רקע

הגמרא [נח.] עוסקת בדין קידושין בחולין שנשחטו בעזרה, וממנה עולה דיון במקדש באיסורי הנאה דרבנן. דיון זה מעמיק את הבנת טעם הדין שאין קידושין באיסורי הנאה.

הסבר הסוגיה

אשכחינהו מר יהודה לרב יוסף ולרב שמואל בריה דרבה בר בר חנה דהוו קיימי אפיתחא דבי רבה, אמר להו: תניא, המקדש בפטר חמור, בבשר בחלב, ובחולין שנשחטו בעזרה – רבי שמעון אומר: מקודשת, וחכמים אומרים: אינה מקודשת. אלמא חולין שנשחטו בעזרה לרבי שמעון לאו דאורייתא. ורמינהו, רבי שמעון אומר: חולין שנשחטו בעזרה ישרפו, וכן חיה שנשחטה בעזרה. [קידושין נח.]

הגמרא [נח.] מביאה מחלוקת תנאים בדין המקדש בחולין שנשחטו בעזרה: לפי רבי שמעון מקודשת ולפי חכמים אינה מקודשת. הגמרא מציעה שהם נחלקו אם חולין שנשחטו בעזרה אסורים מדאורייתא: לפי רבי שמעון איסור חולין שנשחטו בעזרה אינו דאורייתא, ולכן יש תוקף לקידושין שנעשו בחולין שנשחטו בעזרה. לעומת זאת, לפי חכמים, איסור זה הוא מדאורייתא, ולכן אין תוקף לקידושין שנעשו בקידושין שנשחטו בעזרה.

מדברי הגמרא משתמע שדין המשנה, שאין תוקף לקידושין שנעשו באיסורי הנאה, אסור רק לגבי דבר האסור בהנאה מן התורה, אך בדבר האסור בהנאה מדרבנן – הקידושין חלים.

הראשונים מקשים על כך מדברי הגמרא בפסחים האומרת שבערב פסח בשעה החמישית (בה החמץ אסור בהנאה מדרבנן) אדם אינו יכול לבטל את חמצו:

כיון דאיסורא דרבנן עילויה כדאורייתא דמיא, ולאו ברשותיה קיימא, ולא מצי מבטיל. דאמר רב גידל אמר רבי חייא בר יוסף אמר רב: המקדש משש שעות ולמעלה, אפילו בחיטי קורדניתא – אין חוששין לקידושין. [פסחים ז.]

הגמרא אומרת שעל אף שהחמץ אסור מדרבנן בלבד, אין תוקף לקידושין הנעשים בו, ומכאן ש"כיון דאיסורא דרבנן עילויה, כדאורייתא דמיא". עולה מכך כי גם באיסורי הנאה מדרבנן הקידושין אינם חלים, וזאת בניגוד לעולה מסוגייתנו.

תוספות מתרצים שיש לחלק בין איסורי דרבנן השונים:

ויש לומר, דהתם איכא מיהא שעות דאורייתא... אבל התם ליכא אלא איסורא דרבנן.

[תוס' קידושין שם, ד"ה אלמא]

לדבריהם, דברי הגמרא בפסחים אמורים לגבי חמץ דרבנן (כגון חיטי קורדניתא שהם בגדר 'חמץ נוקשה') ב'שעות דאורייתא' (בערב פסח לאחר חצות) בלבד, שהואיל ולאיסור יש שורש בדאורייתא – דינו כאיסור דאורייתא, ואי אפשר לקדש בו. אמנם, איסור שכל עיקרו הוא מדרבנן בלבד, כגון איסור חולין שנשחטו בעזרה (למאן דאמר "חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא") – אינו כאיסור דאורייתא, ויש תוקף לקידושין הנעשים בו.

