רקע
נמשיך לעסוק בגדרי הבעלות על כסף הקידושין, ונעיין בדין המקדש בקדשים ובמעשר שני שמקורו במשנה [נב:]. הגמרא דנה בדברי המשנה ומאריכה בגדרי קדשים ומעשר שני ובדיני מעילה, אך אנו נעסוק רק בחלק הנוגע לענייני קידושין.
הסבר הסוגיה
המקדש בחלקו, בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אינה מקודשת. במעשר שני, בין שוגג בין מזיד לא קידש, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: בשוגג לא קידש, במזיד קידש.
[משנה נב:]
מדברי המשנה [נב:] עולה שכהן אינו יכול לקדש בחלקו בקדשים, ולגבי מעשר שני נחלקו התנאים: לפי רבי מאיר בכל מקרה לא ניתן לקדש בו, ואילו לפי רבי יהודה רק קידושין הנעשים במעשר שני בשוגג אינם חלים[1], אך קידושין הנעשים במעשר שני במזיד חלים.
הגמרא מביאה מחלוקת גם לגבי קידושין בקדשים:
תניא, רבי יהודה אומר: מקודשת. רבי יוסי אומר: אינה מקודשת. [קידושין נב:]
הגמרא מבארת את מחלוקתם:
אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו, 'וזה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש'. רבי יהודה סבר 'לך' – לכל צרכיך, ורבי יוסי סבר 'כאש' – מה אש לאכילה אף הוא נמי לאכילה. [שם]
עולה מכך כי הטעם שאין מקדשים בקדשים הוא שהם מסורים לאדם לאכילה בלבד, והוא אינו יכול לעשות בהם שימוש אחרים.
באופן דומה מבארת הגמרא את טעמו של רבי מאיר שאי אפשר לקדש אישה במעשר שני:
מנא הני מילי, אמר רב אחא בריה דרבא משמיה דגמרא: 'וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא קודש לה'' – לה' הוא, ולא לקדש בו אישה. [קידושין נג.]
תוספת ביאור למחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה בדין קידושין במעשר שני, עולה מדברי הגמרא [נד:] כי לפי רבי מאיר "מעשר ממון גבוה הוא", ואילו לפי רבי יהודה "מעשר ממון הדיוט הוא". נראה מכך כי הדין הבסיסי הוא שכסף הקידושין יהיה בבעלות האיש המקדש, בשל כך לפי רבי מאיר, "מעשר ממון גבוה הוא" – הוא אינו ממונו של האיש המקדש, ולכן אי אפשר לקדש בו. לעומת זאת, לפי רבי יהודה, "מעשר ממון הדיוט הוא" – הוא ממונו של האיש המקדש, ולכן אפשר לקדש בו.
לפי זה נראה שגם את דין "מקדש בחלקו" יש לבאר באופן זה: לפי רבי יהודה חלקו של הכהן בקדשים הוא 'ממון הדיוט', ולכן ניתן לקדש בו. לעומת זאת, לפי רבי יוסי (ולפי משנתנו) חלקו של הכהן בקדשים הוא 'ממון גבוה' ואין לכהן בעלות עליו, ולכן לא ניתן לקדש בו.
בהבנה זו נוקטים תוספות השואלים מדוע כהן אינו יכול לקדש בחלקו בקדשים, והרי הוא ממציא לאישה הנאה:
ואם תאמר, מי גרע מהמקדש על מנת שאדבר עליך לשלטון, דמקודשת אף על פי שלא נתן לה כלום אלא שעשה לה הנאה. [תוס' נב: ד"ה המקדש]
תוספות מתרצים:
ויש לומר דלא דמי, דהתם יכול ליטול שכר מדיבורו והוי כאילו נתן לה פרוטה, אבל הכא הטובת הנאה אינה משלו, דהא ממון גבוה הוא, ואינו יכול ליקח ממון מהנאה שעשה לה.
[שם]
נראה שכוונתם היא כאמור לעיל: אפשר לקדש בהנאה משום שבכך האיש נחשב כנותן לאישה דבר בעל ערך ממוני השייך לו. אולם, כאשר האיש נותן לאישה דבר שאינו שלו, גם אם יש לאישה הנאה מכך – המצאת ההנאה לאישה אינה נחשבת כנתינת כסף, ולכן האישה אינה מתקדשת בהנאה זו[2].
מדברי הרמב"ם עולה תפיסה שונה:
קידשה במעשר שני, בין בשוגג בין במזיד אינה מקודשת, לפי שאין לו לעשות בו שאר חפציו עד שיתחלל שנאמר במעשר 'לה' הוא'. כהן שקידש בחלקו מקדשי קדשים או מקדשים קלים אינה מקודשת, מפני שלא הותרו אלא לאכילה בלבד. [הל' אישות פ"ה הל' ד-ה]
הרמב"ם אינו כותב את הטעם הפשוט, שאי אפשר לקדש בדברים אלו משום שהם אינם בבעלותו של האדם, אלא הוא מנמק את הדין בכך שקיים איסור על שימוש שאינו אכילה.
