הסבר הסוגיה

כל בכור שהוא ספק - דינו שירעה עד שיפול בו מום ויאכל לבעליו, ואם תפשו
הכהן - אין מוציאין אותו מידו ואוכל אותו במומו. אבל אינו מקריבו, שאין מקריב לעולם אלא בכור ודאי, שמא ישחוט חולין בעזרה. [רמב"ם הל' בכורות פ"ה ה"ג]

הרמב"ם [הל' בכורות פ"ב ה"ו ופ"ה ה"ג] חולק על רוב הראשונים הפוסקים שמוציאים מכהן התוקף ספק בכור, ופוסק שאין מוציאים מידו[1]. מפסיקה זו ניתן להסיק לכאורה שתי מסקנות: א. אין מוחזקות בממון המוטל בספק; ב. ניתן לתקוף תפוס. במילים אחרות: הרמב"ם מאמץ את שיטת התוס' שאין מוחזקות בממון המוטל בספק ואת שיטת הרמב"ן שניתן לתקוף תפוס[2].

ואולם מסקנה זו אינה עולה בקנה אחד עם פשטות פסקי הרמב"ם, מפני שיש פסקים רבים של ממון המוטל בספק שבהם הרמב"ם אינו מעלה את אפשרות התפיסה.

לגבי ספק פדיון פטר חמור הרמב"ם [הל' ביכורים פי"ב הי"ט] אינו מזכיר שיש יכולת תקיפה: "חמורו שלא בכרה וילדה שני זכרים - נותן טלה לכהן, ילדה זכר ונקבה - מפריש טלה אחד כדי להפקיע קדושה ממנו עד שיהיה מותר בהנייה, שמא הזכר נולד תחלה, וטלה זה שהפריש - לבעלים ואינו לכהן, שהמוציא מחבירו עליו הראיה". כמו כן גם לגבי ספק פדיון הבן הרמב"ם [הל' ביכורים פי"א הי"ט] אינו מעלה את האפשרות לתקוף: "מי שהוא ספק אם חייב בפדיון או לא - ה"ז פטור שהמוציא מחבירו עליו הראיה".

נוסף על שני מקורות אלו ניתן לעיין בפסקי הרמב"ם במקרי ממון המוטל בספק המובאים בגמ'. כל המקרים שלדעת סומכוס פוסקים בהם "יחלוקו", הם בוודאי ממון המוטל בספק ולכן נבחן את פסקי הרמב"ם במקרים אלו.

דין שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה [ב"ק מו.] נפסק בהל' נזקי ממון [פ"ט ה"ג]: "שור שנגח פרה מעוברת ונמצא עוברה נופל בצדה ואין ידוע אם עד שלא נגחה הפילה או מחמת הנגיחה הפילה, משלם נזק הפרה ואינו משלם נזק הולד, שהמוציא מחבירו עליו הראיה".

דין שני שוורים הרודפים אחר שור או אחר שוורים והזיקו [ב"ק לה.] נפסק בהל' נזקי ממון [פ"ט הל' ו-יא], ונציין מקרה אחד בלבד [ה"ט]: "היו שני השוורים הרודפין אחד גדול ואחד קטן, הניזק אומר: גדול הזיק, והמזיק אומר: קטן הזיק, היה אחד תם ואחד מועד, הניזק אומר: מועד הזיק, והמזיק אומר: תם הזיק, המוציא מחבירו עליו הראיה".

דין שאל את הפרה לחצי יום ושכרה לחצי יום ומתה ספק בשעת שאלה ספק בשעת שכירות [ב"מ צז.] נפסק בהל' שאלה ופקדון [פ"ג ה"ג]: "השואל פרה מחבירו שאלה חצי היום ושכרה חצי היום... המשאיל אומר... בשעה שהיתה שאולה מתה, והשומר אומר: איני יודע... המוציא מחבירו עליו הראיה".

דין מחליף פרה בחמור וילדה [ב"מ ק.] נפסק בהל' מכירה [פ"כ הל' י-יא]: "המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה, זה אומר: עד שלא מכרתי ילדה, וזה אומר: משלקחתי ילדה, אפילו אמר המוכר: איני יודע, על הלוקח להביא ראיה".

