בשיעור הקודם עסקנו בגדר מצות מינוי שופטים, ועמדנו על מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן ביחס אליה: לדעת הרמב"ם המצוה היא על מינוי הנהגה תורנית בכל מקום, ואילו לדעת הרמב"ן המצוה היא על יצירת מערכת משפט ארצית. במהלך השיעור ראינו שמחלוקת זו משפיעה על הבנת היחס בין בית הדין הגדול לשאר בתי הדין: לפי הרמב"ם בית הדין הגדול ושאר בתי הדין מצטרפים למערכת אחת – העמדת הנהגה תורנית לישראל, ואילו לפי הרמב"ן עניינם שונה – בית הדין הגדול מנהיג את עם ישראל בדרך התורה, ואילו שאר בתי הדין באים לעשות משפט וצדקה.

מדברי הרמב"ן הללו עולה הבחנה בין סנהדרי גדולה לבין סנהדרי קטנה ובית דין של שלושה, אך לפי דרכו העקרונית של הרמב"ם היה מקום לחלק בין בתי הדין באופן שונה: סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה דומות זו לזו במהותן ובתפקידן – להנהיג את עם ישראל בדרך התורה, ואילו לבית דין של שלושה יש תפקיד שיפוטי בלבד ללא כוח הנהגה וסמכות לאכיפת מצוות התורה. מדברי הרמב"ם עצמו עולה לא כך – הן בספר המצוות [מצוה קעו] והן בהלכות סנהדרין [פ"א ה"ד] הרמב"ם כולל את חובת העמדת בית דין של שלושה במקום שאינו ראוי לסנהדרי קטנה בכלל מצות מינוי שופטים. הגדרה זו מתאימה לתפיסתו של הרמב"ם שכל בתי הדינים הם חלק ממערכת אחת של העמדת הנהגה תורנית לישראל. עם זאת, הרי"פ פערלא טוען שהקדמונים נחלקו אם מצות מינוי דיינים נוהגת גם בבית דין של שלושה:

ורבינו הגאון ז"ל קרא פרשה זו בלשון הכתוב 'שופטים ושוטרים'. ונמשך אחריו בזה גם באזהרות הר"ש ב"ג ז"ל. אבל הבה"ג קראה בלשון התלמוד 'סנהדרין גדולה וקטנה'. ונמשכו אחריו הר"י אלברגלוני ז"ל ור"ש הגדול ז"ל באזהרות אתה הנחלת והר"א הזקן ז"ל. ולפי הנראה בכונה נטה רבינו הגאון ז"ל בזה מלשון הבה"ג ז"ל, כדי לכלול במצוה זו גם ב"ד של שלושה בעיר שאין בה מאה ועשרים אנשים, או אפילו יש בה הרבה יותר אלא שאין בה שנים חכמים גדולים לדבר ולשמוע, שאין מושיבין בה סנהדרין, ומכל מקום המצוה היא עכל פנים להעמיד בה בית דין של שלושה. וכמו שכתב גם כן הרמב"ם ז"ל בספר המצוות (עשין קע"ו) דגם זה הוא בכלל המצוה, עיין שם. וכן כתב בחיבורו הגדול (פ"א מהלכות סנהדרין הלכה ד'), עיין שם. וכ"כ בסמ"ג (עשין צ"ז) ובחינוך (מצוה תצ"א), עיין שם.

[ביאור הרי"פ פערלא לסהמ"צ לרס"ג מנין ס"ה פרשיות פרשה א]

לדבריו, בה"ג וסיעתו סבורים שמצות מינוי שופטים קיימת רק בסנהדרי גדולה ובסנהדרי קטנה, אך אין מצוה במינוי בית דין של שלושה.

מסתבר ששיטה זו מבוססת על הבחנה עקרונית בין סנהדרין לבית דין: סנהדרין מופקדים על הנהגת עם ישראל בדרך התורה, ואילו לבית דין יש סמכות שיפוטית בלבד. בשל כך, מצות "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך", שהיא – כפי שנוקט הרמב"ם – על מינוי הנהגה תורנית בכל מקום, נוהגת רק בסנהדרי קטנה.

כאמור, בדברי הרמב"ם מפורש שלא כשיטה זו, אמנם דיוק בלשון הרמב"ם מורה שגם לשיטתו קיים הבדל מהותי בין סנהדרי קטנה לבין בית דין של שלושה.