בשיטה זו נוקט גם הרא"ש:

ויש לחלק, משום דחמץ בפסח עיקרו מדאורייתא, אבל חולין שנשחטו בעזרה לרבי שמעון כל איסורו מדרבנן, והתם נמי פעמים מקודשת כמו שפירש רבנו תם דדוקא משש שעות ולמעלה ואף על גב דחיטי קורדנייתא חימוצו מדרבנן, מכל מקום איסור חמץ הוי מדאורייתא למעלה משש שעות, אבל בשעה ששית דאיסור חמץ דרבנן וגם חמץ חיטי קורדנייתא דרבנן חוששין לקידושין. [רא"ש קידושין פ"ב סי' לא]

לדברי הרא"ש, המקדש בחמץ דרבנן בשעות דרבנן (כגון בשעה חמישית) – חוששין לקידושיו, הואיל ואין שורש לאיסור מן התורה.

תוספות מעירים שדבריהם מבוססים על פירושו של רבנו תם [תוס' פסחים ו: ד"ה משש] לדברי רב, "המקדש משש שעות ולמעלה, אפילו בחיטי קורדניתא אין חוששין לקידושין", על פיו מדובר בחמץ דרבנן ובשעות דאורייתא. אמנם, רש"י [פסחים ז. ד"ה משש] מפרש שדברי רב אמורים בשעות דרבנן. בביאור שיטתו כותבים תוספות:

ולפירוש הקונטרס נמי לא קשה מידי למסקנא, דהא אפילו לרבי שמעון אינה מקודשת.

[תוס' קידושין, שם][1]

מדבריהם עולה דרך שונה ביישוב הסוגיות: דברי הגמרא בסוגייתנו, מהם עולה שהמקדש באיסורי הנאה מדרבנן חוששין לקידושיו, הם בגדר הצעה בעלמא. למסקנת הגמרא מחלוקת רבי שמעון ורבנן מתבארת באופן שונה - בדין 'שחיטה שאינה ראויה', ולפי זה הצעה זו נדחית, ויש לפסוק שדין איסורי הנאה דרבנן כדין איסורי הנאה דאורייתא, וכדברי הגמרא בפסחים[2].

הרמב"ן [קידושין נח. ד"ה הא דאקשינן] מביא יישוב נוסף לסתירת הסוגיות:

אי נמי הכי קאמר: לאו דאורייתא אלא דרבנן, וקסבר רבנן לא אסרום בהנאה אלא באכילה משום דלא ליתי למישחטינהו התם ומיחלפי בקדשים. [רמב"ן קידושין נח. ד"ה הא דאקשינן]

לפי דבריו, כוונת הגמרא בסוגייתנו היא שלפי רבי שמעון חולין שנשחטו בעזרה אסורים מדרבנן באכילה בלבד, ואין בהם כל איסור הנאה, ומטעם זה יש תוקף לקידושין הנעשים בהם.

לפי הסברים אלו, אין חילוק בין איסורי דרבנן השונים, ובכולם אין תוקף לקידושין הנעשים בהם[3].

מסברה שיטת הרמב"ן וסיעתו ברורה, ואילו שיטת תוספות והרא"ש טעונה ביאור, כפי שטוען הבית שמואל:

ולכאורה נראה דאין מקודשת בכל איסור דרבנן אפילו אין לו עיקר בתורה, מכל מקום כיון מדרבנן אסור אינו נותן לה כלום וכל המקדש על דעת דרבנן הוא מקדש, כמה שאיתא בש"ס בכל המקומות, כן יש לומר לעניין דבר זה, מה לי אם מדאורייתא מותר בהנאה, מכל מקום מחמת גזירות חז"ל אסור בהנאה ואינו נותן לה כלום. [בית שמואל סי' כח ס"ק נב]

לטענת הבית שמואל, הואיל ואין תוקף לקידושין שנעשו באיסורי הנאה, מה לי אם איסור ההנאה הוא מדאורייתא או מדרבנן, ומה לי אם זהו דרבנן ש'יש לו עיקר בתורה' או דרבנן ש'אין לו עיקר בתורה'!