בכל המקרים הללו הרמב"ם פוסק שהמוציא מחברו עליו הראיה ואינו מעלה את האפשרות לתקוף[3]. ראיה ברורה לכך שלא ניתן לדעת הרמב"ם לתקוף בספק מציאותי היא מכך שהרמב"ם מביא את הדין שניתן לתפוס מטלטלין ביותר מארבעים הלכות, מתוכן תשע הלכות אינן קשורות לענייננו כיוון שהן עוסקות בתפיסה ללא ספק[4]. למעלה משלושים עוסקות בספיקא דדינא[5], וההלכה היחידה העוסקת בספק מציאותי שאין מוציאים מתוקף היא ההלכה של ספק בכור[6].

הרשב"א [שו"ת ח"א סי' שיא] מתייחס לדברי הרמב"ם ומבאר: "ספק בכור ספק גמור הוא ולא איתחזק ביה ישראל יותר מכהן ולא כהן יותר מישראל. דאף על גב דאיתחזק ישראל באם בולד מיהא לא איתחזק... אבל הספקות ישראל איתחזק בהו לגמרי. דבגופו של פטר חמור ממש ליכא דזכי ביה דאי לא פריק ליה למיתה אזיל. ועוד כל דפריק ליה הוה ליה לבעלים ונכנס שה תחתיו בספק. ושה ודאי הא איתחזק ביד בעלים וספק פדיון פטר חמור הוא ספק אינו פדיון. והילכך דינא הוא דאפילו תקפו כהן מוציאין אותו מידו".

מסביר הרשב"א שקדושת בכור באה מאליה ומשעת לידתו חלה עליו קדושה. בספק בכור יש ספק משעת לידתו אם הוא בכור והרי הוא ממונו של כהן או שאינו בכור והרי הוא ממונו של ישראל. לכן חזקתו של הכהן בבכור שווה לחזקתו של הישראל, וכיוון שחזקתם שווה הכהן רשאי לתקוף ולהוציא את ספק הבכור מהישראל. בפדיון פטר חמור, דין השה חל רק לאחר פדיון פטר החמור בו, ובמקרה של ספק פטר חמור יש ספק אם השה פדה פטר חמור, ומספק הוא בחזקת הישראל ומוציאים מיד הכהן התוקף.

לפי הסבר הרשב"א, שיטת הרמב"ם היא שלא ניתן לתקוף בממון המוטל בספק, אלא רק במקרה שחזקת שני בעלי הדין זהה. על פי דברי הרשב"א ניתן להסביר גם את דין ספק פדיון הבן. חמשת הסלעים הם בחזקת בעליהם וחזקה זו אינה פוקעת מפני ספק חיוב פדיון הבן, ולכן מוציאים מיד הכהן התוקף.

ניתן לבאר את שיטת הרמב"ם בדרך נוספת העולה מניסוחיו המוקפדים והמדויקים. לקמן [עמ' 1082, ובהרחבה בסוגיה רד עמ' 1173] נבאר שהרמב"ם חולק על כל הראשונים בהבנת הפסיקה "המוציא מחברו עליו הראיה". לרוב הראשונים "המוציא מחברו עליו הראיה" אינה הכרעה אלא תוצאה של ההכרעה. ההכרעה היא שמחזיק הוא מוחזק או תפוס ולכן הוא זוכה בממון. אם בעל דינו רוצה לשנות הכרעה זו עליו להביא ראיה, וראייתו תשנה את ההכרעה. הרמב"ם, לעומת זאת, חולק ולדעתו "המוציא מחברו עליו הראיה" היא הכרעה. הכרעת הדין היא שחובת הראיה מוטלת על המוציא. כשיש ספק שאינו קשור לטענות בעלי הדין, ההכרעה היא להטיל את חובת הראיה על אחד מבעלי הדין^[7][המצב הבסיסי הוא שמטילים את חובת הראיה על המוציא, אך לפעמים יש סיבות שבגינן חובת הראיה מוטלת על המחזיק].

כיוון שהמוציא מחברו עליו הראיה אינה חוסר הכרעה אלא הכרעה חיובית, אין מקום לתקיפה. הדין הוכרע, המוציא צריך להביא ראיה, ומדוע שתקיפתו תועיל?

