רקע

התורה מחייבת במתנות כהונה (כגון תרומה וראשית הגז) ובמתנות עניים (כגון לקט, שכחה ופאה). עם זאת, בין מתנות אלו קיים חילוק עקרוני: את מתנות העניים חובה על בעל הבית להניח בשדה, והעניים באים ולוקחים אותו באופן שכל הקודם זוכה. לעומת זאת, את מתנות הכהונה יכול בעל הבית לבחור לאיזה כהן ייתן. לא זו בלבד; אלא שבעל הבית יכול לקבל 'טובת הנאה' מישראל אחר כדי שייתן את מתנותיו לכהן מסוים. הגמרא [נח.] דנה בדין קידושין במתנות כהונה, וביחס לכך עוסקת בשאלה אם "טובת הנאה ממון". נעיין במחלוקת זו ובמשמעותה לגבי קידושין.

הסבר הסוגיה

המקדש בתרומות, ובמעשרות, ובמתנות, ובמי חטאת, ובאפר חטאת – הרי זו מקודשת, ואפילו ישראל. [משנה נח.]

המשנה [נח.] אומרת שאפשר לקדש בתרומות ובמעשרות ובמתנות כהונה. דין זה טעון ביאור: מתנות אלו אינן שייכות לבעל הפירות, אלא עליו לתת אותן לכהנים וללויים; כיצד, אם כן, הוא יכול לקדש בהן?

תשובה לכך עולה מדברי הגמרא:

אמר עולא: טובת הנאה אינה ממון. איתיביה רבי אבא לעולא: המקדש בתרומות, ובמעשרות, ובמתנות, במי חטאת, ובאפר פרה – הרי זו מקודשת, ואפילו ישראל. אמר ליה: הכא, בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן, וקא סבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. [קידושין נח.]

הגמרא מביאה מחלוקת בהסבר טעם דין המשנה: לפי שיטת רבי אבא אפשר לקדש במתנות כהונה משום ש"טובת הנאה ממון", ואילו לפי עולא הסובר ש"טובת הנאה אינה ממון" המשנה עוסקת "בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן, וקא סבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין", ומטעם זה הוא הבעלים על מתנות אלו^[1].

מדברי הגמרא עולה שהאפשרות לקדש במתנות כהונה תלויה בשאלה אם "טובת הנאה ממון": אם "טובת הנאה ממון" – אפשר לקדש במתנות כהונה, ואילו אם "טובת הנאה אינה ממון" – אי אפשר ניתן לקדש במתנות כהונה.

סוגיה דומה נמצאת בירושלמי^[2]:

רבי יוסי בן חנינה אמר: אדם נותן מעשרותיו בטובת הנייה. ורבי יוחנן אמר: אין אדם נותן מעשרותיו בטובת הנייה^[3]. מאי טעמא דרבי יוסי בן חנינה? 'ואיש את קדשיו לו יהיה'. מה עבד לה רבי יוחנן? יתנם לכל מי שירצה... מתניתין פליגא על רבי יוחנן: 'המקדש בתרומות ובמעשרות ובמתנות ובמי חטאת ובאפר חטאת, הרי זו מקודשת אף על פי ישראל'. פתר לה בתרומה שנפלה לו מאבי אמו כהן. [ירושלמי קידושין פ"ב ה"ט]

גם בירושלמי מובאות שתי הדרכים בביאור המשנה: לפי רבי יוסי בן חנינה משום ש"אדם נותן מעשרותיו בטובת הנייה", ולפי רבי יוחנן המשנה מדברת בתרומה שנפלה לו מאבי אמו כהן. עם זאת, קיים הבדל יסודי בין שני התלמודים: הבבלי תולה את המחלוקת בשאלה אם "טובת הנאה ממון". משתמע מכך כי לכל השיטות מותר לקבל טובת הנאה בעבור נתינת מתנות הכהונה לכהן מסוים^[4], והמחלוקת היא האם זכות זו היא ממון. לעומתו, הירושלמי תולה את המחלוקת בשאלה האם "אדם נותן מעשרותיו בטובת הנייה" – האם מותר לקבל טובת הנאה בעבור נתינת מתנות הכהונה לכהן מסוים^[5]. עולה מכך, כי לפי הירושלמי, האפשרות לקבל טובת הנאה בעבור נתינת מתנות הכהונה לכהן מסוים, שנויה במחלוקת.

