הסבר הסוגיה

המקדש בערלה, בכלאי הכרם, בשור הנסקל, ובעגלה ערופה, בצפורי מצורע, ובשער נזיר, ופטר חמור, ובשר בחלב, וחולין שנשחטו בעזרה – אינה מקודשת. מכרן וקידש בדמיהן – מקודשת. [משנה נו:]

המשנה [נו:] מלמדת שאי אפשר לקדש אישה באיסורי הנאה. הגמרא [נו:-נז:] עוסקת בהרחבה במקור איסור ההנאה בכל אחד מהאיסורים המוזכרים במשנה, אך היא אינה מבארת את יסוד הדין – מדוע אי אפשר לקדש באיסורי הנאה. ננסה לדלות את טעם הדין מדברי הראשונים.

תוספות מקשים מדוע אי אפשר לקדש אישה באיסורי הנאה, והרי מותר ליהנות מהם 'שלא כדרך הנאתו':

ואם תאמר, אמאי אינה מקודשת, הא שרי ליהנות ממנו שלא כדרך הנאתו.

[תוס' שם, ד"ה המקדש]

תוספות מתרצים שני תירוצים:

ויש לומר, בכאן מיירי דליכא שוה פרוטה אלא כדרך הנאתו. אי נמי, יש לומר דמיירי שפיר דאיכא שוה פרוטה אף שלא כדרך הנאתו, מכל מקום כיון שהאשה סבורה שיש לה ליהנות דרך הנאתן ואינו כן, לא סמכה דעתה והוי קידושי טעות. [שם]

לפי התירוץ הראשון, דין המשנה אמור כאשר ההנאה שאינה כדרכה אינה שווה פרוטה, ולכן אי אפשר לקדש בה. לפי התירוץ השני, אי אפשר לקדש אישה גם כאשר ההנאה שאינה כדרכה שווה פרוטה, הואיל ואין דעתה של האישה להתקדש בכך.

הרמב"ן מתרץ באופן שונה:

דלא אמרינן אלא אין לוקין עליהם אלא דרך הנאתן, מלקות הוא דליכא הא איסורא מיהא איכא. [רמב"ן שם, ד"ה הא דתנן]

לדבריו, היתר ההנאה ש'לא כדרך הנאתן' הוא לחולה בלבד, אך לבריאים יש איסור דרבנן גם בהנאה זו, ולכן אי אפשר לקדש בה¹.

הריטב"א מביא את דברי הרמב"ן ומקשה עליהם:

וכי תימא, והא שרי שלא כדרך הנאתן אפילו מדרבנן לחולה שאין בו סכנה.

[ריטב"א שם, ד"ה מתני']

הריטב"א מקשה מדוע אי אפשר לקדש באיסורי הנאה מחמת ההנאה שלא כדרכה המותרת לחולה.

הריטב"א מתרץ:

הא לא קשיא, דאף על גב דחולה שאין בו סכנה מותר בו שלא כדרך הנאתן, מכל מקום אסור הוא לה למכרה לחולה זה וליטול דמים ממנו. תדע, דהא אפילו בדרך הנאתה מותרת בחולה שיש בו סכנה, ואפילו הכי אסור למוכרה לו בדמים, דאם כן נמצא נהנה באיסורי הנאה של תורה, אלא ודאי אסור למכרם וכיון דכן לא חשיב ממונא כלל, ואפילו היא חולה שראויה ליהנות בה אינה מקודשת דלאו ממונא יהיב לה, אלא אם כן אומר לה 'הרי את מקודשת לי באותה הנאה שיש לך שנתתי לך דבר שתתרפאי בו', ויש באותה הנאה שווה פרוטה. [שם]

לדברי הריטב"א, על אף שחולה שאין בו סכנה מותר ליהנות מאיסורי הנאה 'שלא כדרך הנאתן', היות ואסור למכור לו את איסורי ההנאה – "לא חשיב ממונא כלל", ולכן האישה אינה מקודשת בקבלתם².

מדברי ראשונים אלו עולה שטעם הדין שאי אפשר לקדש באיסורי הנאה משום שאין להם ערך ממוני, וכדברי הריטב"א דלעיל: "ודאי אסור למוכרם, וכיון דכן לא חשיב ממונא כלל"³. מנגד, מדברי תוספות בעבודה זרה עולה שיטה שונה.

תוספות בעבודה זרה מקשים גם הם בדומה לשאר הראשונים, הרי יש דרכי הנאה מסוימות שאינן אסורות ואם כן מדוע לאיסורי הנאה אין ערך ממוני:

משמע הא בגוף הערלה אסור לקדש, וטעמא משום דלית ביה שוה פרוטה, וקשה, בגופה נמי איכא שוה פרוטה, בשלא כדרך הנאתן או באפרן, כדתנן כל הנשרפין אפרן מותר.

[תוס' ע"ז סב. ד"ה בדמיהן]

תוספות בעבודה זרה מתרצים:

ויש לומר, כיון שכל זמן שהוא בעין אסור למוכרו מן התורה, כמו כן אסור לקדש בו אשה, דהוי כמו מכירה חשובה ויש בו הנאה כשמקדש את האשה, דגמרינן 'קיחה קיחה משדה עפרון' וזה לא דמי לקיחה דשדה עפרון שראוי לקנות בו חפץ או לשאר הנאות. [שם]

לדבריהם, הואיל ואסור לקדש אישה באיסורי הנאה, הקידושין אינם חלים אם עבר וקידש בהם באיסור.

