וזהו שכתב רבינו הגדול ז"ל בכמה מקומות מן התלמוד בתיקו שדינו לקולא כאלו נפשט לקולא. [רמב"ן ב"מ ו. ד"ה מדקאמרינן]

הרמב"ן [ב"מ ו. ד"ה מדקאמרינן] חולק על הרמב"ם ולדעתו לא ניתן לתפוס בספיקא דדינא, והוא אף סובר שזו שיטת הרי"ף.

גם הרמב"ן וגם הרא"ש סוברים שלא ניתן לתפוס בספיקא דדינא, אך יש הבדל מהותי ביניהם. הרא"ש [ב"ק פ"ב סי' ב] סובר שלא יתכן שמוציאים מכהן התוקף ואין מוציאים מתופס בספיקא דינא, ולכן הוא מקשה מדוע לדעת הרי"ף [כפי שהוא דייק בדברי הרי"ף] ניתן לתפוס, מאי שנא ספיקא דדינא מדין תקפו כהן? הרמב"ן אינו מוכיח מדין תקפו כהן שמוציאים מתוקף בספיקא דדינא, אלא פוסק שמוציאים מכהן התוקף בממון המוטל בספק מציאותי, ומוציאים גם מתוקף בספיקא דדינא.

נראה שמחלוקת זו לשיטתם. הרא"ש סובר שאין מוחזקות באיכא דררא דממונא, ואם כן דין תקפו כהן מוציאים מידו מחדש שמוציאים מתוקף מתפוס. כיוון שמוציאים מתוקף מתפוס ודאי שמוציאים גם מתוקף בספיקא דדינא, שהרי אין סברא לחלק ביניהם. אך לשיטת הרמב"ן שיש מוחזקות באיכא דררא דממונא, דין תקפו כהן מחדש שבאיכא דררא דממונא יש מוחזקות, ולכן מוציאים מכהן התוקף, אך במקום שאין מוחזקות ניתן לתקוף. לפיכך ניתן לומר שבאיכא דררא דממונא יש מוחזקות ולכן לא ניתן לתקוף, ואילו בספיקא דדינא אין מוחזקות ולכן ניתן לתקוף.

דיוק זה אינו מפורש בשיטת הרמב"ן, אך עולה בצורה ברורה מדברי הר"ן במסכת קידושין [א: ד"ה תנו רבנן]. הברייתא [קידושין ה:] אומרת שבקניין קידושין איש צריך לתת לאשה כסף ולומר לה 'הרי את מקודשת לי'. הגמ' [שם] אומרת שאם הוא נותן והיא אומרת - "ספיקא היא וחיישינן מדרבנן". מקשה הר"ן, כיוון שזה ספק יש לחשוש מדאורייתא ככל ספיקא דאורייתא דאזלינן לחומרא, ומדוע אומרת הגמ' "וחיישינן מדרבנן"? והוא מתרץ: "ולפיכך אני מסתפק בכל ספק קידושין אי צריכה גט מדאורייתא או לא דאפשר דמדאורייתא שרי' משום דאיכא למימר העמד אשה על חזקתה". הר"ן אומר שבספק קידושין מעמידים את האשה על חזקת פנויה ומהתורה היא מותרת, אך מדרבנן מפאת חומרא דערוה אסרו אותה. הר"ן מוכיח את שיטתו: "דמאי שנא מכל תיקו דממונא דאמרינן ביה העמד ממון על חזקתו, והסכימו בו כל גדולי האחרונים ז"ל שאפי' תקפו תובע מוציאין אותו מידו, הכא נמי מדינא אית לן למימר הכי ושתהא מותרת להנשא".

דברי הר"ן צריכים תלמוד, וכבר התקשו בכך האחרונים. הדין שהולכים באיסורים אחר חזקה דמעיקרא הוא דין פשוט וברור, ומדוע הר"ן מסתפק בו? כמו כן כיצד הוא לומד לאיסורים מדיני ממונות שאין הולכים בהם אחר הרוב וכל שכן אחר חזקה דמעיקרא? נוסף על כך, לא מובן מדוע ראייתו מבוססת על כך ש"הסכימו בו כל גדולי האחרונים ז"ל" שמוציאים מתוקף, מה הקשר בין דיני תקיפה בממונות לחזקות באיסורים?

הסבר דברי הר"ן הוא שהוא רוצה להוכיח שהולכים אחר חזקה דמעיקרא לא רק בספקות מציאותיים אלא גם בספיקא דדינא, ואת הדין הזה הוא מוכיח מתיקו דממונא. אם היה ניתן לתקוף בתיקו דממונא, המחזיק היה תפוס ולא מוחזק, אך כיוון ש"הסכימו בו כל גדולי האחרונים שמוציאים מתוקף" גם בתיקו דממונא, זאת אומרת שיש מוחזקות בספיקא דדינא, ואם יש מוחזקות בממונות בספיקא דדינא - יש גם דיני חזקות באיסורים [יסוד הסבר זה בדברי קונטרס הספיקות [כלל ד סי' ה] שלמד חלק מההסבר מדברי הפרי חדש [יו"ד סי' קי] ומהר"ם חביב. אנו ניסחנו הסבר זה לפי המושגים שאנו משתמשים בהם].

אמנם דברי הר"ן ברורים לשיטת הרמב"ן שניתן לתקוף מתפוס, אך לשיטת הר"ן עצמו [ב"מ ו: ד"ה לעולם (עיין לעיל עמ' 313)] שלא ניתן לתקוף מתפוס, מה הראיה שהוא מביא מכך שמוציאים מתוקף בספיקא דדינא[1]?

סיכום