מצות מינוי שופטים – יצירת מערכת משפט או העמדת הנהגה רוחנית?

בשיעור הקודם עסקנו בהגדרתו ובמהותו של בית הדין הגדול, וראינו שמקורו של בית הדין הגדול בשבעים הזקנים שהתמנו על ידי משה רבנו להנהגת העם. אמנם, בתחילת פרשת שופטים מופיע ציווי נוסף על הקמת בית דין בכל מקום:

שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך לשבטיך, ושפטו את העם משפט צדק. [דברים טז, יח]

לכאורה ההבדל בין בתי הדינים המקומיים לבית הדין הגדול הוא רק בכוחם ובהיקף סמכותם: לבתי הדין המקומיים יש סמכות מקומית, ואילו לבית הדין הגדול יש סמכות לאומית. על פי הבנה זו, כשם שבית הדין הגדול – כפי שראינו בתחילת השיעור הקודם – עסוק גם בשפיטה וגם בענייני הציבור, כך גם בתי הדין המקומיים עסוקים לא רק בשפיטה אלא גם בענייני הציבור ובהנחלת דרך התורה בקרב הציבור. אמנם, מלשון הכתוב "שפטים ושטרים תתן לך... ושפטו את העם משפט צדק", נראה שמגמת העמדת בתי דינים בכל אתר ואתר היא לשם שפיטה. בשל כך, יש להציע שהמצוה אינה ליצור סמכות רוחנית שתנהל את ענייני הציבור ותדאג שהציבור ילך בדרך התורה, אלא המצוה היא להקים מערכת משפט, כך שבכל מקום יהיה בית דין שישפוט את העם משפט צדק.

ההצעה האחרונה עולה מדברי רש"י:

'שופטים' – דיינים הפוסקים את הדין. 'ושוטרים' – הרודין את העם אחר מצוותן במקל וברצועה עד שיקבל עליו את דין השופט... 'ושפטו את העם' וגו' – מנה דיינין מומחים וצדיקים לשפוט צדק. [רש"י דברים, שם][1]

וכן עולה מדברי הרמב"ן:

ציווה בתורה 'עד האלהים יבא דבר שניהם', 'ונתן בפלילים', אם כן מצוה שיהיו לישראל פלילים. וביאר בכאן שישימו השופטים בכל עריהם כאשר יתן להם השם את הארץ.

[רמב"ן, שם]

לדעת הרמב"ן מצות התורה מהווה השלמה לעולה מפרשת משפטים שיש בתי דינים אליהם הולכים בשעת ויכוח כספי או נזק, ומצות התורה היא שבתי הדין יהיו מצויים בכל עיר. מכאן שלשיטת הרמב"ן מצות מינוי שופטים מסתכמת לתחום המשפטי – "ושפטו את העם משפט צדק", והנהגת העם בדרך התורה אינה כלולה בה[2].

מנגד, מדברי הרמב"ם עולה שיטה שונה[3]. הרמב"ם כותב בספר המצוות:

והמצוה הקע"ו היא, שציוונו למנות שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצוות התורה ויחזירו הנוטים מדרך האמת אליה על כרחם ויצוו לעשות הטוב ויזהירו מן הרע ויעמידו הגדרים על העובר, עד שלא יהיו מצות התורה ואזהרותיה צריכות לאמונת כל איש ואיש... וכן ימנו שוטרים ונוגשים בעם, יסובבו בשוקים וברחובות ויביטו עניני העם בעסקיהם עד שלא יעשו עוול ואפילו בדבר מועט. [ספר המצוות לרמב"ם מ"ע קעו]

בדבריו אלו הרמב"ם כלל אינו מזכיר את השפיטה אלא את הכפייה על מצוות התורה. מכאן שלשיטתו תפקידם המרכזי של בתי הדין הוא הנחלת מצוות התורה בקרב הציבור.