כן נראה גם מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה:
הדבר שלוקח הכהן מקדשי קדשים ומקדשים קלים ממון גבוה הוא, וכהנים משלחן גבוה קא זכו, ולא נתן להם ה' אותם החלקים אלא לאכילה לא שיעשו בהם זולת זה, והוא אמרו 'זה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש' – כאש, כשם שאין תשמיש האש אלא באכילה כך אלו המתנות שאתה לוקח מקדשי מזבח אין משתמשים בהן אלא לאכילה. ואמר ה' במעשר 'לה' הוא' – בהוייתו יהא, ולפיכך אינה מקודשת. [פירוש המשנה לרמב"ם ב, ח]
נראה ללמוד מכך כי לשיטת הרמב"ם החיסרון בקדשים ובמעשר שני אינו מחמת חסרון בבעלות אלא מחמת חסרון בהנאה: היות ואין בדברים אלו הנאה – מעשר שני אינו עומד לשימוש האדם עד שיתחלל, וקדשים מותרים באכילה מ'שולחן גבוה' בלבד – אי אפשר לקדש בהם[3].
הגדרה זו מתאימה לנאמר בשיעור הקודם ['קידושין בגזל'] בשיטת הרמב"ם בטעם הדין שאין מקדשין בגזל: לדעת הרמב"ם הקידושין אינם נעשים בעצם נתינת הכסף לאישה אלא בהנאה שהאישה מקבלת מחמת הכסף המגיע לידה, ולכן אין דרישה שכסף הקידושין יהיה בבעלות האיש המקדש; הקידושין תלוי רק בכך שהאישה תקבל מהאיש דבר שתהיה לאישה הנאה ממנו, ומחמת הנאה זו היא תייחד את עצמה לבעלה.
סיכום
נחלקו התנאים אם אפשר לקדש אישה בקדשים ובמעשר שני. מדברי הראשונים עולה מחלוקת בטעם השיטה שלא ניתן לקדש בהם: לפי תוספות מחמת חסרון בבעלות עליהם (הואיל והם 'ממון גבוה'), ולפי הרמב"ם מחמת החסרון בהנאה הקיימת בהם (הואיל והם אינם עומדים לשימוש האדם). מחלוקתם נעוצה ביסוד דין כסף בקידושין: לפי תוספות הקידושין נעשים בכסף עצמו ולכן עליו להיות בבעלות האיש המקדש, ואילו לפי הרמב"ם הקידושין נעשים בהנאה ולכן אין דרישה שהכסף יהיה בבעלות האיש המקדש, אלא רק שלאישה תהיה הנאה ממנו.
[1] הגמרא [נג:] מבארת שבשוגג הקידושין אינם חלים מדין קידושי טעות.
[2]תוספות ישנים [מובאים על הגיליון, שם] מתרצים באופן שונה: "אף על גב דאית ביה שווה פרוטה, שיכול למוכרה לכהן, מכל מקום כיון שהוא ממון גבוה – אינה מקודשת, ולא דמי ל'על מנת שאדבר עליך לשלטון'". לכאורה תוספות ישנים חולקים על תוספות דלעיל: תוספות אומרים ש"אינו יכול ליקח ממון מהנאה שעשה לה", ואילו תוספות ישנים אומרים "שיכול למוכרה לכהן", ואף על פי כן אינה מקודשת "כיון שהוא ממון גבוה". אמנם, לפי זה סברת תוספות ישנים אינה ברורה: אם אדם יכול למכור לכהן את המתנות שבידו, מדוע העובדה שהם 'ממון גבוה' מונעת מלקדש בהם? נראה שיש להבין את כוונתם על פי דברי תוספות הרא"ש [שם, ד"ה המקדש]: "יש לומר דלא דמי, דהתם ראוי ליטול שכר על פעולה זו, הילכך הוי כאלו יהב לה שכר הפעולה. אבל הכא, כיון דאין מכר חל עליו ולא מחייבא ליתן לו כלום, אף על גב דנהנית שווה פרוטה לא מיקרי ממון ולא יהיב לה מידי". תוספות הרא"ש מבאר שהואיל והמתנות הן 'ממון גבוה', גם אם מבחינה מעשית אפשר לגבות כסף עבור נתינתן – הכסף אינו מהווה תשלום עבור המתנות, שכן אי אפשר להעמיד תמורה למתנות שהן 'ממון גבוה' ואינן בבעלותו של האדם, אלא הוא בגדר מתנה בעלמא, 'פיתוי' הניתן לאדם כדי שיתרצה לתת לו את המתנות. לכן, הנאה זו אינה נחשבת כסף ואי אפשר לקדש בה. [על פי האמור, גם אם יש הבדל בין בעלי התוספות השונים, לדעת כולם דין המשנה נובע מהעיקרון שאדם יכול לקדש אישה רק ברכוש שהוא בעלים עליו].
[3] עי' העמק שאלה [שאילתא קלב אות טז] הכותב כעין זה. [הגר"ח [בחי' על הש"ס, קידושין נב: 'המקדש אשה במעשר שני'] לומד מדברי הרמב"ם דלעיל לגבי מעשר שני שההגדרה שהוא 'ממון גבוה' אינה כפשוטה: לאדם יש בעלות מלאה על המעשר, אלא שקדושתו אינה מאפשרת לאדם להשתמש בו לצרכיו. אמנם, על פי האמור נראה שדברי הרמב"ם נובעים משיטתו בגדר כסף הקידושין, ואין להוכיח ממנה על שיטתו בגדר הבעלות על מעשר שני].