הקובץ שיעורים מיישב תמיהה זו ומבאר את שיטת תוספות:

והטעם נראה, דהא דאיסורי הנאה אין בו חשיבות ממון יש לפרש בשני פנים: א) דבפועל אינו שוה כלום שאינו ראוי להשתמש בו, ולא ימצא מי שרוצה ליקחו, ואף שעכו"ם יתן דמים עבורו אבל הרי אסור למוכרו לנכרי מדאורייתא. ב) יש לומר שדין תורה הוא דאיסורי הנאה אין בו חשיבות ממון, דדין האיסור שבו משוי ליה כעפרא בעלמא. והנפקא מינה בין שני הטעמים האלו, דאם נאמר משום שבפועל אינו יכול להשיג דמים עבורו, אין נפקא מינה בין איסור הנאה דאורייתא לדרבנן. אבל אי נימא שדין האיסור שעליו מפקיע ממנו דין ממון, אם כן באיסורי הנאה דרבנן גם ההפקעה מדין ממון אינה אלא מדרבנן, ומדאורייתא אכתי דין ממון עליו... וגם חילוקו של רבנו תם בין חדא דרבנן לתרתי דרבנן אתי שפיר, דכיון שהדבר תלוי בדין האיסור ובחומרו, אם כן חדא דרבנן יותר חמור מתרתי דרבנן. [קונטרס דברי סופרים סי' א אות ה]

לדבריו, אם איסורי הנאה אינם ממון משום שמציאותית הם אינם נמכרים, אכן אין מקום להבחנתם של תוספות. אולם מדברי תוספות עולה שדין זה נובע מקביעה הלכתית: חלות איסור הנאה על החפצא מפקיעה את הגדרתו כממון. בשל כך, כאשר חפץ אסור בהנאה מדרבנן בלבד, ייתכן והוא אינו עדיין ייחשב לממון ויהיה תוקף לקידושין הנעשים בו. כמו כן, ניתן לחלק בעניין זה בין האיסורים השונים שהחילו חכמים: כאשר זהו איסור שאין לו שורש בתורה (כאיסור חולין שנשחטו בעזרה) –האיסור הוא על הגברא בלבד, ולכן הוא אינו מפקיע את הגדרת החפץ כממון; רק כאשר זהו איסור דרבנן שיש לו עיקר בתורה (כאיסור חמץ נוקשה בשעות דאורייתא) – האיסור הוא מעין הרחבה של איסור התורה, ולכן גם הוא מפקיע את הגדרת החפץ כממון, ולכן אין תוקף לקידושין הנעשים בו[4].

הגדרה זו, שהדין שאיסורי הנאה אינם ממון יסודו בקביעה הלכתית, עולה מדברי רש"י:

ואף על גב דאתי איסור הנאת חמץ דרבנן דשש ומפקע קידושי תורה ושרי אשת איש לעלמא, הא מתרצינן בכמה דוכתין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, והפקר בית דין הפקר והם הפקירו ממונו. [רש"י פסחים ז. ד"ה אפילו]

מדברי רש"י עולה שההגדרה שהמקדש באיסורי הנאה דרבנן אין חוששין לקידושיו אינה פשוטה מסברה, וכדי לבארה נזקק רש"י לנימוקים "כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש" ו"הפקר בית דין הפקר". טעמו של רש"י מבואר על פי האמור לעיל: לא די בעובדה שהאדם אסור בשימוש בחפץ מסוים כדי להגדיר שלא ניתן לקדש בו, אלא רק חלות האיסור על החפצא היא המפקיעה את הגדרתו כממון. ולכן נדרש רש"י לבאר כיצד חלות איסור דרבנן מפקיעה את הגדרתו כממון גם מדאורייתא.

