רקע

עסקנו בסוגיה הקודמת בהסבר הגמ' בריש מסכת בבא בתרא [ב.]. בסוגיה זו ובסוגיה הבאה נלמד את ההשלכות של גמ' זו על דיני תקיפה, בסוגיה זו - על דין תקיפה מפסיקת "יחלוקו", ובסוגיה הבאה - על קביעת שעת לידת הספק.

הסבר הסוגיה

"לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם". פשיטא לא צריכא - דנפל לרשותא דחד מינייהו, אי נמי דפנינהו חד לרשותא דידיה. מהו דתימא - ניהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה, קמ"ל. [גמ' ב"ב ד.]

למדנו בסוגיה הקודמת את המחלוקת בין תוס' לבין חכמי ספרד בביאור הגמ' בב"ב [ד.]. מהגמ' עולה שאם אין כופים זה את זה לבנות את הכותל יש ספק מי בנה את הכותל, ולכן האבנים שנפלו לחצר אחד השותפים בחזקתו והשותף הרוצה להוציא עליו להביא ראיה. חכמי ספרד מפרשים את הגמ' כפשוטה, שבכל מקרה שהאבנים נפלו לחצר אחת חובת הראיה מוטלת על המוציא, ואילו התוס' מפרשים שאם האבנים נפלו לחצר אחת יחלקו השותפים את האבנים, ותירוץ הגמ' הוא שאם האבנים נפלו לחצר ושהו שם זמן מרובה בעל החצר זוכה במיגו שהיה יכול לטעון שקנה את האבנים משכנו.

מפורש בדברי הראשונים שיש ביניהם מחלוקת מהותית בגדרי הכרעה בספק. התוס' סוברים שכותל שנפל לחצר אחת מחלקים השותפים את האבנים אף על פי שהאבנים בחצר אחד השותפים, ואילו חכמי ספרד סוברים שכיוון שהאבנים בחצר אחת המוציא מחברו עליו הראיה.

לכאורה מחלוקת הראשונים כאן הפוכה משיטתם בכל המקומות. למדנו לעיל [עמ' 229, 251] ששיטת התוס' היא שהחזקה נקבעת לפי מי שמחזיק במטלטלין בשעה שהספק נוצר, ואילו שיטת חכמי ספרד היא שהחזקה נקבעת לפי מי שמחזיק במטלטלין לפני שהספק נוצר. הספק בסוגייתנו נוצר בשעת נפילת הגדר, ואם כך לדעת התוס' השותף שהאבנים ברשותו אמור לזכות בהן, ואילו לדעת חכמי ספרד לפני הנפילה הכותל היה בחזקת שניהם, ולכן אף לאחר הנפילה שניהם אמורים לחלק אפילו אם האבנים ברשות אחד מהם.

תוס' [ב. ד"ה לפיכך] מקשים בעצמם שאלה זו. הם שואלים מאי שנא בסוגייתנו שחולקים אפילו אם האבנים ברשות אחד השותפים, ואילו במחליף פרה בחמור וילדה [ב"מ ק.] וכן בבית ועלייה שנפלו [ב"מ קטז:] הגמ' אומרת שמי שהמטלטלין בידו זוכה בהם.

מתרצים התוס' שאין הבדל מהותי בין הסוגיות, ומי שמחזיק במטלטלין בשעה שהספק נוצר - זוכה בהם. במחליף פרה בחמור - שעת לידת הספק היא שעת המכירה, ולכן הקונה שהולד ברשותו בשעת המכירה, זוכה. בבית ועלייה שנפלו - שעת לידת הספק היא שעת הנפילה, ולכן השותף שהאבנים ברשותו, זוכה. בסוגייתנו, הספק היה אף בשעה שהכותל היה קיים - כבר בהיותו בנוי היה ספק מי בנאו, ובשעה זו שניהם היו תפוסים באבנים. נפילת הכותל לרשותו של אחד השותפים מהווה "תקיפה", ומוציאים מיד התוקף ומשיבים לתפיסת שניהם וחולקים.

הסברם של התוס' ברור אך עדיין אינו מספיק, שהרי לשיטתם ניתן לתקוף בטענת ברי, וכיצד ניתן להוציא את האבנים מידי השותף הטוען טענת ברי?

ניתן לתרץ שראינו שהתוספותים חולקים אם ניתן לתקוף בטענת ברי, והתוס' בב"ב סוברים שלא ניתן לתקוף בטענת ברי. אולם ניתן לתרץ גם ששיטת התוס' שניתן לתקוף בטענת ברי היא רק כשהדין הוא "המוציא מחברו עליו הראיה", אך כאן שהדין הוא "יחלוקו" לא ניתן לתקוף[1].

הבנה זו שניתן לתקוף בטענת ברי כשהדין הוא "המוציא מחברו עליו הראיה" ולא ניתן לתקוף כשהדין הוא "יחלוקו", מתאימה לשיטת התוס'. התוס' סוברים שאין מוחזקות באיכא דררא דממונא אלא תפיסה בלבד, ואם כך ניתן להבין שיש הבדל מהותי בין "המוציא מחברו עליו הראיה" לבין "יחלוקו". "המוציא מחברו עליו הראיה" הוא חוסר הכרעה משפטית, ואילו "יחלוקו" הוא הכרעה משפטית. כשאין הכרעה ניתן לתפוס בטענת ברי, ואילו כשיש הכרעה משפטית לא ניתן לתפוס אפילו בטענת ברי.