משמעות הדבר הפוכה מהמקובל. ידוע ומקובל שלכל הראשונים מוציאים מתוקף ואילו לדעת הרמב"ם אין מוציאים מתוקף. אך למעשה הדין הפוך, לכל הראשונים יש כללים שעל פיהם ניתן לתקוף ואין מוציאים מתוקף [תופס ברשות ומילתא דעבידא לאיגלויי לכו"ע, טענת ברי ולפני לידת הספק לשיטת התוס', תרי ותרי ובפסיקת יחלוקו לשיטת הרמב"ן], ואילו לדעת הרמב"ם יש בספקות הכרעה ומוציאים מתוקף. לדעת הרמב"ם מוציאים מתוקף גם כשתופס ברשות, גם במילתא דעבידא לאיגלויי^[8], גם בטענת ברי, גם לפני לידת הספק, גם בתרי ותרי, וגם בפסיקת יחלוקו.

לרוב הראשונים כשיש מוחזקות יש הכרעת בעלות בתורת ודאי ולא ניתן לתקוף, אך כשאין מוחזקות ההכרעה היא בתורת ספק. התוס' מרחיבים את הכרעת הספק לכל מקרה דאיכא דררא דממונא, וכיוון שהגמ' פסקה שתקפו כהן מוציאים מידו, הם מצמצמים את יכולת התקיפה לתקיפה בטענת ברי, לפני לידת הספק, כשנכנס בהיתר ובמילתא דעבידא לאיגלויי. הרמב"ן מצמצם את הכרעת הספק למקרים מצומצמים בלבד [תרי ותרי, פסיקת יחלוקו וכדו'], והוא מפרש שבספק בכור יש מוחזקות ולכן מוציאים מכהן התוקף. לפיכך הוא יכול לפסוק שבכל מקום שאין מוחזקות אלא תפיסה בלבד, תקיפה מועילה. לרמב"ם יש הכרעה להטיל את חובת הראיה על המוציא ולכן לא ניתן לתקוף.

אולם לפי הסבר זה קשה, מדוע הרמב"ם פוסק בספק בכור שאם כהן תקף אין מוציאים מידו? הסבר זה קשה שבעתיים מלשון הרמב"ם. הרמב"ם [הל' בכורות פ"ה הל' א-ג] פוסק בספק בכור ש"המוציא מחברו עליו הראיה", ובכל זאת פוסק: "כל בכור שהוא ספק דינו שירעה עד שיפול בו מום ויאכל לבעליו, ואם תפשו הכהן אין מוציאין אותו מידו". לפי דרכנו הפסיקה "המוציא מחברו עליו הראיה" והפסיקה "תפשו הכהן אין מוציאין אותו מידו" סותרות זו את זו וכיצד הרמב"ם פוסק את שתיהן בכפיפה אחת?

נראה לענ"ד להסביר שבספק בכור יש שתי מערכות: מערכת ממונית ומערכת איסורית. מבחינה ממונית ספק בכור דינו ככל ספק ממון שהמוציא מחברו עליו הראיה, ואם הכהן תוקף מוציאים ממנו. אולם בספק בכור יש גם הכרעה איסורית, ובהכרעה זו ספק דאורייתא לחומרא וספק בכור אסור בגיזה ועבודה. על פי ההכרעה הממונית ספק בכור שייך לישראל ולכן אינו אמור להיות קדוש, אך על פי ההכרעה האיסורית ספק בכור קדוש ולכן הוא אמור להיות שייך לכהן. ההכרעה למעשה משלבת שתי הכרעות אלו: ספק בכור שייך לישראל מפאת ההכרעה הממונית שהמוציא מחברו עליו הראיה, אך לספק בכור יש קדושה מפאת ההכרעה האיסורית שספק דאורייתא לחומרא. קדושה זו יוצרת זיקה של הכהן לספק, וכיוון שיש לכהן זיקה מפאת ההכרעה האיסורית, אם תפס אין מוציאים מידו^[9].

ראיה חזקה להסברנו היא מפסיקת הרי"ף, או ליתר דיוק מהשמטת הרי"ף. הרי"ף משמיט את סוגיית תקפו כהן, והשמטה זו צריכה עיון גדול. הרי סוגיה זו מרכזית בדיני ממונות, משמעותית מאוד בפסיקה, ומדוע הרי"ף השמיטה? לפי דרכנו התשובה ברורה, סוגיה זו אינה סוגיה מרכזית והיא אינה משקפת את כללי ההכרעה בממון, אלא היא הכרעה נקודתית בדין בכור. לפיכך הרי"ף השמיטה כפי שהשמיט את כל דיני בכורות.

