רקע

דין מילתא דעבידא לאיגלויי מובא בראשונים גם בהסבר הגמ' בכתובות [טז:]. נלמד סוגיה זו ונבחן מה היא מסייעת לנו בהבנת דיני תקיפה בכלל ודיני מילתא דעבידא לאיגלויי בפרט.

הסבר הסוגיה

אמר רב אדא בר אהבה: בתולה מעבירין לפניה סתומה, בעולה מעבירין לפניה פתוחה. אמאי - ניעבר קמי בתולה וקמי בעולה לא ניעבר כלל! זימנין דתפסה מאתים ואמרה אנא בתולה הואי והאי דלא עברו קמאי אתנוסי הוא דאתניסו.

[גמ' כתובות טז:]

הגמ' [כתובות טז:] אומרת שבחתונת בתולה מעבירים לפניה חבית של יין סתומה ובחתונת גרושה או אלמנה מעבירים לפניה חבית של יין פתוחה. כשהאשה גובה כתובתה היא יכולה להביא עדים שהעבירו לפניה חבית סתומה ולגבות מאתים לכתובתה.

שואלת הגמ' מדוע מעבירים חבית של יין פתוחה לפני גרושה ואלמנה, די להעביר לפני בתולה חבית סתומה ולפני גרושה ואלמנה לא להעביר כלל. עונה הגמ': "זימנין דתפסה מאתים ואמרה אנא בתולה הואי והאי דלא עברו קמאי אתנוסי הוא דאתניסו".

מקשים הראשונים כיצד האשה יכולה לתפוס מאתים ולטעון שנשאה בתולה, מדוע שנאמין לה להוציא ממון מהבעל ללא ראיה.

הראשונים מקשים קושיה זו בשני ניסוחים שונים. תוס' [ד"ה איתנוסי] מקשים: "נראה דמיירי כגון דאיכא מגו דאי בעיא אמרה אין בידי כלום דאי לאו הכי אמאי מהימנא". כך מקשה גם הריטב"א [ד"ה זימנין דתפסה]: "אמאי מהימנא לומר איתנוסי איתנוס". התוס' והריטב"א מקשים מדוע אשה הטוענת שבעלה התחייב לה מאתים בכתובתה נאמנת, וכי תובע הלוואה נאמן על גובה ההלוואה? לעומת זאת הרמב"ן [ד"ה והא דקא אמרינן] מוכיח מגמ' זו "דמהניא תפיסה משום דאיכא למימר המע"ה", ועל כך הוא מקשה: "הא אמרינן התם תקפו כהן מוציאין אותה מידו ומה בין זו לזו". כך מקשה גם הרשב"א [ד"ה הא דאמרינן זימנין]: "קשיא להו הא דאמרי' בריש פ"ק דמציעא [ו.] תקפה אחד בפנינו מוציאין אותה מידו... וכן נמי תקפו כהן דאמרו שם דמוציאין אותו מידו". הרמב"ן ורשב"א מקשים מדוע האשה יכולה לתפוס והרי אנו פוסקים שמוציאים מכהן התוקף [גם הר"ן (ב"מ ו. ד"ה לעולם) מקשה כך].

עולה משאלות הראשונים שהתוס' והריטב"א מתייחסים למקרה הנידון בגמ' כליכא דררא דממונא, ובליכא דררא דממונא אין נאמנות לתבוע סכום גבוה ללא ראיה, ואילו הרמב"ן והרשב"א מתייחסים למקרה הנידון בגמ' כאיכא דררא דממונא שהדיון בו הוא אם מוציאים או אין מוציאים מתופס.

לכאורה התוס' והריטב"א צודקים, יש ספק על גובה הכתובה, האשה טוענת 'הייתי בתולה וכתובתי מאתיים' והבעל טוען 'היית אלמנה וכתובתך מנה', וכיצד ניתן להגדיר מקרה זה כאיכא דררא דממונא? נראה להסביר שכיוון שרוב נשים בתולות נשאות סוברים הרמב"ן והרשב"א שהרוב מגדיר מקרה זה כאיכא דררא דממונא[1].

