הסבר הסוגיה

"לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם". פשיטא, לא צריכא - דנפל לרשותא דחד מינייהו, אי נמי דפנינהו חד לרשותא דידיה. מהו דתימא - ניהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה, קמ"ל. [גמ' ב"ב ד.]

המשנה בב"ב [ב.] אומרת ששותפים שרצו לחלק ביניהם את החצר כופים זה את זה לעשות מחיצה כדי למנוע היזק ראייה[1]. מוסיפה המשנה: "לפיכך אם נפל הכותל, המקום והאבנים של שניהם". מסביר רש"י [ד"ה לפיכך]: "הואיל ובתחלת הבנין חייבום חכמים לבנות בין שניהם, אם נפל הכותל לאחר שנים רבים אין האחד יכול לומר כל הכותל נבנה בחלקי ומשלי היו האבנים". כיוון שהם חייבים לבנות את הכותל ביחד, לא מסתבר שאחד השותפים בנה אותו לבדו, ולכן חלוקת האבנים אינה מספק, שלא ידוע מי בנה ואף אחד מהם אינו מוחזק באבנים, אלא מידיעה ודאית שהם בנו את הכותל ביחד.

שואלת הגמ' [ד.]: "פשיטא", ונחלקו הראשונים בהסבר שאלת הגמ'. רש"י [ד"ה פשיטא] ורוב הראשונים [תוס' (ב. ד"ה לפיכך), רשב"א (ד. ד"ה פשיטא), ר"ן (ד. ד"ה פשיטא) וראשונים נוספים] מפרשים ששאלת הגמ' היא מדוע המשנה זקוקה לוודאות ששניהם בנו את הכותל כדי לחלק את האבנים, אפילו אם היה ספק מי בנה את הכותל הם אמורים לחלוק את האבנים, שהרי האבנים אינם בחזקת איש מהם?

ר"י מגאש [ד"ה לפיכך] מפרש ששאלת הגמ' היא מדוע המשנה צריכה לכתוב את ה"לפיכך", אפילו אם המשנה לא היתה כותבת זאת היינו יודעים, שכיוון ששניהם אמורים לבנות ביחד הם אמורים לחלק ביניהם את האבנים.

לפני שנעמוד על ההבדל המהותי בין שני הפירושים נחדד את ההבדל הפרשני. לפי פירושו של רש"י שאלת "פשיטא" היא על הדין המובא ב"לפיכך", ואילו לפי פירושו של הר"י מגאש שאלת "פשיטא" היא על הצורך בכתיבת ה"לפיכך". לפי רש"י הגמ' שואלת פשיטא שחולקים את האבנים אפילו אם יש ספק מי בנה, ולכן קביעת המשנה שחולקים את האבנים מפני שבוודאי שניהם בנו ביחד, מיותרת. לפי הר"י מגאש הגמ' שואלת פשיטא שאם שניהם אמורים לבנות ביחד הם חולקים את האבנים, ומדוע המשנה כותבת זאת בפירוש.

ההבדל המהותי בין הפירושים בא לידי ביטוי בתירוץ הגמ'. לפירושו של רש"י תירוץ הגמ' הוא שבמקרה של ספק היינו משאירים את האבנים ברשות שהן נמצאות בה, אך כיוון שיש חיוב על שניהם לבנות יש ודאות, או לפחות חזקה, ששניהם בנו את הכותל ביחד ולכן חולקים. לפירוש הר"י מגאש תירוץ הגמ' הוא שאפילו אם יש חיוב לשניהם לבנות את הכותל, עדיין יש ספק והשותף שהאבנים ברשותו יכול לטעון שבנה את הכותל או קנה אותו מבעל דינו, ולכן המשנה מחדשת דין שבעטיו חולקים את האבנים. הדין שהמשנה מחדשת הוא ששותפים לא מקפדי אהדדי, ולכן אין לשותף חזקה באבנים שברשותו וחולקים.

נדגיש את ההבדל בין הפירושים. לפירוש רש"י ההבדל בין ההוה אמינא למסקנה הוא במציאות שהשתנתה [מספק מי בנה את הכותל, לחזקה ששניהם בנו יחד], ואילו לפירוש ר"י מגאש ההבדל ביניהם הוא בדין שהשתנה [מפסיקה שהאבנים בחזקת השותף שהן ברשותו, לפסיקה ששותפים אינם מקפידים זה על זה ושניהם יחלוקו את האבנים].

בפירושו של הר"י מגאש נעסוק לקמן [סוגיה סא עמ' 364], וכעת נתמקד בפירושם של רוב הראשונים. עונה הגמ': "לא צריכא דנפל לרשותא דחד מינייהו, אי נמי דפנינהו חד לרשותא דידיה. מהו דתימא ניהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה, קמ"ל". מסבירה הגמ' שחידוש המשנה הוא שאפילו אם הכותל נפל לרשות של אחד מהם השותפים חולקים ביניהם, והשותף שהאבנים ברשותו אינו יכול לטעון שהוא בנה את הכותל והאבנים שלו.

נחלקו הראשונים בהסבר תירוץ הגמ':

הרמב"ן [ב. ד"ה לפיכך], הרשב"א [ד. ד"ה ואיכא למידק] והר"ן [ד. ד"ה פשיטא] מפרשים שהמשנה מדגישה שחלוקת האבנים נובעת מכך שודאי שהם בנו את הכותל ביחד, מפני שיש נפקא מינה בין חלוקה מדין ודאי לחלוקה מדין ספק. הנפקא מינה היא כשהאבנים נפלו לרשות של אחד מהם, אם יש חזקה ששניהם בנו ביחד - חולקים, ואם יש ספק מי
בנה - המוציא מחברו עליו הראיה.