להשלמת הסבר שיטת הרמב"ם נבאר שתי הלכות נוספות שהרמב"ם פוסק בהן שאין מוציאים מתופס [הל' מלוה ולוה פכ"ז הט"ז והל' טוען ונטען פ"ט הי"ב]. שתי הלכות אלו עוסקות בספיקא דדינא, אך הספק אינו מהי ההלכה אלא מהי המציאות. כפי שביארנו לעיל [עמ' 377] שיטת הרמב"ם היא שבספק הלכתי מהי המציאות לא ניתן לתפוס, ואם כך צריך לבאר מדוע הרמב"ם מאפשר לתפוס בשתי הלכות אלו.

הרמב"ם [הל' מלוה ולוה פכ"ז הט"ו] פוסק: "כתוב בו מלמעלה קפל ומלמטה ספל חוששין שמא זבוב הסיר רגל הקוף ונעשית סמ"ך ואינו גובה אלא במדת קפל הקטנה וכן כל כיוצא בזה, שיד בעל השטר על התחתונה". מקור הדין בגמ' בב"ב [קסו:]. המשנה [שם קסה:] אומרת שבסתירה בין שורה עליונה לשורה תחתונה הולכים אחר שורה תחתונה, והגמ' אומרת שניתן ללמוד תחתון מעליון בשינוי של אות אחת. מסתפקת הגמ' מה הדין כשלמעלה כתוב "קפל" [=מידה קטנה] ולמטה כתוב "ספל" [=מידה גדולה] - האם גובה כמידת ספל ככתוב בשורה התחתונה או שמא לומדים תחתון מעליון והיה כתוב קפל וזבוב מחק את הרגל של ה"קפל" והפכה ל"ספל", והיא נשארת בתיקו. הרמב"ם פוסק שיד בעל השטר על התחתונה ומספק גובה מידת קפל בלבד, ואינו יכול לתפוס כמידת ספל.

כדי להבין את שיטת הרמב"ם נשווה הלכה זו להלכה הבאה [הט"ז]: "שטר שכתוב בו 'אסתירא מאה מעי' או שכתוב בו 'מאה מעי אסתירא' הלך אחר פחות שבלשונות ואינו נוטל אלא אסתירא אחת, שיד בעל השטר לעולם על התחתונה מפני שהוא המוציא מחבירו ואינו מוציא אלא בדבר שאין בו ספק... ואם תפס בעליונה אין מוציאין מידו אלא בראיה ברורה". בשתי ההלכות יש ספק בנוסח השטר, בשתיהן יד בעל השטר על התחתונה, ובכל זאת ב"ספל קפל" לא ניתן לתפוס, ואילו ב"אסתירא מאה מעי" ניתן לתפוס.

נראה להסביר שב"ספל קפל" כתוב משהו אחד, והספק הוא שאין אנו יודעים מה כתוב, ואילו ב"אסתירא מאה מעי" כתוב שני דברים הסותרים זה את זה. יש הלכה בשטר שיד בעל השטר על התחתונה, והלכה זו שונה מההלכה שהמוציא מחברו עליו הראיה. משמעות ההלכה שהמוציא מחברו עליו הראיה היא שיש ספק ומספק לא ניתן להוציא ממנו. משמעות ההלכה שיד בעל השטר על התחתונה היא שהשטר מעיד רק על המינימום הכתוב בו, ולכן בתורת ודאי לא ניתן לגבות מעבר למינימום זה[10]. ב"ספל קפל" כתוב משהו אחד - או "ספל" או "קפל", והשטר מעיד בתורת ודאי רק כמידת קפל ולכן המלוה אינו יכול לתקוף כמידת ספל. ב"אסתירא מאה מעי" כתובים בשטר שני דברים סותרים, והשטר מעיד על שניהם, כיוון שיש סתירה בעדות המלוה גובה מספק אסתירא בלבד, אך היות שפסיקה זו היא מספק בלבד הוא יכול לתקוף כדי מאה מעי.

חילוק זה מדויק בלשונו של הרמב"ם. בהלכה של "ספל קפל" הרמב"ם כותב "שיד בעל השטר על התחתונה" ותו לא, ואילו בהלכה של "אסתירא מאה מעי" הוא כותב "שיד בעל השטר לעולם על התחתונה מפני שהוא המוציא מחבירו ואינו מוציא אלא בדבר שאין בו ספק". הרמב"ם מדגיש שהפסיקה הראשונה היא בתורת ודאי והפסיקה השנייה היא מספק.