בדומה לכך כותב הרמב"ם גם בהלכות סנהדרין:

מצות עשה של תורה למנות שופטים ושוטרים, שנאמר 'שופטים ושוטרים תתן לכך בכל שעריך'. שופטים אלו הדיינין הקבועין בבית דין ובעלי דינין באים לפניהם. השוטרים אלו בעלי מקל ורצועה, והם העומדים לפני הדיינין המסבבין בשווקין ועל החנויות לתקן השערים והמידות ולהכות כל מעוול, וכל מעשיהם על פי הדיינין, וכל שיראו בו ערות דבר מביאין אותו לבית דין ודנין אותו כפי רשעו. [הל' סנהדרין פ"א ה"א][4]

ואכן, במקומות שונים בדברי הרמב"ם מבואר שבית הדין התעסק בעניינים שאינם שייכים לדין ולמשפט:

א.בהלכות שביתת יום טוב [פ"ו הכ"א] כותב הרמב"ם: "חייבין בית דין להעמיד שוטרים ברגלים שיהיו מסבבין ומחפשין בגנות ובפרדסים ועל הנהרות, כדי שלא יתקבצו לאכול ולשתות שם אנשים ונשים ויבואו לידי עבירה".

ב.בהלכות שביתת יום טוב [פ"ז הי"א] כותב הרמב"ם: "ויוצאין שלוחי בית דין להפקיר את הכלאים, ופודין את השבוים ואת הערכין ואת החרמים ואת ההקדשות, ומשקין את הסוטות, ושורפין את הפרה, ועורפין את העגלה, ורוצעין עבד עברי, ומטהרין את המצורע, ומציינין על הקברות שמיחו הגשמים את ציונן כדי שיפרשו מהן כהנים, שכל אלו צרכי רבים הן".

ג.בהלכות כלאים [פ"ב ה"טו] כותב הרמב"ם: "באחד באדר משמיעין על הכלאים, וכל אדם יוצא לגינתו ולשדהו ומנקין אותו מן הכלאים. ובחמשה עשר בו יוצאים שלוחי בית דין ומסבבים לבדוק".

ד.בהלכות גניבה [פ"ח ה"כ] כותב הרמב"ם: "חייבין בית דין להעמיד שוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך שיהיו מחזרין על החנויות ומצדקין את המאזנים ואת המדות ופוסקין את השערים, וכל מי שנמצא עמו משקל חסר או מדה חסרה או מאזנים מקולקלין רשות יש להן להכותו כפי כחו ולקנסו כפי ראות בית דין לחזק הדבר, וכל מי שמפקיע את השער ומוכר ביוקר מכין אותו וכופין אותו ומוכר כשער השוק".

הדברים מתאימים לתפיסתו העקרונית של הרמב"ם, שתפקידם של בית הדין שבכל אתר ואתר אינה רק לשפוט את העם אלא להיות ההנהגה הרוחנית של אותו מקום, וממילא כל ענייני הציבור מופקדים עליהם[5].

מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן קיימת גם לגבי מצות דינים בבני נח.

הרמב"ם כותב:

וכיצד הן מצווין על הדינים? חייבין להושיב דיינין בכל פלך ופלך לדון בשש מצוות אלו ולהזהיר את העם. ובן נח שעבר על אחת משבע מצוות אלו יהרג בסייף. כיצד, אחד העובד עבודה זרה או שברך את השם... ולא דנו אותו, הרי זה יהרג בסייף. ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו. [הל' מלכים ומלחמות פ"ט הי"ד]

לשיטתו מצות דינים שנצטוו בה בני נח היא לדון את העוברים על שש המצוות המוטלות עליהם.