הרמב"ן [ד"ה והא דקא אמרינן הכא] מביא שלושה הסברים לדברי הגמ'. הסבר ראשון הוא הסבר הראב"ד שהחשש של הגמ' הוא שהאשה תתפוס ללא עדים ותטען שנשאה בתולה במיגו שהיתה יכולה לומר שלא תפסה. אם יש עדים שהעבירו חבית פתוחה, היא אינה נאמנת במיגו מפני שהמיגו נגד עדים, אך אם אין מעבירים כלל היא נאמנת לטעון בתולה נשאתי ונאנסו ולא העבירו חבית במיגו שיכולה לטעון שלא תפסה כלל. את הסבר זה מאמצים גם התוס' [ד"ה איתנוסי], הרשב"א [ד"ה הא דאמרינן זימנין דתפסה] והריטב"א [ד"ה זימנין דתפסה].

הסבר שני הוא: "איכא למימר התם היינו טעמא דמוציאין משום דמקמי הכי איפליגו בה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, הלכך מההיא שעתא הוה דינא דתרווייהו שוין בה לחלוק וזה יטול חציה וזה חציה וכי תקפה בפנינו לא מהניא תפיסתו. אבל הכא מקמי דתיתי לבי דינא ומקמי דיטעון אלמנה נשאתיך תפסה, הלכך כי אתו בתר הכי ומתעצמין בדין אמרינן המע"ה" - מוציאים מתוקף רק במקרה שהוא תקף אחר הכרעה הלכתית, כמו בשניים אוחזים בטלית ותקפה אחד בפנינו, שהיתה הכרעה שיחלוקו והוא תפס אחר ההכרעה. כאן התקיפה היתה לפני ההכרעה ולכן אין מוציאים מידו. הרמב"ן דוחה הסבר זה מפני שהוא מסביר רק את דין "תקפה אחד בפנינו" [ב"מ ו.], ואינו מסביר את דין תקפו כהן שמוציאים מידו אף לפני ההכרעה ההלכתית.

הרמב"ן מביא הסבר שלישי, שאותו הוא מאמץ, שבסוגיה מדובר על מילתא דעבידא לאיגלויי ואין מוציאים מיד תוקף במילתא דעבידא לאיגלויי. הסבר זה מובא גם בר"ן [ח' ב"מ ו: ד"ה לעולם] אך גם הרשב"א [כתובות טז: ד"ה הא אמרינן זימנין] וגם הריטב"א [כתובות טז: ד"ה זימנין דתפסה] משמיטים אותו ומביאים את הסבר התוס' והראב"ד בלבד.

הסברי הראשונים תלויים בהבנת המקרה בגמ', בהבנת גדרי תקיפה ובהבנת גדרי מילתא דעבידא לאיגלויי. לשיטת תוס' שאין מוחזקות באיכא דררא דממונא, תקיפה מועילה בתפיסה בלבד, וכיוון שבסוגייתנו ליכא דררא דממונא, לא ניתן להסבירה מדין תקיפה במילתא דעבידא לאיגלויי. לשיטת הריטב"א יש מוחזקות באיכא דררא דממונא, אך אולי הוא סובר שתקיפה מועילה רק באיכא דררא דממונא שיש בו ספק אובייקטיבי, ולא בליכא דררא דממונא, שאין ספק אלא טענות בעלי דין בלבד. הרמב"ן סובר שבסוגייתנו איכא דררא דממונא, וודאי שניתן לפרשה מדין תקיפה במילתא דעבידא לאיגלויי[2]. גם הרשב"א אמור לסבור כך, אך כנראה לדעתו אין בסוגייתנו עדות של עדים ולכן לא ניתן להגדיר מקרה זה כמילתא דעבידא לאיגלויי.