סברת הירושלמי בביאור דין המשנה ברורה: אם מותר לקבל טובת הנאה בעבור נתינת מתנות הכהונה לכהן מסוים, נתינת מתנות הכהונה לאישה לקידושיה נחשבת לנתינת הנאה ממונית, ולכן ניתן להתקדש בנתינה זו. לעומת זאת, אם אסור לקבל טובת הנאה בעבור מתנות הכהונה, אין בנתינתן הנאה, ולכן לא ניתן להתקדש בה. לעומת זאת, סברת הבבלי צריכה ביאור: היות ואפשר לקבל 'טובת הנאה' בעבור מתנות הכהונה, האישה המקבלת את מתנות הכהונה יכולה להפיק מהן הנאה ולקבל מהן ריווח ממוני, ואם כן מדוע אי אפשר לקדש בהן?

המקור חיים כותב בעניין זה:

והא דאינו יכול לקדש האישה בטובת הנאה למאן דאמר 'טובת הנאה אינה ממון'... נראה דהיינו טעמא, דודאי טובת הנאה שוה כסף הוא... רק דפלוגתייהו הוא אם טובת הנאה חשוב ממון בגוף החפץ, דמאן דסבירא ליה ממון חשיב כאילו יש לו ממון וזכות בגוף החפץ, ויכול להקנות הטובת הנאה במשיכת החפץ. ומאן דסבירא ליה אינו ממון, היינו שאין חשיב ממון וקניין בגוף החפץ, רק זכות מבחוץ הוא דזכי ליה רחמנא".

[מקור חיים הל' פסח הקדמה לסי' תלא ד"ה ועתה]

לפי דבריו, ברור של'טובת הנאה' יש ערך ממוני, אלא שנחלקו אם 'טובת ההנאה' היא זכות בגוף מתנות הכהונה.

דברי המקור חיים מבוססים על ההבנה שכסף הקידושין צריך להיות בבעלותו של האיש המקדש, ולכן ניתן לקדש במתנות כהונה רק אם'טובת ההנאה "חשיב ממון וקניין בגוף החפץ". אמנם, בסוגיות הקודמות התבאר שהנחה זו שנויה במחלוקת: רוב הראשונים מודים להנחה זו, אך מדברי הרמב"ם עולה שאין דרישה כזו, ואישה מקודשת בכל הנאה הניתנת לה, גם כאשר גוף הממון אינו בבעלות האיש המקדש. ואם כן, לפי הרמב"ם התמיהה חוזרת למקומה: מדוע אי אפשר לקדש במתנות כהונה, על אף שהאישה יכולה להפיק הנאה מנתינתן לה?

נראה מכך כי הרמב"ם מפרש את השיטה ש"טובת הנאה אינה ממון" כפשוטה (ושלא כדברי המקור חיים): אמנם אפשר להפיק הנאה עקיפה מקבלת מתנות כהונה, אך הנאה זו אינה בעלת ערך ממוני ממשי, ולכן נתינתן אינה נחשבת לנתינת הנאה ממונית.

נראה שהבנה זו מדויקת בלשון הרמב"ם:

מתנות שלא הורמו הרי הן כמי שהורמו, לפיכך ישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן והפריש מהן תרומה ומעשרות הרי הן כתרומות ומעשרות שנפלו לו בירושה מאבי אמו, ואם קידש בהן אשה הרי זו מקודשת, שאף על פי שאינן ראוין לו לאכילה יש לו למכרן למי שהן ראוין לו. אבל ישראל שקידש בתרומה שהפריש מגרנו אינה מקודשת, שהרי אין לו למוכרה ואין לו בה אלא טובת הנאה לפי שנותנה לכל כהן שירצה, וטובת הנאה אינה ממון.