הרמב"ן חולק על הרמב"ם בגדר מצות דינים בבני נח וכותב:

ועל דעתי, הדינין שמנו לבני נח בז' מצוות שלהם אינם להושיב דיינים פלך ופלך בלבד, אבל ציוה אותם בדיני גניבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים... ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינין גם בכל עיר ועיר בישראל, ואם לא עשו כן אינן נהרגין, שזו מצות עשה שלהם. [רמב"ן בראשית לד, יג]

לדברי הרמב"ן מצות דינים מחייבת את הגויים בדיני ממונות ובהעמדת בתי דינים שידונו בדינים אלו[6].

הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל [בשיעורו 'שופטים ושוטרים תתן לך – על מצוות מינוי דיינים – שיעור פתיחה למסכת סנהדרין' [עלון שבות בוגרים כ]] מבאר שמחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בעניין זה נובעת ממחלוקת העקרונית בגדר מצות מינוי שופטים: לדעת הרמב"ם, שהמצוה היא על העמדת הנהגה רוחנית שתאכוף את קיום התורה והמצוות, גם מצות דינים בבני נח מתפרשת באופן זה – "להושיב דיינין בכל פלך ופלך לדון בשש מצוות אלו ולהזהיר את העם". לעומת זאת, לדעת הרמב"ן, שהמצוה היא על העמדת מערכת משפט, גם מצות דינים בבני נח היא על העמדת מערכת דיני ממונות שבתי הדינים ידונו על פיה.

תפקידו של בית הדין הגדול ותפקידם של בתי הדינים המקומיים

נעמיק במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בגדר מצות מינוי שופטים. לפי הרמב"ם מצות "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" מרחיבה את חובת העמדת בית דין הגדול: לא די שיהיה בית דין מרכזי אחד, אלא צריך שבכל עיר ועיר יהיה בית דין מקומי, שהוא ינחיל את התורה ומצוותיה באותו מקום ויאכוף את בני המקום ללכת בדרכה. ואכן, הרמב"ם כולל במצות מינוי שופטים את חובת העמדת כל סוגי בתי הדין:

ומתנאי מצוה זו שיהיו השופטים האלו מדרגה למעלה ממדרגה. וזה, בשיתמנו בכל עיר שלושה ועשרים דיינים מקובצים כולם במקום אחד בשער העיר שהיא ראויה למספר הזה ואלו הם סנהדרי קטנה. ויתמנו בירושלם בית דין הגדול משבעים דיינים.. ועיר שאנשיה מעטים שאינה ראויה לסנהדרי קטנה, יתמנו בה שלשה לעשות הדינים הקטנים.

[ספר המצוות, שם]

כמה בתי דינין קבועין יהיו בישראל וכמה יהיה מניינן? קובעין בתחלה בית דין הגדול במקדש, והוא הנקרא סנהדרי גדולה ומניינם שבעים ואחד... ומעמידין בכל עיר ועיר מישראל שיש בה מאה ועשרים או יותר סנהדרי קטנה ויושבת בשער העיר, שנאמר 'והציגו בשער משפט', וכמה יהיה מניינם עשרים ושלשה דיינים... עיר שאין בה מאה ועשרים מעמידין בה שלשה דיינים, שאין בית דין פחות משלשה כדי שיהא בהן רוב ומיעוט אם היתה ביניהן מחלוקת בדין מן הדינין. [הל' סנהדרין שם, הל' ג-ד]

לדעת הרמב"ם המצוה היא ביצירת המערכת השלמה של בתי הדין: בית הדין הגדול שבירושלים, סנהדרי קטנה שבכל עיר ובית דין של שלושה בעיר קטנה שאינה ראויה לסנהדרין. נראה שבכך נאמן הרמב"ם להבנתו בתפקידם של בתי הדין: בדומה לבית הדין הגדול, כך תפקידם של בתי הדינים המקומיים הוא בהנחלת מצוות התורה בקרב הציבור, ולכן הם ובית הדין הגדול מהווים מערכת אחת שהמצוה מתייחסת לכולה.