רבי עקיבא איגר תמה על סברה זו, מדוע האיסור הכרוך במעשה הקידושין מונע את חלות הקידושין:

ודבריהם קצת סתומים, דמה בכך דאסור לקדש בו, מכל מקום אם עבר וקידש אמאי אינה מקודשת. [שו"ת רבי עקיבא איגר מהדו"ק סי' קכט]⁴

החתם סופר מבאר את כוונת תוספות:

ועל זה תירצו, שאינו דומה לכסף של שדה עפרון. פירוש, כי הכסף של שדה עפרון היה עובר לסוחר, והוא שווה כסף ככסף, אפילו נותן לה תרומה טמאה שאינו אלא לדמי עצים ויש בדמי שוה פרוטה, הרי מקדשה בפרוטה שיש בו והוא עובר לסוחר, שתוכל להחליף הני פירי בדמי עצים שבהם לקנות חלוק וטלית והרי פרוטה ממש עובר לסוחר; אבל הכא אסור לה למכור הערלה בעינה בדמי אפרה, אלא היא תשרוף תחלה הערלה ואחר כך יש באפרה פרוטה, אבל הערלה גופה לא תוכל לקנות ממנו חלוק וטלית, ואין אישה מתקדשת אלא בכסף הדומה לכסף של עפרון. [חתם סופר ע"ז סב. ד"ה והנה תוס']

לדבריו, ההגדרה ש'שווה כסף ככסף' אמורה רק לגבי דבר שאפשר לסחור בו ולהמירו בכסף. מטעם זה, גם אם לאיסורי הנאה יש ערך ממוני (הואיל ויש דרך להפיק מהם הנאה מותרת), הם אינם נחשבים 'כסף' (=מטבע, דבר סחיר), ולכן אי אפשר לקדש בהם⁵.

הגדרה זו מתאימה לתפיסתם העקרונית של בעלי התוספות – עליה עמדנו בהרחבה בשיעור עשרים ושניים ['קידושין בשווה כסף'] – שלמעשה הקידושין לא די בנתינת דבר בעל ערך ממוני, אלא יש צורך לתת דווקא מטבע או שווה כסף המהווה תחליף למטבע. מטעם זה, גם אם לאיסורי הנאה יש ערך ממוני, אי אפשר לקדש בהם – הואיל והם אינם "כסף הדומה לכסף של עפרון".

נראה כי לרמב"ם שיטה שלישית בעניין זה.

הרמב"ם עוסק בדיני קידושי כסף בפרק ה' מהלכות אישות, והוא פותח את הפרק בדין קידושין באיסורי הנאה:

המקדש בדבר שהוא אסור בהנאה, כגון חמץ בפסח או בשר בחלב וכיוצא בהן משאר איסורי הנאה – אינה מקודשת. [הל' אישות פ"ה ה"א]

מקומה של הלכה זו אומר דרשני: הלכה זו מובאת במשנה בסוף הפרק השני, בשלהי עיסוקה של המשנה בדיני קידושי כסף; מה ראה הרמב"ם לשנות מסדרו של רבנו הקדוש ולקבוע הלכה זו בראש דיני קידושי כסף⁶?

נראה שסדרו של הרמב"ם נובע מתפיסתו העקרונית – בה עסקנו בהרחבה מרובה השיעורים הקודמים – שההנאה היא המחילה את הקידושין, והכסף הוא רק האמצעי ליצירת ההנאה. בשל כך, הרמב"ם רואה בדין קידושין באיסורי הנאה את הדין היסודי ביותר: ייתכן ולכסף האסור בהנאה יש ערך ממוני, אך הואיל והוא אינו מביא לידי הנאה – אי אפשר לקדש בו⁷. לאור תפיסתו זו, הרמב"ם קובע את דין זה, בו נזכרת ההנאה כגורם משמעותי ביחס לכסף הקידושין, בראש הלכותיו, ועל פי העיקרון העולה ממנו הרמב"ם מבאר את שאר דיני כסף הקידושין המובאים בהמשך הפרק.

סיכום

המשנה אומרת שאי אפשר לקדש באיסורי הנאה, ומדברי הראשונים עולות שלוש שיטות בטעם דין זה:

א.לדעת רוב הראשונים לומדים הטעם הוא שלאיסורי הנאה אין ערך ממוני. על בסיס הנחה זו הראשונים מבארים בדרכים שונות מדוע לאיסורי הנאה אין ערך ממוני על אף שאפשר ליהנות מהם 'שלא כדרך הנאתן'.

ב.לדעת תוספות בעבודה זרה הטעם הוא שאיסורי הנאה אינם יכולים להוות תחליף ל'כסף' (=מטבע), הואיל והם אינם סחירים.

ג.לדעת הרמב"ם הטעם הוא שבאיסורי הנאה, גם אם יש נתינת דבר בעל ערך ממוני – אין נתינת הנאה לאישה.