[הל' אישות פ"ה ה"ו]

הרמב"ם מבחין בין "ישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן והפריש מהן תרומה ומעשרות" לבין "ישראל שקידש בתרומה שהפריש מגורנו" מצד זכות השימוש: ישראל יכול למכור תרומות ומעשרות שהוא קיבל בירושה, אך אינו יכול למכור תרומות ומעשרות שהפריש מגורנו. נראה מכך כי לפי הרמב"ם יסוד הדיון הוא מצד ההנאה שניתן להפיק ממתנות הכהונה: האפשרות למוכרן נחשבת הנאה, ולכן ניתן לקדש בה; לעומתה, האפשרות לקבל טובת הנאה בנתינתן לכהן מסוים אינה נחשבת הנאה, ולכן לא ניתן לקדש בה^[6].

מחלוקת זו משמעותית גם בהבנת השיטה ש"טובת הנאה ממון": לפי המקור חיים, שיטה זו סבורה שיש לבעלים בעלות מסוימת בגוף מתנות הכהונה. לעומת זאת, לפי האמור בשיטת הרמב"ם, אין לבעלים כל זכות בגוף המתנות, אך עצם הזכות לקבל טובת הנאה היא ממון והיא גורמת שלאישה תהיה הנאה מכסף הקידושין.

הבנות אלו מתקשרות למחלוקת הראשונים בהמשך הסוגיה, המבארת את דברי הברייתא ש"הגונב טבלו של חבירו משלם לו דמי טבלו של חבירו" לפי השיטה ש"טובת הנאה ממון": הרמב"ן [שם, ד"ה דמר] והרשב"א [שם, ד"ה לימא] כותבים, שאת דמי החולין יש לשלם במלואם, ואילו מדמי התרומה יש לשלם רק את דמי טובת ההנאה. לעומתם, הריטב"א מביא שיטה שמחמת 'טובת ההנאה' יש לגנב לשלם לבעלים גם את דמי התרומה במלואם:

דלמאן דאמר דטובת הנאה ממון חשוב הוא כאילו כולו שלו לגמרי משום ההוא טובת הנאה דאית ליה בגויה. [ריטב"א שם, ד"ה לימא]

שיטת הריטב"א בנויה בהכרח על ההבנה ש'טובת ההנאה' אינה מהווה זכות ממונית נפרדת, אלא היא יוצרת קניין בגוף מתנות הכהונה. לעומת זאת, את שיטת הרמב"ן והרשב"א אפשר להבין בשני אופנים: אפשר להבין שהם חולקים על שיטה זו, ולהבנתם טובת ההנאה מהווה זכות ממונית נפרדת, שאינה נובעת מזכות בגוף המתנות. לעומת זאת, אפשר להבין שגם הם מודים לתפיסה עקרונית זו, אך לשיטתם אין בכך כדי להגדיר שהמתנות נחשבות "כאילו כולו שלו לגמרי", והזכות הממונית במתנות מוגבלת לשווי טובת ההנאה בלבד.

סיכום

המשנה אומרת שניתן לקדש אישה במתנות כהונה. בגמרא מבואר שדין זה תלוי במחלוקת האם "טובת הנאה ממון", ולמאן דאמר "טובת הנאה אינה ממון" יש להעמיד את המשנה בתרומה שנפלה לישראל בירושה.

הירושלמי נוקט שהאפשרות לקדש במתנות כהונה תלוי בשאלה אפשר לקבל לקבל טובת הנאה בעבור מתנות הכהונה. לעומת זאת, מהבבלי עולה שאפשר לקבל טובת הנאה בעבור המתנות, ואף על פי כן ייתכן ו"טובת הנאה אינה ממון" ואי אפשר לקדש בהן.

המקור חיים מבאר שטעמו של הבבלי הוא שאמנם לטובת ההנאה יש ערך ממוני, אך היא אינה מהווה זכות בגוף המתנות ולכן אי אפשר לקדש בהן. שיטתו מבוססת על הנחה שהקידושין תלויים בבעלות על כסף הקידושין. נראה שהרמב"ם חולק על הנחה זו, ולשיטתו יש לבאר שלפי השיטה ש"טובת הנאה אינה ממון", אמנם אפשר להשיג מן המתנות ריווח בעקיפין, אך אפשרות זו אינה נחשבת הנאה שהאישה מפיקה מכסף הקידושין.

[6]עי' העמק שאלה [שאילתא קלב אות טז] לדרך נוספת בעניין זה.