לאור שיטתו, שבתי הדינים השונים הם מערכת אחת שמגמתה היא העמדת דיני התורה בישראל, לומד הרמב"ם מהכתוב [במדבר לה, כט] "והיו אלה לכם לחקת משפט לדרתיכם בכל מושבתיכם" שהמערכת המשפטית יכולה להתקיים בשלמותה גם לאחר חורבן הבית ועזיבת בית הדין הגדול את מקומו בלשכת הגזית:

ודע, שאלו המנויים כולם, כלומר סנהדרי גדולה וקטנה ובית דין שלשלשה וזולתם מן המנויים, אמנם יהיו כולם בארץ ישראל בהכרח, ואין סמיכה אלא בארץ ישראל, וכשנתקיימה הסמיכה בארץ ישראל אז איפשר לסמוכים ההם שישפטו בארץ ובחוצה לארץ. אבל לא ידינו בדיני נפשות לא בארץ ולא בחוצה לארץ אלא אם כן היה בית הבחירה עומד, כמו שבארנו בפתיחת המאמר הזה. [ספר המצוות, שם]

כפי שהובא בשיעור הקודם, הרמב"ן [השגות לספר המצוות מ"ע קנג] חולק על הבנה זו ולדעתו בית הדין הגדול קיים רק כאשר הוא נמצא במעמדו בלשכת הגזית. על פי הבנה זו, מחלק הרמב"ן בין קיומה של הסנהדרין לבין קיומה של מערכת המשפט:

'בכל מושבתיכם' – לימד שתהא סנהדרין נוהגת בחוצה לארץ כל זמן שנוהגת בארץ ישראל, לשון רש"י. וכן הדבר, שלאחר החורבן אינה נוהגת לא בארץ ישראל ולא בחוצה לארץ, כמו שאמרו רבותינו בפרק ארבע מיתות בית דין: 'ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם – בזמן שיש כהן יש משפט בזמן שאין כהן אין משפט'. ושנו במכילתא: 'מנין שאין ממיתין אלא בפני הבית? שנאמר: מעם מזבחי תקחנו למות – אם יש לך מזבח אתה ממית ואם לאו אין אתה ממית'. אבל לא מצאתי במצוה שתלויה בזמן הבית שיאמר בה 'לדורותיכם בכל מושבותיכם', כי זה יורה אפילו על זמן הגלות בחוצה לארץ, כמו שנאמר בשביתת חג השבועות ובאיסור החדש, לחייב בהם בחוצה לארץ בזמן הזה, שלא נתלה אותו בעומר ובמנחה חדשה, וכן בחלב, שלא נתלה אותו בקרבנות. ואולי הם דורשים 'אלה לכם לחקת משפט' על הסנהדרין הנזכרים בפרשה תמיד, שנאמר 'לפני העדה למשפט', 'ושפטו העדה', ויאמר שתהיה לנו לדורות עדה שופטת אפילו לאחר חורבן, לדון דיני קנסות וגזלות וחבלות וכל דבר שבממון ושל מלקות ארבעים. [רמב"ן במדבר לה, כט]

נמצא, שלפי הרמב"ן קיימים שני גופים שונים: הנהגה רוחנית ומערכת משפטית. בית הדין הגדול שבירושלים הוא ההנהגה הרוחנית של עם ישראל, ומעמדו ההלכתי מתקיים רק בזמן הבית, כאשר בית הדין הגדול נמצא במקומו בלשכת הגזית – "עומד לפני ה' במקום אשר יבחר" [רמב"ן דברים יז, יא]. לעומת זאת, החובה להקים מערכת משפטית של בתי דינים בכל מקום ומקום, אינה תלויה במקדש ואינה תלויה בקיומו של בית הדין הגדול. די בכך שיהיו דיינים סמוכים, כדי שיהיה חיוב להקים בתי דינים בכל מקום, בארץ ובחוצה לארץ; כדברי הרמב"ן בפירושו לפרשת שופטים:

ונראה מזה שחייבין למנות סנהדרין בחוצה לארץ, ולא בכל עיר ועיר כארץ ישראל אלא פלכים פלכים, אם כן המצוה הזאת נוהגת בכל זמן בדיני ממונות ובדברים הנדונין בחוצה לארץ. אבל בזמן הזה לאחר שבטלה הסמיכה, כיון שכל המשפטים בטלים מן התורה, דכתיב 'לפניהם – ולא לפני הדיוטות', ואנן הדיוטות אנן, ואין דיינין בחוצה לארץ אלא תקנה דשליחותיהו עבדינן, אין אנו חייבים במצות מינוי שופטים מן התורה כלל.