דיוק נוסף מלשון הרמב"ם הוא שבהלכה של "אסתירא מאה מעי" הרמב"ם אומר "שיד בעל השטר לעולם על התחתונה", ובשאר המקומות וגם ב"ספל קפל" הרמב"ם אומר "שיד בעל השטר על התחתונה". מדוע הרמב"ם טרח להוסיף את המילה "לעולם"?

משמעות המשפט "יד בעל השטר על התחתונה" היא קביעה הלכתית. משמעות המשפט "יד בעל השטר לעולם על התחתונה" היא תיאור מציאותי. ב"אסתירא מאה מעי" אין הלכה שיד בעל השטר על התחתונה אלא הכרעה מספק, ולכן הרמב"ם מוסיף "לעולם" כדי להדגיש שכוונתו לתיאור מציאותי ולא לקביעה הלכתית.

עולה משתי הלכות אלו שב"ספל קפל" יש הכרעה ודאית ולכן לא ניתן לתפוס, ואילו ב"אסתירא מאה מעי" יש ספק, וכיוון שיש ספק אין מוציאים מתופס. אולם מסקנה זו קשה על הבנתנו בשיטת הרמב"ם שבספק מציאותי לא ניתן לתקוף, ומוציאים מתופס.

נדייק בלשון הרמב"ם ונראה שאין מהלכה זו קושיה אלא להפך - ראיה. הרמב"ם פוסק: "שטר שכתוב בו 'אסתירא מאה מעי' או שכתוב בו 'מאה מעי אסתירא' הלך אחר פחות שבלשונות ואינו נוטל אלא אסתירא אחת[11], שיד בעל השטר לעולם על התחתונה מפני שהוא המוציא מחבירו ואינו מוציא אלא בדבר שאין בו ספק. לפיכך כל שטר שיש בו משמע שתי לשונות שמא כך או שמא כך אינו נוטל אלא הפחות שבשתיהן, ואם תפס בעליונה אין מוציאין מידו אלא בראיה ברורה". הרמב"ם חרג מלשונו הרגילה "מפני שהוא המוציא ועליו הראיה" וכתב "מפני שהוא המוציא ואינו מוציא אלא בדבר שאין בו ספק". שינוי זה אומר דרשני. לפי דרכנו הסיבה לשינוי ברורה. משמעות הלשון "עליו הראיה" היא הכרעה, וכשיש הכרעה לא ניתן לתקוף. משמעות הלשון "ואינו מוציא אלא בדבר שאין בו ספק" היא תיאור, וזאת אומרת שאין כאן הכרעה. וכיוון שאין הכרעה ניתן לתקוף.

ראיה לשונית נוספת לייחודיותה של הלכה זו מסופה: "ואם תפס בעליונה אין מוציאין מידו אלא בראיה ברורה". בכל ההלכות פוסק הרמב"ם "ואם תפס אין מוציאין מידו", והלכה זו היא ההלכה היחידה שהרמב"ם מוסיף בה "אלא בראיה ברורה". גם תוספת זו אומרת דרשני. המושג ראיה ברורה מובא בשבע עשרה הלכות בדיני ממונות[12] ובכולן הוא מובא כחידוש [ברוב ההלכות החידוש הוא בהנגדה להלכה אחרת]. הרמב"ם מדגיש שהדין שניתן לתקוף אינו תואם את הכללים הרגילים ויש בו חידוש[13]. החידוש שבהלכה זו הוא שהלכה זו ייחודית בכך שהספק שבה הוא ספק מציאותי, ובכל זאת אין מוציאים מיד תוקף.

נראה להסביר שייחודיותה של הלכה זו היא בכך שיש בה סתירה בין שתי לשונות הכתובות בשטר. הואיל והשטר מעיד עדות כפולה ועדויות אלו סותרות זו את זו, יש לתוקף שטר המעיד כמותו ולא ניתן להוציא ממנו. בתרי ותרי יש סתירה בעדות ולכן מוציאים מתוקף, בעדים המסתפקים אין עדות ולכן מוציאים מתוקף. רק בשטר יש מציאות של אותם עדים המעידים שתי עדויות סותרות ולכן רק בשטר אין מוציאים מתוקף.