אכן, הריטב"א כותב:

ואגב אורחיה שמעינן שהמקדש באיסורי הנאה דרבנן אין חוששין לקידושיו כלל ואפילו להחמיר. ולא משום טעמא דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש, כדכתב הרב בעל העיטור ז"ל, אלא שכך דינו מן התורה, דשוה פרוטה אמר רחמנא וליכא. [ריטב"א שם, ד"ה דאמר]

בניגוד לדברי רש"י, הריטב"א סובר שהדין שהמקדש באיסורי הנאה אין חוששין לקידושיו הוא סברה פשוטה: "דשווה פרוטה אמר רחמנא וליכא". נראה שלשיטתו עצם העובדה שחפץ מסוים אסור בהנאה מפקיעה את שוויו, וממילא אי אפשר לקדש בו[5].

דברים אלו אמורים לפי שיטת רוב הראשונים, שקידושין אינם חלים באיסורי הנאה משום שאיסורי ממון. אמנם בשיעור הקודם עמדנו על כך שלדעת הרמב"ם קידושין אינם חלים באיסורי הנאה מטעם שונה: הואיל והאישה אינה מקבלת הנאה מכסף הקידושין.

האבני מילואים כותב שלפי שיטה זו יש לבאר באופן שונה מדוע אין תוקף לקידושין שנעשו באיסורי הנאה מדרבנן:

ודעת הרמב"ם נראה דאפילו באיסור הנאה דרבנן שאין לו עיקר בדאורייתא נמי אינה מקודשת... ומשום דהרמב"ם לשיטתו דסבירא ליה בפרק ה' מהלכות אישות הלכה כ"ד במקדש במתנה על מנת להחזיר דאינה מקודשת, משום דאם לא תחזיר אינה שלה ואם תחזיר הרי לא נהנית, ע"ש, וכתב הר"ן דהרמב"ם מפרש דהא דאמרו בש"ס משום חליפין אינה משום גזירה דחליפין, אלא משום דכל דלא נהנית הוי ליה דין חליפין ממש, וכשם שאינה מקודשת בחליפין משום דלא נהנית כמו כן בכסף על מנת להחזיר...ואם כן הכא נמי אפילו באיסור דרבנן שאין לו עיקר בדאורייתא אינה מקודשת כיון דלא נהנית, ומשום דלהרמב"ם לא מהני כסף עד דאיכא הנאה מיניה. [אבני מילואים סי' כח ס"ק נד]

לדעת הרמב"ם, הואיל וביסוד הדין עומד העיקרון שהקידושין נעשים בהנאה שהאישה מפיקה מכסף הקידושין, אין משמעות להבחנה בין איסורי ההנאה השונים: הואיל ובכולם האישה אינה מקבלת הנאה – אי אפשר לקדש בהם.

סיכום

בגמרא בפסחים נאמר שהמקדש באיסורי הנאה דרבנן אין חוששין לקידושיו. לעומת זאת, מסוגייתנו עולה שאם "חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא" אפשר לקדש בהם.

תוספות והרא"ש כותבים ביישוב הסוגיות, שיש לחלק בין איסור דרבנן שיש לו עיקר מן התורה לאיסור דרבנן שאין לו עיקר מן התורה. לדבריהם, הגמרא בפסחים מדברת דווקא בחמץ דרבנן בשעות דאורייתא, אך יש לחשוש לקידושין שנעשו בחמץ דרבנן ובשעות דרבנן. לעומת זאת, הרמב"ן וסיעתו אינם מקבלים הבחנה זו, ולשיטתם דברי הגמרא בפסחים אמורים ביחס לכל איסורי ההנאה שמדרבנן. לשיטתם אפשר לבאר שדברי סוגייתנו הם הצעה בעלמא שאינה קיימת להלכה, ואפשר לבאר את דברי הגמרא בסוגייתנו באופן שונה, שבחולין שנשחטו בעזרה אין כלל איסור הנאה מדרבנן (אלא איסור אכילה בלבד).

שיטת תוספות והרא"ש מבוססת על שתי הנחות:

א.אין תוקף לקידושין שנעשו באיסורי הנאה משום שהם אינם ממון.

ב.איסורי הנאה אינם ממון לא מעצם העובדה שהם אסורים לשימוש על הגברא, אלא מחמת הגדרתם כ'איסורי הנאה'.