבי זעירא בשם אבא בר ירמיה: ג' חובה שנים רשות. אמרה רבי זעירא קומי רבי יסא, אמר ליה: אני אין לי אלא משנה 'שלושה שאכלו כאחת חייבין לזמן'. רבנן דהכא בדעתון ורבנן דהתם בדעתון. שמואל אמר: שנים שדנו דיניהן דין אלא שהוא נקרא בית דין חצוף. רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש תרויהון אמרי: אפילו שנים שדנו אין דינן דין. [ירושלמי ברכות ז, א]

הירושלמי מביא מחלוקת בין חכמי בבל לחכמי ארץ ישראל: חכמי בבל סבורים שגם שניים שאכלו כאחת יכולים לזמן, ואילו חכמי ארץ ישראל סבורים שרק שלושה שאכלו כאחת יכולים לזמן. הירושלמי אומר שמחלוקת זו בין חכמי בבל לחכמי ארץ ישראל קיימת גם לגבי בית דין: לדעת שמואל (שהוא מחכמי בבל) "שניים שדנו דיניהן דין אלא שהוא נקרא בית דין חצוף", ואילו לדעת רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש (שהם חכמי ארץ ישראל) רק שלושה יכולים לדון ו"אפילו שניים שדנו אין דינן דין".

דברי הירושלמי אומרים דרשני: מה הקשר בין דין זימון למניין הדיינים הדרושים בדיני ממונות? הסבר לכך נמצא בדברי נועם הירושלמי:

ולכאורה הדימוי שמדמה שנים שאכלו לשנים שדנו, דכמו דשנים שדנו דיניהם דין והוי צירוף, וכמו שביארתי דלשיטת הירושלמי דווקא שניים שדנו, וכן נמי לעניין זימון הוי צירוף. [נועם ירושלמי, שם]

מדבריו עולה שהדרישה הבסיסית הקיימת בבית דין היא שיהיה צירוף של כמה דיינים להרכב אחד. ישיבה של שלושה במושב אחד יוצרת צירוף, ונחלקו האמוראים אם יש צירוף גם בשניים: לדעת חכמי בבל אמנם הצירוף המלא הוא בשלושה, אך ישיבת שניים יחד יוצרת צירוף ומהווה חבורה. לעומת זאת, לדעת חכמי ישראל אין מושג של צירוף בשניים[3]. מטעם זה משווה הירושלמי בין מניין הדיינים הדרושים ליצירת בית דין למניין הסועדים יחד הנדרשים ליצירת חבורה, כך שעליהם לברך ברכת המזון כאחת.

מחלוקת האמוראים אם "שניים שדנו דיניהן דין" מובאת בבבלי באופן שונה. הגמרא מביאה את דעת רבי אבהו בפירוש המשנה שרק בגזלות ובחבלות יש צורך בשלושה דיינים מומחים אבל דיני הודאות והלוואות אפשר לדון בפני שלושה הדיוטות:

אטו גזילות וחבלות לאו דיני ממונות נינהו? אמר רבי אבהו: מה הן קתני, מה הן דיני ממונות? גזילות וחבלות, אבל הודאות והלואות לא. [סנהדרין ב:]

הגמרא תמהה על שיטתו:

ולמאי, אילימא דלא בעינן שלשה, והאמר רבי אבהו: שנים שדנו דיני ממונות לדברי הכל אין דיניהם דין. אלא דלא בעינן מומחין, מאי קסבר? אי קסבר עירוב פרשיות כתוב כאן, ליבעי נמי מומחין; ואי קסבר אין עירוב פרשיות כתוב כאן, שלשה למה לי? [שם]

הגמרא מיישבת:

לעולם קסבר עירוב פרשיות כתוב כאן, ובדין הוא דליבעי נמי מומחין, והאי דלא בעינן מומחין משום דרבי חנינא. דאמר רבי חנינא: דבר תורה, אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה, שנאמר 'משפט אחד יהיה לכם'. ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה? כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. [שם]

לדברי הגמרא, רבי אבהו סבור שמדין תורה גם בהודאות והלוואות נדרשים שלושה דיינים מומחים, אלא שחכמים קבעו שיהיה אפשר לדון גם בפני הדיוטות "כדי שלא תנעול דלת בפני לווין".

הגמרא [ג.] מביאה שבשיטה עקרונית זו נוקט גם רבא (אם כי הוא מפרש את המשנה באופן שונה), אך רב אחא בריה דרב איקא חולק:

רב אחא בריה דרב איקא אמר: מדאורייתא חד נמי כשר, שנאמר 'בצדק תשפט עמיתך', אלא משום יושבי קרנות. [סנהדרין ג.]

לדעת רב אחא בריה דרב איקא מדאורייתא גם דיין יחידי יכול לדון, וכמשתמע מהכתוב "בצדק תשפט עמיתך", והצורך בשלושה דיינים הוא מתקנת חכמים – "משום יושבי קרנות".

