את סדרת שיעורי 'יסודות סנהדרין' נפתח בהבנת מערכת המשפט שקבעה התורה. נקדים ונעסוק במהותו ודיניו של בית הדין הגדול.

תפקידיו של בית הדין הגדול

בפרשת בהעלותך מספרת התורה על משה שאמר לה' שאינו יכול להנהיג את עם ישראל לבדו, ובתשובה אומר לו ה' שיאסוף שבעים איש שינהיגו את העם עמו:

ויאמר משה אל ה' למה הרעת לעבדך ולמה לא מצתי חן בעיניך, לשום את משא כל העם הזה עלי. האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו, כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האמן את הינק על האדמה אשר נשבעת לאבתיו... לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה, כי כבד ממני. ואם ככה את עשה לי הרגני נא הרג אם מצאתי חן בעיניך, ואל אראה ברעתי. ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושטריו, ולקחת אתם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך. וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ונשאו אתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך. [במדבר יא, יא-יז]

המשנה לומדת מכך שסנהדרין גדולה היא של שבעים ואחד:

מנין לגדולה שהיא של שבעים ואחד? שנאמר 'אספה לי שבעים איש מזקני ישראל', ומשה על גביהן. רבי יהודה אומר: שבעים. [משנה סנהדרין ב.]

יש לעמוד על כך ששבעים הזקנים הנזכרים בתורה התמנו כדי להנהיג את העם. ואכן, גם במשנה עולה שתפקידו של בית הדין הגדול אינו מסתכם בשפיטה בלבד:

אין דנין לא את השבט, ולא את נביא השקר ולא את כהן גדול, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. ואין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. אין עושין סנהדריות לשבטים אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. אין עושין עיר הנדחת אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. [שם]

המשנה קובעת שדינים מסוימים (שפיטת שבט שלם, נביא שקר וכהן גדול) צריכים להיעשות דווקא בפני בית דין של שבעים ואחד, אך בנוסף המשנה מלמדת שבית הדין הגדול צריך להיות שותף בעניינים ציבוריים מסוימים (הוצאה למלחמת הרשות, הוספה על העיר ועל העזרות וכו').

מפרשייה נוספת עולה שמלבד שפיטה והנהגה, יש לבית הדין הגדול תפקיד שלישי:

כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבת בשעריך, וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו. ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם, ודרשת והגידו לך את דבר המשפט. ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה', ושמרת לעשות ככל אשר יורוך. על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל.

[דברים יז, ח-יא]

כתובים אלו מלמדים שבית הדין הגדול שבירושלים הוא 'עמוד ההוראה' – תפקידו הוא לפסוק ולהורות הלכה.

כן מגדיר הרמב"ם בתחילת הלכות ממרים את תפקידו של בית הדין הגדול:

בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהן הבטיחה תורה שנאמר 'על פי התורה אשר יורוך', זו מצות עשה. וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן. כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה, שנאמר 'לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל'. [הל' ממרים פ"א הל' א-ב]

עולה מכך כי בית הדין הגדול הוא גם 'הרשות המחוקקת', גם 'הרשות השופטת' וגם, במידת מה, 'הרשות המבצעת'.

בנוסף לאמור, ממקורות שונים יש ללמוד שלבית הדין הגדול תפקיד רביעי.

התוספתא כותבת שהעמדת מלך וכהן גדול צריכה להיעשות על ידי בית דין של שבעים ואחד:

אין מעמידין לא מלך ולא כהן גדול אלא בבית דין של שבעים ואחד. [תוספתא סנהדרין ג, ב]

הרמב"ם מביא בהלכות סנהדרין [פ"ה ה"א] רק את הדין ש"אין מעמידין מלך אלא על פי בית דין של שבעים ואחד"[1], ואילו את הדין המקביל לגבי כהן גדול מביא הרמב"ם בהלכות כלי המקדש והעובדים בו [פ"ד הט"ו].