המיוחס לריטב"א [ב"מ ו:] שולל מבחינה עקרונית את האפשרות להסביר שאין מוציאים מהאשה מאחר שהספק הנידון עבידא לאיגלויי: "אפילו במלתא דעבידא לאגלויי לא אמרינן שלא מפקינן ממאן דתפס אלא היכא שתפס קצת ברשות, אבל היכא שתפס לגמרי שלא ברשות - לא". הריטב"א סובר שללא שום רשות לא ניתן לתפוס אפילו במילתא דעבידא לאיגלויי, והוא מחלק בין תופס ברשות גמורה שאין מוציאים ממנו אפילו במילתא דלא עבידא לאיגלויי, לבין תופס ברשות חלקית שאין מוציאים ממנו רק במילתא דעבידא לאיגלויי. ב"כור בשלושים סאה בסלע" המוכר נתן רשות לקונה למשוך פירות אלו, ולכן הקונה מוחזק אפילו במילתא דלא עבידא לאיגלויי. בסוגייתנו הלווה נתן למלוה רשות לאכול פירות שדהו לפני שלוש שנים, אך לא נתן לו רשות לאכול את הפירות של השנה השלישית, ולכן אין מוציאים מידי המלוה רק במילתא דעבידא לאיגלויי.

שיטת המיוחס לריטב"א היא שרשות גמורה מגדירה שהתופס מוחזק, ורשות קצת גורמת לכך שלא יוציאו ממנו אף על פי שאינו מוחזק. הסבר שיטת המיוחס לריטב"א הוא שרשות גמורה מגדירה שהתופס מוחזק, ואילו ברשות קצת לא ניתן להגדירו מוחזק ולכן מוציאים ממנו במילתא דלא עבידא לאיגלויי. במילתא דעבידא לאיגלויי בית דין אינם מתערבים ולכן הם משאירים את המצב הקיים כפי שהוא. במקרה שהיתה תקיפה ללא רשות כלל, היה מעשה של אלימות, וכנגד אלימות בית הדין חייב לפעול אפילו במילתא דעבידא לאיגלויי.

סיכום

בסוגיית הגמ' מפורש שאשה התובעת כתובתה יכולה לטעון 'בתולה נשאתני, מגיע לי מאתיים' ולתקוף מנכסי בעלה. נחלקו הראשונים בהסבר הגמ'. התוס' והריטב"א סוברים שבדין הנידון בגמ' ליכא דררא דממונא, הגמ' מחדשת שהאשה נאמנת לטעון שנשאה בתולה, וההסבר היחיד לנאמנותה הוא שהיא תפסה ללא עדים ויש לה מיגו. הרמב"ן סובר שבדין הנידון בגמ' איכא דררא דממונא, והגמ' מחדשת שבמקרה זה מועילה תקיפה. הסיבה שמועילה תקיפה היא שהדין הנידון עבידא לאיגלויי ובמקרה זה בית הדין אינו מוציא מיד התוקף. הרשב"א סובר כרמב"ן שבדין הנידון בגמ' איכא דררא דממונא, אך לדעתו תקיפה אינה מועילה במקרה זה, והוא חייב לפרש כתוס' וכריטב"א.

המיוחס לריטב"א שולל את האפשרות להסביר את סוגייתנו מדין תקיפה במילתא דעבידא לאיגלויי. לדעתו מילתא דעבידא לאיגלויי אינו מתיר תקיפה אלימה, ולכן ניתן לתפוס רק כשנכנס בהיתר ["תפס ברשות קצת" בלשונו של המיוחס לריטב"א].

מסוגיה זו מתחדדים לנו שני דברים: א. ההגדרה של איכא דררא דממונא אינה ברורה ולפעמים הראשונים נחלקו בה; ב. גם לשיטת חכמי ספרד שיש מוחזקות גם באיכא דררא דממונא יש הבדל בין איכא דררא דממונא לבין ליכא דררא דממונא בטיב הספק. באיכא דררא דממונא יש לבית דין ספק ואילו בליכא דררא דממונא יש לבית דין חוסר ידיעה. הרמב"ן, ואולי גם הרשב"א [עיין הערה 2] סוברים שתקיפה במילתא דעבידא לאיגלויי מועילה אפילו בליכא דררא דממונא, אך אולי הריטב"א חולק ולדעתו לא ניתן לתקוף בליכא דררא דממונא אפילו לא במילתא דעבידא לאיגלויי.