ברמב"ן [ב"מ ו. ד"ה מדקאמרינן] מפורש ההפך מסברת התוס'[2], ולדעתו על אף שמוציאים מתוקף בטענת ברי אין מוציאים מתוקף כשהכרעת הספק היא "יחלוקו".

לפי הרמב"ן סוגייתנו מתבארת כמין חומר. כיוון שהכותל והאבנים לא היו בחזקת אף אחד מהשכנים, הפסיקה במקרה זה היא שהם חולקים את המקום והאבנים ביניהם. אך הואיל וניתן לתקוף כשיש פסיקה שמחלקים ביניהם, השכן שהאבנים נפלו לחצרו תפס את האבנים ולכן חובת הראיה מוטלת על שכנו. אך כיוון שגם השכן השני יכול לתקוף מוסיפה הגמ': "אי נמי דפנינהו חד לרשותא דידיה" - השכן השני יכול לתקוף את חברו ולקחת את האבנים הגם שהן נפלו לחצר חברו[3].

גם סברא זו תואמת את שיטתו. לדעת הרמב"ן יש מוחזקות בממון המוטל בספק, ולכן מוציאים מתוקף אפילו כשטוען טענת ברי. כשהפסיקה היא "יחלוקו" אין מוחזק ודינם כאילו כל אחד מהם תפוס בחצי. היות שהם תפוסים אין מוציאים מתוקף מתפוס[4].

האחרונים מקשים על הרמב"ן מגמ' מפורשת במסכת ב"מ. המשנה [ב"מ כה:] אומרת: "מצא בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של בעל הבית". הגמ' [שם כו.] מביאה ברייתא האומרת: "תנא אם היה כותל ממולא מהן חולקין" - אם הכותל מלא לא ניתן להכריע אם הדברים שם של בעל הבית או של מישהו מרשות הרבים והמוצא ובעל הבית מחלקים אותם ביניהם. שואלת הגמ': "פשיטא", ומתרצת: "לא צריכא דמשפע בחד גיסא, מהו דתימא אשתפוכי אישתפוך, קא משמע לן" - הכותל משופע והיינו חושבים שמה שממלא את הכותל נפל מהמקום הגבוה לנמוך, קא משמע לן שאין ודאות ויחלוקו.

הגמ' עוסקת בדין מוצא התופס את המציאה ואף על פי כן אומרת הגמ' שמוציאים ממנו ומחלקים בינו ובין בעל הבית, כנגד שיטת הרמב"ן.

נראה לענ"ד שלא קשה מידי. שיטת הרמב"ן היא שבמקרה שיש ספק בין שני בעלי דין ופוסקים שיחלוקו, שניהם תפוסים ולכן ניתן לתקוף מתפוס. לעומת זאת, בגמ' בב"מ אין שני בעלי דין שלשניהם זכות שווה בחפץ, אלא יש אחד שהוא ספק בעלים ויש אחד שהוא מוצא. מוצא אינו בעל דין שקול לבעל הבית ולכן צריכים להכריע תחילה את מעמד החפץ ועל פי הכרעה זו נקבעת זכותו של המוצא. כיוון שיש ספק בבעלות על החפץ, הפסיקה ההלכתית היא שהם מחלקים ביניהם. מכח פסיקה זו יש למוצא זכות על חצי, אך בחצי השני אין לו שום זיקה, ולכן אין לו זכות לתקוף. מוצא שתוקף במקרה זה הוא ספק גזלן שמוציאים מידו[5].

אם החפץ היה בכותל בין שני בעלי בתים והיה ספק ליורשיהם של מי החפץ, היה ניתן לשיטת הרמב"ן לתקוף ולא היו מוציאים מיד התוקף, אך במציאה אין למוצא זכות להכנס לספק גזל ולתקוף את בעל הבית.

סיכום

נחלקו התוס' והרמב"ן בדין תקיפה מפסיקת "יחלוקו". התוס' סוברים שתקיפה מפסיקת "יחלוקו" חמורה יותר מתקיפה מדין המוציא מחברו עליו הראיה. בהמוציא מחברו עליו הראיה ניתן לתקוף בטענת ברי ואילו ב"יחלוקו" לא ניתן לתקוף אפילו לא בטענת ברי. הרמב"ן סובר להפך, שמהמוציא מחברו עליו הראיה לא ניתן לתקוף אפילו כשטוען טענת ברי, ואילו ב"יחלוקו" ניתן לתקוף אפילו בטענת שמא.

סברות הראשונים מתהפכות כיוון שהם הולכים לשיטתם. לשיטת תוס' אין מוחזקות באיכא דררא דממונא, הפסיקה שהתופס זוכה היא חוסר הכרעה ולכן ניתן לתקוף ממנו בטענת ברי, ואילו "יחלוקו" היא הכרעה ולכן לא ניתן לתקוף מהתופס. לשיטת הרמב"ן יש מוחזקות באיכא דררא דממונא, ולכן לא ניתן לתקוף ממוחזק. משמעות פסיקת "יחלוקו" היא שאין מוחזק ולכן סובר הרמב"ן שניתן לתקוף.