הלחם משנה מתקשה בהשמטת דין זה מהלכות סנהדרין:

ולא ידעתי אמאי לא הזכיר כאן רבינו דין הכהן, שאין מעמידין אותו אלא בבית דין של שבעים ואחד, וכמו שכתב פרק רביעי מהלכות כלי מקדש והעובדים בו, כיון דנחית למנות כאן כל הדברים הנעשים בבית דין של שבעים ואחד. [לחם משנה הל' סנהדרין, שם]

הגרי"ז מיישב את השמטתו של הרמב"ם:

והנראה לומר בדעת הרמב"ם, דסבירא להו דבאמת חלוק דין מלך מדין כהן גדול בהך דינא דאין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של ע"א... דהך מילתא דאין מעמידין אותו אלא על פי בית דין של שבעים ואחד דינא בהוא במלך, כמו הך דינא דאין מעמידין אותו אלא על פי נביא... והוי כלל הדברים שטעונין בית דין של ע"א... מה שאין כן בהך מילתא דאין מעמידין כהן גדול אלא בבית דין של ע"א, באמת ליכא שום קרא וילפותא על זה שהעמדתו תהא טעונה בית דין דוקא... אלא יסוד דינו מן התורה הוא דהוא מתמנה בפה להיות כהן גדול... ועל זה הוא ששנינו בתוספתא דהבית דין של ע"א הם הממנים אותו ובהם הדבר תלוי, והיינו משום דבדבר השייך לכל ישראל הבית דין של ע"א הם הבעלים על זה... אבל לא שיהא דין בהעמדתו שתהא טעונה בית ושיחול תורת בית דין על מעשה זו. [חידושי מרן רי"ז הלוי, שם]

לדברי הגרי"ז, המשנה והרמב"ם בהלכות סנהדרין מונים את הדינים הטעונים 'מעשה בית דין' של שבעים ואחד, ולכן ההלכה ש"אין מעמידין כהן גדול אלא בית דין של שבעים ואחד" אינו שייך לרשימה זו. מינוי כהן גדול אינו נעשה על ידי בית הדין, אלא הדרישה לבית הדין נובעת משום שעם ישראל הוא שממנה את הכהן הגדול ולכן המינוי צריך להיעשות על ידי בית הדין הגדול, היות והם הגוף המייצג את עם ישראל.

מדברי הגרי"ז עולה שמלבד שלושת תפקידיו של בית הדין הגדול שהובאו לעיל, בית הדין מהווה גם הגוף המייצג את עם ישראל, וממילא יש מצבים בהם הוא אינו מתפקד כבית דין אלא כבעלים.

הגרי"ד סולוביצ'יק [אגרות הגרי"ד הלוי הל' קידוש החודש פ"ה הל' א-ב] מבאר על פי הגדרה זו במהותו של בית הדין הגדול את שיטת הרמב"ם שרק לבית הדין הגדול יש סמכות לקדש חודשים ולעבר שנים:

כל שאמרנו מקביעות ראש החדש על הראייה ועיבור השנה מפני הזמן או מפני הצורך, אין עושין אותו אלא סנהדרין שבארץ ישראל או בית דין הסמוכים בארץ ישראל שנתנו להן הסנהדרין רשות. שכך נאמר למשה ולאהרן: 'החדש הזה לכם ראש חדשים', ומפי השמועה למדו איש מאיש ממשה רבינו שכך הוא פירוש הדבר: עדות זו תהיה מסורה לכם ולכל העומד אחריהם במקומם. [הל' קידוש החודש פ"ה ה"א][2]

הרמב"ן [השגות לספר המצוות, שם] חולק וסובר שכעיקרון כלל שלושה דיינים סמוכים יכולים לקדש חודשים ולעבר שנים[3]. הרמב"ן מאריך להקשות על שיטת הרמב"ם ממקורות שונים, ומכלל דבריו עולה השגה עקרונית על שיטת הרמב"ם: כיצד ניתן לומר שקידוש החודש יכול להיעשות רק על ידי סנהדרין, והרי מפורש במשנה [סנהדרין פ"א מ"ב] ש"קידוש החודש בשלושה", ואם כן מהי המשמעות שהדיינים המקדשים את החודש הם דיינים בבית הדין הגדול?!

הגרי"ד סולוביצ'יק מבאר כי הרמב"ם סבור שלסנהדרין יש שני תפקידים שונים: הערכאה המשפטית העליונה וגוף המייצג את עם ישראל בכללותו. הגרי"ד מוסיף וטוען, כי תפקודה של הסנהדרין כגוף המייצג את עם ישראל קיים גם כאשר אין את ההרכב המלא של שבעים ואחד הדיינים. על פי דברים אלו מבאר הגרי"ד, כי בקידוש החודש בית הדין אינם מתפקדים כערכאה המשפטית העליונה, אלא כגוף המייצג את עם ישראל, ולכן קידוש החודש יכול להיעשות על ידם בלבד, אך הוא יכול להתקיים גם כאשר הסנהדרין אינה יושבת בלשכת הגזית וגם ללא הימצאות כל חברי הסנהדרין.