הרמב"ם כותב:

כמה בתי דינין קבועין יהיו בישראל וכמה יהיה מניינן? קובעין בתחילה בית דין הגדול במקדש, והוא הנקרא סנהדרי גדולה ומניינם שבעים ואחד... הגדול בחכמה שבכולן מושיבין אותו ראש עליהן והוא ראש הישיבה, והוא שקורין אותו החכמים נשיא בכל מקום, והוא העומד תחת משה רבינו... ועוד מעמידין שני בתי דינין של עשרים ושלושה עשרים ושלושה, אחד על פתח העזרה ואחד על פתח הר הבית. ומעמידין בכל עיר ועיר מישראל שיש בה מאה ועשרים או יותר סנהדרי קטנה, ויושבת בשער העיר, שנאמר 'והציגו בשער משפט'. וכמה יהיה מניינם? עשרים ושלשה דיינים. והגדול בחכמה שבכולן ראש עליהן, והשאר יושבין בעיגול כמו חצי גורן כדי שיהא הראש רואה את כולן.

עיר שאין בה מאה ועשרים מעמידין בה שלושה דיינים, שאין בית דין פחות משלושה, כדי שיהא בהן רוב ומיעוט אם היתה ביניהן מחלוקת בדין מן הדינין. [הל' סנהדרין פ"א הל' ג-ד]

הרמב"ם פותח בבית הדין הגדול והוא מציין "והוא הנקרא סנהדרי גדולה", לאחר מכן אומר הרמב"ם שיש שני בתי דינים בירושלים, הרמב"ם ממשיך בסנהדרי קטנה שיש להעמיד בכל עיר, והוא מסיים בחובת העמדת בית דין של שלושה במקום שאינו ראוי לסנהדרי קטנה. אמנם, לשון הרמב"ם אומרת דרשני: את בית הדין שבכל עיר מגדיר הרמב"ם כ'סנהדרי קטנה', ואילו את שני בתי הדין שבירושלים הרמב"ם אינו מגדיר כ'סנהדרי קטנה'; ביחס לשני בתי הדין שבירושלים הרמב"ם כותב רק את מספר הדיינים, בלשון הדומה לאופן בו הוא מביא את חובת העמדת בית דין במקום שאינו ראוי לסנהדרין – "מעמידין בה שלושה דיינים". בנוסף, מדברי הרמב"ם משתמע שהדרישה למנות ראש לדיינים קיימת רק בסנהדרי קטנה ובסנהדרי גדולה ולא בשני בתי הדין של כ"ג שבירושלים ובבית דין של שלושה. מה טעמם של חילוקים אלו?

נראה שביסוד החילוקים עומדת הבחנה בין המושג 'בית דין' למושג 'סנהדרין': כל צירוף של שלושה דיינים יוצר 'בית דין' (כדברי הרמב"ם [שם, ה"ד]: "שאין בית דין פחות משלושה"), אך כדי ליצור 'סנהדרין' נדרשים עשרים ושלושה דיינים[1]. עם זאת, לא כל עשרים ושלושה דיינים יוצרים 'סנהדרין' – רק עשרים ושלושה דיינים שמתמנים לשפוט את העיר נחשבים 'סנהדרין'. בשל כך, שני בתי הדין שבירושלים, הואיל ואין להם אחריות על ענייני העיר, אינם נחשבים 'סנהדרין', על אף שיש בכל אחד מהם כ"ג דיינים[2]. על פי זה נראה, שמינוי גדול הדיינים כ'ראש הישיבה' קיים רק ב'סנהדרין' ולא בבתי הדין שבירושלים שאינם 'סנהדרין', ומטעם זה הרמב"ם אינו מביא ביחס אליהם את הדרישה למינוי 'ראש הישיבה'.

נעמיק בהגדרה זו לאור דברי הרב אברהם שפירא זצ"ל בספרו 'מנחת אברהם':

ובמשנה כאן אמרו דמינוי סנהדראות צריך שיהיו על פי ע"א, ועיין ברש"י דהיינו מינוי דבית דין דכ"ג, וברמב"ם פ"א מהלכות סנהדרין ה"ד כתב שבמקום דאין ממנים כ"ג ממנים בית דין שלושה... יש לומר דבמקום שאין ממנים כ"ג יש למנות שלושה, אבל מינוי של שלושה אין צריך שיהיה על ידי בית הדין הגדול. ונראה דיש הבדל עיקרי בגוף דין שופטים של סנהדראות לדיני נפשות ובין דין שופטים של דיני ממונות, דיש לומר דאם כי כל סמוך ראוי לדון הכל, אבל דיני נפשות צריכים שיהיו בית דין של אותה העיר, כדכתיב 'זקני העיר', ומינויים לזקני העיר הוא שנעשה על ידי בית הדין הגדול. אבל דיני ממונות, כל שלושה שמצטרפים לשבת יחד נעשין בית דין לדון אותו דין, ולהכי לא צריך מינוי של בית דין הגדול. [מנחת אברהם ח"א סי' לט אות ד]

לפי דבריו 'סנהדרין' הם "זקני העיר" המופקדים על הנהגתה הרוחנית, ואילו לבית דין יש סמכות שיפוטית בלבד. בשל כך, רק 'סנהדרי קטנה' צריכה להתמנות על ידי הסנהדרין שבירושלים, אך לבית דין של שלושה אין מעמד שכזה ולכן מינוי אינו שייך לגביו[3].