[רמב"ן דברים טז, יח][7]

לעומת זאת, לפי הרמב"ם הבחנה זו אינה קיימת. כל בתי הדין – סנהדרי גדולה, סנהדרי קטנה ובית דין של שלושה – מהווים חלק מההנהגה הרוחנית של עם ישראל, ושפיטת הדין אינה עניין בפני עצמו אלא חלק מתפקיד זה[8].

בשולי הדברים נעיר שתי הערות נוספות ביחס לגדרי מצוה זו:

א.העמדת בתי דינים בחוצה לארץ: מפשטות לשון התורה, "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' א-להיך נתן לך", נראה שהמצוה אינה נוהגת אלא בארץ. כן משתמע מלשון הרמב"ם [הל' סנהדרין פ"א ה"ב][9], אך הגמרא במכות [ז.] אומרת: "מנא הני מילי? דתנו רבנן, 'והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם' – למדנו לסנהדרין שנוהגת בארץ ובחוצה לארץ. אם כן מה תלמוד לומר 'בשעריך'? בשעריך אתה מושיב בתי דינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, ובחוצה לארץ אתה מושיב בכל פלך ופלך ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר". מכך עולה שחובת העמדת בתי דינים קיימת גם בחוץ לארץ, אלא שבעוד בארץ ישראל החיוב הוא להעמיד בית דין בכל עיר ועיר, בחוץ לארץ די בהעמדת בית דין בכל פלך ופלך[10]. לכאורה ההבדל בין ארץ ישראל לחוץ ישראל הוא כמותי בלבד, אמנם אפשר להבין שזהו הבדל מהותי: בארץ ישראל החובה להעמיד בית דין הוא חלק מצורת הישיבה – בכל עיר יש להקים בית דין, כך שיהיה ברור שצורת החיים בארץ ישראל מוסדרת על ידי בית דין העושה צדקה ומשפט. בחוץ לארץ, לעומת זאת, לבית הדין יש צורך פונקציונאלי בלבד – כתובת למקרה של סכסוכים ותביעות. בשל כך, בחוץ לעיר די שיהיה בית דין בכל פלך ופלך, ואין חובה שיהיה בית דין בכל עיר ועיר[11].

ב.פירוש "לשבטיך": הרמב"ן [דברים, שם] דן מה בא הכתוב לרבות, "כי כיון שמנינו בית דין בכל עיר ועיר הרי בתי דינין רבים בכל שבט ושבט". הרמב"ן מציע שני פירושים: לפי הפירוש הראשון הכתוב מלמד שבעיר המחולקת לשני שבטים יש להעמיד בית דין לכל שבט[12]. לפי הפירוש השני הכתוב מלמד שמלבד בתי הדין שבכל עיר, יש למנות בית דין כללי האחראי על השבט כולו. האור החיים [שם] טוען שלרמב"ם שיטה שלישית: "וראיתי לרמב"ם ז"ל (הל' סנהדרין פ"א) שהשמיט דין זה שצריך לכל שבט ושבט ולא כתב אלא שלכל עיר ועיר, ואולי שסובר הרמב"ם שכוונת רבותינו ז"ל שדרשו 'לשבטיך' – שצריך בית דין לכל שבט, הוא קודם שדרשו שצריך בכל עיר, אבל אחר שצריך לכל עיר אין עוד צורך למנות לכל שבט"[13].