הגמרא אומרת ששיטות אלו חלוקות בדין 'שניים שדנו':

מאי איכא בין רבא לרב אחא בריה דרב איקא? איכא בינייהו דאמר שמואל: שנים שדנו דיניהן דין, אלא שנקראו בית דין חצוף. לרבא לית ליה דשמואל, לרב אחא בריה דרב איקא אית ליה דשמואל. [שם]

לדעת רבא (וכן לפי רבי אבהו), מדאורייתא יש צורך בשלושה דיינים מומחים בין בהודאות והלוואות ובין בגזלות וחבלות, ולכן "שניים שדנו אין דיניהם דין". לדעת רב אחא בריה דרב איקא, הואיל ו"מדאורייתא חד נמי כשר" – "שניים שדנו דיניהן דין אלא שנקראו בית דין חצוף".

מדברי הגמרא עולה שבגזלות וחבלות לכולי עלמא יש צורך בשלושה דיינים (כעולה מהכתובים), והמחלוקת בדין "שניים שדנו" אמורה דווקא לגבי הודאות והלוואות, והיא תלויה בשאלה אם הדרישה של התורה לשלושה דיינים נאמרה רק בגזלות וחבלות או גם בהודאות והלוואות[4].

דברי הבבלי צריכים עיון: אמנם המקור לשלושה דיינים נאמר ביחס לגזלות וחבלות, ואם "אין עירוב פרשיות כתוב כאן" אין מקור מפורש ששלושה דיינים נדרשים להודאות והלוואות, אך מה הסברה לחלק ביניהם? מדוע אי אפשר ללמוד ב'בניין אב' מזה לזה[5]?

רבי שמואל רוזובסקי מבאר:

ונראה דהחילוק הוא על פי מה שכתוב תוספות בקידושין (י"ג ע"ב) ד"ה מלוה הכתובה בתורה, וכן תוספות בכתובות (נ"ו ע"א) ד"ה הרי זו, דהלואה לא חשיבא כתובה בתורה, משום דגם אם לא היתה כתובה בתורה היינו יודעים שחייב להחזיר מה שלוה מהשני, מה שאין כן נזיקין דחשיב כתובה בתורה דכל חיובה יודעים רק מהתורה. לפי זה יש לומר גם כן הכא, דהודאות והלואות שחיובן הוא מסברא אין צריך בית דין לחייבן ולכן סגי גם בחד, אבל גזילות וחבלות שחיובן הוא רק מכח חיוב התורה, בזה בעינן בית דין כדי לחייב, ואף שגם בלא בית דין חל החיוב דהלא הוי ממון ולא קנס, מכל מקום בעי בית דין כדי לפסוק ולברר החיוב, כיון שחיובן נעשה על ידי חיוב שהטילה עליו תורה ולא מסברא בעלמא, ולכן בעינן ג' שיחשב בית דין. ועיין בתוספות בבא קמא ב' ע"א ד"ה ולא זה וזה, שהביאו ממכילתא שאין עונשין ממון מן הדין. ונראה דזה שייך רק בחיובים שבאים על ידי דין התורה כגון נזיקין, דכהאי גוונא חשיב עונשים, אבל בהלואות ודאי לא שייך לומר אין עונשין מן הדין שאינו עונש כלל אלא חיוב מסברא דמה שלוה צריך להחזיר. ולפי זה אתי שפיר, דזהו יסוד החילוק הנ"ל לענין אי צריך בית דין, דגזילות וחבלות דהוי בגדר עונש צריך בית דין כדי לחייבו, מה שאין כן הודאות והלואות שאינו עונש אין צריך בית דין.

[שיעורי ר' שמואל סנהדרין ב: אות כב]

לדבריו, החילוק בין הודאות והלוואות לגזלות וחבלות נובע מהבדל עקרוני הקיים בניהם: בגזלות וחבלות החיוב הוא 'מלווה הכתובה בתורה' (=התורה היא שמשיתה את חיוב התשלומים על הגזלן והחובל) ואילו בהודאות והלוואות החיוב הוא 'מלווה שאינה כתובה בתורה' (=האדם הוא שמחייב את עצמו). בשל כך, בגזלות וחבלות, הואיל והתורה היא שמחילה את החיוב, נדרש בית דין שיחילו את החיוב וישיתו אותו על החובל והגזלן, ולכן הדיון צריך להיעשות דווקא בפני בית דין; בהודאות והלוואות, לעומת זאת, בהם האדם הוא שחייב את עצמו, אין צורך בבית דין ולכן די בדיין יחידי שיפסוק את הדין[6].

נראה להעמיק הבחנה זו על פי מהותם של דיני התורה. אפשר להבין שדיני גזלות וחבלות, שהם חיובים שמחילים התורה, הם חלק ממערכת גילוי הצדק הא-לוהי בעולם. לכן כדי לדון דינים אלו לא די בפסיקת ההלכה על ידי דיין הבקי בדין תורה, אלא יש צורך בבית דין – הנעשה על ידי שלושה "אלוהים" (דיינים סמוכים) – בו תשרה השכינה. לעומת זאת, דיני הודאות והלוואות אינם חיוב שמחילה התורה. לכן בהם די בבירור המציאות בעלמא וקביעת הדין בין השניים ואין צורך ב"אלוהים". בשיטה זו נוקט רב אחא בריה דרב איקא, אך רבי אבהו ורבא חולקים: לדעתם אין לחלק בין דיני הממונות השונים, וכולם הם חלק ממערכת גילוי הצדק הא-לוהי בעולם, ולכן הצורך בשלושה דיינים מומחים קיים גם בהם.