הלכה נוספת שהרמב"ם פוסק בה שאין מוציאים מתופס, היא ההלכה בעניין שניים אוחזים בטלית, ואחד תקף והשני שתק ולבסוף צווח. הרמב"ם [הל' טוען ונטען פ"ט הי"ב] פוסק: "באו שניהם אדוקין בה ושמטה האחד מיד חבירו בפנינו ושתק השני, אף על פי שחזר וצוח אין מוציאין אותה מידו כיון ששתק בתחלה הרי זה כמודה לו. חזר ותקפה מן הראשון אף על פי שהראשון צווח מתחלה ועד סוף חולקין". אין מוציאים מהראשון שתקף בגלל הספק אם שתיקה ולבסוף צווחה של השני היא כהודאה. אולם מדוע אין מוציאים מהשני שתוקף בספק מציאותי[14]?

נראה להסביר שכיוון שהמצב הראשוני היה ששניהם אחוזים בטלית, והראשון תקף שלא כדין, זכותו של השני להחזיר את המצב לקדמותו. אם שתיקה ולבסוף צווחה היתה הודאה ודאית, ודאי שלא היה ניתן להחזיר את המצב לקדמותו, אך היות ששתיקה זו היא רק ספק הודאה, ניתן לתקוף בחזרה, ואין להלכה זו קשר לדיני תקיפה.

סיכום

הרמב"ם פוסק שכהן התוקף ספק בכור אין מוציאים מידו. הרמב"ם פוסק ברוב ההלכות שיש בהן ספיקא דדינא שאין מוציאים מיד תוקף. לגבי ממון המוטל בספק מציאותי יש הלכה אחת ברורה בלבד שהרמב"ם פוסק בה שאין מוציאים מתוקף, והלכה זו היא כהן התוקף ספק בכור. הלכה נוספת שהרמב"ם פוסק בה שאין מוציאים מתוקף, ואולי יש בה ספק מציאותי, היא ההלכה של "אסתירא מאה מעי".

עולות מהלכות אלו המסקנות הבאות לגבי שיטת הרמב"ם:

א. ספק בכור אינו בניין אב לדיני תפיסה בממון המוטל בספק, אלא מקרה ייחודי ויוצא דופן שאינו מלמד על הכלל.

ב. את שיטת הרמב"ם ניתן להבין על פי הסבר הרשב"א, שלדעת הרמב"ם אין מוציאים מתוקף רק כשמעמד שני בעלי הדין שווה, אך אם הממון בחזקת הנתבע לא ניתן לתקוף ממנו. לפי פירוש זה עולות המסקנות הבאות:

1. סביר שהרמב"ם למד מסוגיית תקפו כהן לספיקא דדינא מפני שגם ברוב ההלכות שיש בהן ספיקא דדינא מעמד שני בעלי הדין שווה.

2. לא ניתן לתקוף בכל ההלכות שיש בהן ספיקא דדינא, אלא רק בהלכות שבהן מעמד שני בעלי הדין שווה.

ג. ניתן להסביר את שיטת הרמב"ם גם באופן אחר: ניתן לתקוף רק כשאין הכרעה, והפסיקה "המוציא מחברו עליו הראיה" היא הכרעה המונעת תקיפה. מפירוש זה עולות המסקנות הבאות:

1. ניתן לתקוף בספק בכור היא רק מפני שקדושתו יוצרת לכהן זיקה לבכור.

2. הסיבה שניתן לתקוף ב"אסתירא מאה מעי" היא שעדי השטר מעידים עדויות סותרות.

3. בספיקא דדינא אין הכרעה ולכן ניתן לתקוף

מסקנות אלו חשובות מאוד מפני שהן הפוכות משיטתו של הגר"א [יו"ד סי' שטו סע' א
אות ב] המפרש: "ס"ל לרמב"ם בכל ספיקא בין ספיקא מחמת טענות כי הך דמסותא או ספיקא הנולד מעצמו כגון ספק בכור או ספיקא דדינא דאמרינן המע"ה כמ"ש במוגרמת בפ"ט דב"ק [צט:] בכולן ס"ל דאם תפס [אין] מוציאין מידו".

איני מסוגל להבין את דעתו של הגאון וודאי שאיני ראוי לחלוק עליו, אך תורה היא וללמוד אני צריך. העליתי את הבנתי על הכתב כדי שציבור הלומדים אוהבי התורה ורודפי האמת יעמיקו בתורתו של הרמב"ם ומתוך עומק זה יעמידוני על טעותי.