תוס' [ב. ד"ה לפיכך] אינם מקבלים את פירוש הרמב"ן, הרשב"א והר"ן ולדעתם מוציאים את האבנים מידו של השותף שהאבנים נפלו לרשותו ומחלקים את האבנים בין שניהם גם כשיש ספק. כוונת הגמ': "לא צריכא דנפל לרשותא דחד מינייהו" - היא שהם נפלו לרשותו ושהו בה זמן רב, אם לא ידוע מי בנה את הכותל - בעל הרשות יכול לטעון שהוא בנה את הכותל במיגו שהיה יכול לטעון שקנה את האבנים משותפו, אך כיוון שיש חזקה שבנו ביחד הוא אינו נאמן במיגו שהרי המיגו כנגד עדים - "דאנן סהדי שלא עשאה לבדו כיון שהיה יכול לדחוק את חבירו בדין שהיה עושה עמו".

תוס' מוכיחים את שיטתם שאם יש ספק מי בנה את הכותל חולקים את האבנים אפילו נפלו לרשות אחד מהם, מדברי הגמ' [ד:] לגבי חזית בבקעה. המשנה אומרת שסתם בקעה היא מקום שנהגו שלא לגדור, ולכן אם אחד השותפים בונה לבדו, הוא כונס את הכותל לרשותו, וכדי שידעו שבנה לבדו הוא עושה חזית כלפי חוץ; אם שניהם רוצים לבנות ביחד הם בונים את הכותל באמצע ועושים חזית משני צדדי הכותל. מקשה הגמ' מדוע עושים חזית משני צדדי הכותל והרי יכולים לא לעשות חזית כלל [עיין תירוץ השאלה בגמ' שם].

התוס' מתקשים בהבנת קושיית הגמ', הרי אם עושים חזית משני צדדי הכותל ידוע ששניהם בנו ביחד, ואם אינם עושים חזית כלל יש ספק אם שניהם בנו או שאחד בנה לבדו. מוכיחים התוס' מקושיית הגמ' שאין חילוק במקרה שהאבנים ברשות אחד מהם בין אם ידוע ששניהם בנו ובין כשיש ספק מי בנה, ובשני המקרים חולקים את האבנים בשווה[2].

רש"י [ד: ד"ה ולא יעשו], רמב"ן [ב. ד"ה לפיכך], רשב"א [ב. ד"ה לפיכך] וריטב"א [ד: ד"ה לא יעשה] חולקים על התוס' בהבנת שאלת הגמ', ולדעתם אין כוונת הגמ' לומר שלא יעשו חזית ויחלקו מדין ספק, אלא שבמקום לקבוע שהסימן לבנייה משותפת וחלוקה ודאית של האבנים הוא חזית משני הצדדים, המשנה היתה צריכה לקבוע שהסימן לבנייה משותפת וחלוקה ודאית הוא אי עשיית חזית.

מהמחלוקת הפרשנית של הראשונים עולה מחלוקת מהותית בגדרי הכרעה בספק. תוס' מפרשים שחולקים אפילו במקרה שהמטלטלין נמצאים ברשותו של אחד מבעלי הדין [לכן הם חייבים לפרש את דברי הגמ' "לא צריכא דנפל לרשותא דחד מינייהו" - שהם נפלו לרשותו ושהו ברשותו זמן רב], ואילו חכמי ספרד מפרשים שאם המטלטלין נמצאים ברשותו של אחד מבעלי הדין, הוא זוכה בהם [לכן הם מפרשים את הצריכותא של הגמ' כפשוטה שאם נפל לרשות של אחד מהם - המוציא מחברו עליו הראיה]. בסוגיות הבאות נרחיב בנקודה זו.

סיכום

המשנה אומרת שהיות ששותפים כופים זה את זה לבנות כותל ביניהם, אם נפל הכותל הם מחלקים ביניהם את המקום והאבנים. הגמ' מתקשה מה החידוש שבגמ'. הר"י מגאש מפרש שקושיית הגמ' היא שהמשנה לא צריכה לומר שמחלקים את האבנים ביניהם, פשיטא שאם כופים זה את זה לבנות הם מחלקים את האבנים כשהכותל נפל. רש"י ורוב הראשונים מפרשים שקושיית הגמ' היא מדוע המשנה מקשרת בין הכפייה לחלוקה והרי אמורים לחלק ביניהם את האבנים אפילו אם יש ספק מי בנה.

נחלקו הראשונים המפרשים כרש"י בהסבר תירוץ הגמ'. הרמב"ן, הרשב"א והר"ן מפרשים שאם אין כופים זה את זה והאבנים נפלו לחצר של אחד השותפים, הוא זוכה באבנים וחברו הוא המוציא שעליו הראיה. לכן מחדשת המשנה שכיוון שכופים זה את זה הם מחלקים את האבנים אפילו נפלו לחצרו של אחד מהם. התוס' מדייקים מהגמ' שמחלקים ביניהם את האבנים שנפלו לחצר אחת אפילו אם אין כופים זה את זה. המשנה מחדשת שכיוון שכופים זה את זה הם מחלקים את האבנים ביניהם אפילו שהו האבנים זמן רב בחצר אחת, ובעל החצר אינו יכול לטעון שבנה את הכותל במיגו שקנה את האבנים מחברו.