מדברים אלו עולה חידוש גדול לדינא, שכן הרמב"ם כותב:

אין דנין דיני נפשות בפחות מעשרים ושלשה שהן סנהדרי קטנה. [הל' סנהדרין פ"ה ה"ב]

על פי האמור, מדברי הרמב"ם עולה שכדי לדון דיני נפשות לא די שיהיו כ"ג דיינים אלא צריך שהדין יערך על ידי הסנהדרין, וממילא הדין אינו יכול להתקיים בשני בתי הדין שבירושלים על אף שיש בהם כ"ג דיינים[4]. נראה לבאר את טעם הדבר. דיני נפשות אינם מסורים לבית דין רגיל, משום שהם אינם נובעים מתביעת בעל דין אלא מסמכותם של בית הדין להנהיג את עם ישראל בדרך התורה ולהעניש את העוברים עליה. מטעם זה דיני נפשות מסורים דווקא לסנהדרין, הממונים על הנהגת הדין, ואי אפשר לשופטם בבית דין שאינו 'סנהדרין', שאמנם יש לו סמכות שיפוטית "בין איש ובין אחיו ובין גרו" אך הוא אינו בגדר "זקני העיר" המופקדים על הנהגת בני העיר בדרך התורה[5].

מדברים אלו עולה, שלעומת בית דין של שלושה, שעצם ישיבת שלושה דיינים סמוכים בהרכב אחד יוצרת בית דין, ללא צורך למינוי נוסף, 'סנהדרין' דורשת מינוי נוסף – קבלת סמכות על הנהגת בני המקום בדרך התורה.

הגדרה זו מתאימה לדברים שמביא הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל בשם חותנו הגרי"ד סולוביצ'יק:

יש לציין גם עניין שני המקופל במעמדה המיוחד של הסנהדרין – הקביעות. את עיקר ההבחנה הזו שמעתי פעם ממו"ר הרב זצ"ל. הוא היה סבור שההבדל האיכותי שבין בית דין רגיל לסנהדרין מתבטא בכך שחברות בסנהדרין מהווה מינוי קבוע של הגברא, שאינו קשור בניהול משפט מסוים בפני ההרכב באותו הזמן. זאת בניגוד לבית דין של שלושה, שכל קיומו הוא רק בעת שבתו בדין, ובתום המשפט מתפזר ההרכב, ולא נשאר כל מעמד מיוחד לחבריו לשעבר. אמנם כתקנה מעשית, ייתכן שבפועל ימונה בית דין של שלושה להוות כתובת קבועה להגשת תביעות. אך מן ההיבט העקרוני, כל קיומו של בית דין של שלושה נועד רק להפעיל את סמכותו, והוא נעלם ככלות הצורך. [מנחת אביב עמ' 504][6]

הרב אהרן ליכטנשטיין מוסיף שיש לבאר על פי הגדרה זו את דברי הרמב"ם שיש דרישות מיוחדות המגדירות מי ראוי לשבת בסנהדרין:

אין מעמידין בסנהדרין, בין בגדולה בין בקטנה, אלא אנשים חכמים ונבונים, מופלגין בחכמת התורה בעלי דיעה מרובה, יודעים קצת משאר חכמות, כגון רפואות וחשבון ותקופות ומזלות ואיצטגנינות ודרכי המעוננים והקוסמים והמכשפים והבלי עבודה זרה וכיוצא באלו כדי שיהיו יודעים לדון אותם. ואין מעמידין בסנהדרין אלא כהנים לויים וישראלים המיוחסים הראויים להשיא לכהונה, שנאמר 'והתיצבו שם עמך' – בדומין לך בחכמה וביראה ובייחוס. [הל' סנהדרין פ"ב ה"א]

הרמב"ם מוסיף שדרישות אלו אינן קיימות בבית דין של שלושה:

בית דין של שלושה, אף על פי שאין מדקדקין בהן בכל אלו הדברים, צריך שיהא בכל אחד מהן שבעה דברים, ואלו הן: חכמה, וענוה, ויראה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להן, ובעלי שם טוב. [שם, ה"ז]

לדברי הרב ליכטנשטיין החילוק בין סנהדרין לבית דין של שלושה נובע מההגדרות דלעיל:

מינוי לגוף המיוחד הקרוי 'סנהדרין' הוא מעמד אישי שעל מנת להשיגו יש קודם למלא אחרי דרישות מסוימות. אך אין צורך בכל זה כדי להתמנות לדיין בבית דין רגיל, שבעצם אינו מינוי של הגברא. התכונות הנדרשות מדיין רגיל חשובות כדי למלא את תפקידו כראוי, לא על מנת להכשיר אותו למעמד מסוים. [מנחת אביב עמ' 505]