הגרי"ד מוכיח יסוד זה מדברי הרמב"ם ביחס לכיבוש ארץ ישראל. בהלכות תרומות כותב הרמב"ם:

ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל, וזהו הנקרא כיבוש רבים. אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום, אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם, אינו נקרא ארץ ישראל כדי שינהגו בו כל המצוות. [הל' תרומות פ"א ה"ב]

ואילו בהלכות מלכים כותב הרמב"ם:

כל הארצות שכובשין ישראל במלך על פי בית דין, הרי זה כיבוש רבים, והרי היא כארץ ישראל שכבש יהושע לכל דבר, והוא שכבשו אחר כיבוש כל ארץ ישראל האמורה בתורה.

[הל' מלכים פ"ה ה"ו]

בהלכות תרומות מפורש שהכיבוש צריך להיעשות "מדעת רוב ישראל", ואילו בהלכות מלכים כותב הרמב"ם שהכיבוש צריך להיות "על פי בית דין"[4]. על פי האמור הדברים ברורים: הואיל ובית הדין הגדול מייצג את עם ישראל, כיבוש הנעשה על פי בית דין הוא כיבוש הנעשה "מדעת רוב ישראל".

מקום בית הדין הגדול

ממחלוקתם של הרמב"ם והרמב"ן שהובאה לעיל, האם קידוש החודש צריך להיעשות על ידי בית דין הגדול, מלמדת על מחלוקת נוספת הקיימת ביניהם: האם זהותו של בית הדין הגדול נשמרת גם כאשר הוא אינו יושב במקומו בלשכת הגזית.

הרמב"ן טוען כנגד הרמב"ם הקובע שקידוש החודש צריך להיעשות על ידי בית הדין הגדול:

והתימה מן הרב, כי הוא אומר שהמצוה הזאת לא יעשה אותה לעולם אלא בית דין הגדול ובארץ ישראל בלבד, ולפיכך בטלה הראיה אצלינו היום להעדר הבית דין הגדול... והנה דבר ברור וידוע הוא שבית דין הגדול בטל מארץ ישראל ואפילו קודם החורבן, ר"ל שלא היה בהם דין בית דין הגדול, כמו שאמרו בראשון מעבודה זרה: 'ארבעים שנה עד שלא חרב הבית גלתה סנהדרי גדולה וישבה לה בחנות, למאי הלכתא, לומר שלא דנו דיני נפשות. כיון דחזו דנפישי להו רוצחים, אמרו: מוטב נגלי ממקום למקום, דכתיב: ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה' – מלמד שהמקום גורם'. כלומר, כל זמן שסנהדרי גדולה במקומה בלשכת הגזית סנהדרי קטנה נוהגת בכל מקום ואפילו בחוצה לארץ ודנין דיני נפשות בכל מקום, אבל משגלתה סנהדרי גדולה מן המקום ההוא בטלו דיני נפשות מכל ישראל. ואפילו ביציאתם משם לטייל מעט ולחזור נטל כוחם ורשותם מהם עד שיהיו במקומם, כמו שאמרו: 'מצאן אבית פאגי והמרה עליהן, יכול תהא המראתו המראה? תלמוד לומר: וקמת ועלית אל המקום – מלמד שהמקום גורם'. וכל שכן לאחר חורבן, כמו שאמרו עוד בפרק ארבע מיתות: 'ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט – בזמן שיהיה כהן יש משפט, בזמן שאין כהן אין משפט.... ואם כן הדבר, לא היו יכולין לקדש על פי הראייה מזמן הארבעים שנה קודם החורבן, וידוע הוא בכמה מקומות בגמרא שהיו עושין כן עד זמן קרוב לסתימת התלמוד. [השגות הרמב"ן לסהמ"צ לרמב"ם מ"ע קנג]

הרמב"ן מוכיח ממקורות שונים שזהותו של בית הדין הגדול מתקיימת רק כאשר הוא נמצא במקומו בלשכת הגזית, במקום בו שרה השכינה. מטעם זה טוען הרמב"ן, שהעובדה שבית הדין היה מקדש את החודש גם לאחר החורבן מלמדת שמעשה זה אינו צריך להיעשות דווקא על ידי בית הדין הגדול.

המגילת אסתר מיישב את שיטת הרמב"ם:

ומה שהביא עוד מההיא דעבודה זרה שכוח בית דין הגדול בטל מארץ ישראל מ' שנה קודם החורבן ומכל מקום היו מקדשים על פי הראיה עד אביי ורבא, נראה לי שמזה המאמר לא משמע שבטל כוחם רק לענין מה שהזכירו, שהוא לומר שאין דנין דיני נפשות. וכן משמע גם כן ממה שאמרו 'לפי שהמקום גורם', ואין המקום ההוא גורם רק דיני נפשות, כמו שפירשו שם רש"י והתוספות, אבל בשאר הדברים שאין תלויים במקום ההוא בכוח היה קיים כבראשונה. [מגילת אסתר, שם]

לדברי המגילת אסתר, הדרשה הקובעת ש"המקום גורם" מלמדת על דין ביחס לדיני נפשות – אי אפשר לדון דיני נפשות בשעה שבית הדין הגדול אינו נמצא במקומו בלשכת הגזית, אך מבחינה עקרונית מעמדו של בית הדין הגדול מתקיים ונשמר גם בשעה שהוא אינו יושב בלשכת הגזית[5].

הגדרה זו מדויקת בדברי הרמב"ם עצמו[6]:

אין דנין דיני נפשות אלא בפני הבית, והוא שיהיה בית דין הגדול שם בלשכה שבמקדש, שנאמר בזקן ממרא 'לבלתי שמוע אל הכהן' וגו', ומפי השמועה למדו שבזמן שיש כהן מקריב על גבי המזבח יש דיני נפשות, והוא שיהיה בית דין הגדול במקומו.

בתחילה כשנבנה בית המקדש היו בית דין הגדול יושבין בלשכת הגזית שהיתה בעזרת ישראל, והמקום שהיו יושבין בו חול היה שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד. וכשנתקלקלה השורה גלו ממקום למקום, ולעשרה מקומות גלו וסופן לטבריא, ומשם לא עמד בית דין גדול עד עתה. וקבלה היא שבטבריא עתידין לחזור תחילה ומשם נעתקין למקדש.

ארבעים שנה קודם חרבן בית שני בטלו דיני נפשות מישראל אף על פי שהיה המקדש קיים, מפני שגלו הסנהדרין ולא היו שם במקומן במקדש. [הל' סנהדרין פי"ד הל' יא-יג]

הרמב"ם מביא את הדין שדיני נפשות אינם נוהגים בשעה שבית הדין הגדול אינו במקומו בלשכת הגזית, אך מדבריו עולה שבית הדין הגדול התקיים גם לאחר החורבן – "וכשנתקלקלה השורה גלו ממקום למקום, ולעשרה מקומות גלו וסופן לטבריא, ומשם לא עמד בית דין גדול עד עתה" – ואם כן לשיטתו זהותו של בית הדין הגדול מתקיימת גם כשהוא אינו במקומו.

וכן מפורש בדברי הרמב"ם בספר המצוות:

ודע שאלו המנויים כולם, כלומר סנהדרי גדולה וקטנה ובית דין שלשלשה וזולתם מן המנויים, אמנם יהיו כולם בארץ ישראל בהכרח, ואין סמיכה אלא בארץ ישראל, וכשנתקיימה הסמיכה בארץ ישראל אז איפשר לסמוכים ההם שישפטו בארץ ובחוצה לארץ. אבל לא ידינו בדיני נפשות לא בארץ ולא בחוצה לארץ אלא אם כן היה בית הבחירה עומד, כמו שבארנו בפתיחת המאמר הזה. [ספר המצוות לרמב"ם מ"ע קעו]

בניגוד לכך, הרמב"ן כותב:

'בכל מושבתיכם' – לימד שתהא סנהדרין נוהגת בחוצה לארץ כל זמן שנוהגת בארץ ישראל, לשון רש"י. וכן הדבר, שלאחר החורבן אינה נוהגת לא בארץ ישראל ולא בחוצה לארץ, כמו שאמרו רבותינו בפרק ארבע מיתות בית דין: 'ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם – בזמן שיש כהן יש משפט בזמן שאין כהן אין משפט'. ושנו במכילתא: 'מנין שאין ממיתין אלא בפני הבית? שנאמר: מעם מזבחי תקחנו למות – אם יש לך מזבח אתה ממית ואם לאו אין אתה ממית'. אבל לא מצאתי במצוה שתלויה בזמן הבית שיאמר בה 'לדורותיכם בכל מושבותיכם', כי זה יורה אפילו על זמן הגלות בחוצה לארץ, כמו שנאמר בשביתת חג השבועות ובאיסור החדש, לחייב בהם בחוצה לארץ בזמן הזה, שלא נתלה אותו בעומר ובמנחה חדשה, וכן בחלב, שלא נתלה אותו בקרבנות. ואולי הם דורשים 'אלה לכם לחקת משפט' על הסנהדרין הנזכרים בפרשה תמיד, שנאמר 'לפני העדה למשפט', 'ושפטו העדה', ויאמר שתהיה לנו לדורות עדה שופטת אפילו לאחר חורבן, לדון דיני קנסות וגזלות וחבלות וכל דבר שבממון ושל מלקות ארבעים. [רמב"ן במדבר לה, כט]

הרמב"ן נוקט שסנהדרין אינה נוהגת שלא בפני הבית, ומטעם זה הוא תמה על הכתוב "והיו אלה לכם לחקת משפט לדרתיכם בכל מושבתיכם" [במדבר לה, כט] ממנו נראה שהסנהדרין נוהגת גם בזמן הזה. בכך הולך הרמב"ן לשיטתו העקרונית שאין קיום לסנהדרין כאשר היא אינה יושבת במקומה בלשכת הגזית.

נעמיק בשיטתו של הרמב"ן שמעמדו של בית הדין הגדול מתבטל כאשר הוא אינו יושב בלשכת הגזית, על פי דברי הר"ן בדרשותיו:

ואני מבאר עוד זה, ואומר שכמו שנתיחדה תורתנו מבין נימוסי אומות העולם במצות וחוקים, אין ענינם תיקון מדיני כלל, אבל הנמשך מהם הוא חול השפע האלהי באומתנו והידבקו עמנו, בין שיראה הענין ההוא לעינינו כעניני הקרבנות וכל הנעשה במקדש, בין שלא יראה כיתר החוקים שלא נתגלה טעמם, מכל מקום אין ספק שהשפע האלהי היה נדבק בנו, וחל בפעלים ההם, עם היותם רחוקים מן הקש השכל... ומפני זה היה ראש השופטים ומבחרם, עומד במקום אשר היה נראה בו השפע האלהי, והוא ענין עמוד אנשי כנסת הגדולה בלשכת הגזית. ולפיכך אמרו רבותינו ז"ל בפרק קמא דמסכת עבודה זרה: 'כיון דחזו דנפישי רוצחים אמרו נגלה מארעין ונקיים בן ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא – מלמד שהמקום גורם'. ומזה הצד נמשך כל מה שאמרו רבותינו ז"ל: 'כל דיין שדן דין אמת לאמיתו ראוי שתשרה שכינה עמהם, שנאמר: אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט'. [דרשות הר"ן דרוש יא]

הר"ן קובע שמשפטי התורה אינם באים לשמירת הסדר החברתי אלא הם גילוי של הצדק הא-לוהי המוחלט. לכן, אומר הר"ן, בית הדין הגדול יושב במקום השראת השכינה, שכן מגמתו היא השראת השכינה וממנה הוא שואב את כוחו.

ייתכן שהרמב"ן אינו מקבל את דברי הר"ן במלואם[7], אך מסתבר שהוא מודה לתפיסתו העקרונית: בית הדין הגדול אמור להעביר לעם ישראל את דבר ה', והוא יונק את כוחו מהשכינה השורה במקדש[8]. בשל כך, זהותו של בית הדין הגדול מתקיימת רק כאשר הוא יושב במקום השראת השכינה, אך כאשר הוא גולה משם – אמנם הוא יכול לנהל את עם ישראל ולדון ולשפוט, אך הוא מאבד את הגדרתו ואת מעמדו, והוא אינו נחשב מוגדר כ'סנהדרין' אלא כבית דין בעלמא.