רמב"ן ו. ד"ה ומדאמרינן, "...אמרינן התם אין נאמנין"
ומדאמרינן אי דקא צווח מאי הו"ל למעבד. ואסיקנא נמי גבי ספק בכורות תקפו כהן מוציאין אותו מידו. ש"מ דכל ספק ממונא דקי"ל חומרא לתובע וקולא לנתבע, אם תקפה בפנינו או בפני עדים מפקינן מיניה דאוקי ממונא בחזקת מריה ותקיפה בכה"ג לא מהניא. וקשיא לן הא דגרסינן בפרק האשה שנתארמלה [טז:] זמנין דתפסה מאתים ואמרה בתולה נשאתי ומהימנא...
לפיכך נ"ל דמשום הכי מהניא ליה תפיסתו משום דמילתא דעבידא לאיגלויי היא אם היו פסולים או קטנים, ובמילתא דעבידא לאיגלויי מהניא תפיסתו במטלטלין א"נ במקרקעי לענין פירות שאכל, כי ההיא דאמרינן בפרק המקבל [קי.] ההוא שטרא דהוה כתיב ביה שני סתמא מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש מי נאמן, פירוש כגון שקדם מלוה ואכלינהו לפירי, ואסיקנא פירות בחזקת אוכליהם עומדים, ואקשינן והא קי"ל הלכתא כותיה דר"נ דאמר קרקע בחזקת בעליה עומדת, ומפרקינן התם לאו מילתא דעבידא לאיגלויי היא אבל הכא מילתא דעבידא לאיגלויי היא אטרוחי בי דינא תרי זימני לא מטרחינן, פרש"י ז"ל התם דבר שאינו עומד להתברר מעולם כי ההוא דמספקא לן אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון אבל הכא מילתא דעבידא לאיגלויי היא סוף שיבאו עדי השטר ויעידו, אלמא במילתא דאפשר לגלויי לא מפקינן פירי דאכל, ומ"מ ארעא מפקינן ומש"ה אמרינן התם אין נאמנין.
ר"ן ו. ד"ה לעולם, "וא"ת היכא אמרי' בכל ספק ממונא... מהדרי' לי' למארי' קמא"
וא"ת היכא אמרי' בכל ספק ממונא אי תפס התובע מפקי' מיני' והא אמרי' בפ' האשה שנתארמלה זמנין דתפסה מאתיי' ואמרה בתולה הויא והא דלא (אעבדי) [אעברו] קמאי איתנוסי הוא דאתניסי אלמא דתפיסה בספיקא דממונא מהני ולא אמרי' אוקי ממונא בחזקת מארי וי"ל דהתם טעמא דמלתא (דמלתא) [משום] דעבידי' לגלוי' [דרוב הנשאות בתולה אית להו קלא] ובמלתא דעבידי' לגלוי' לא מפקי' ממונא מרשות התופס כדי להעמידו בחזקת מארי' קמא וראיי' מדאמרי' בפ' המקבל ההיא שטרא דהוי כתי' בי' שנין סתמא מלוה אמר חמש ולוה אמר ג' [מי מהימן פי'] כגון שקדם מלוה ואכל לפירי ואסיקנא דפירי בחזקת אוכליהון קיימי ואקשי' והא קיי"ל הלכתא כוותי' דר' נחמן דאמר [קרקע] בחזקת בעלי' (הן) עומדת ומפרקי' התם לאו מלתא דעבידי לגלוי' הוא אבל הכא מלתא דעבידי לגלוי' הוא (דרוב הנשאת בתולה אית להו קלא) אטרוחא בי דינא תרי זימנא לא מטרחינן אלמא דבמלתא דעבידי לגלוי' שבקי' ממונא ברשותא דמאן דתפס ולא מהדרי' לי' למארי' קמא.
מיוחס לריטב"א ו: ד"ה אלא, וי"ל [קטעים נבחרים]
ואיכא למידק מהא דאמרינן בכתובות פרק האשה שנתארמלה וניעבר קמי בתולה וקמי בעולה לא מעבר כלל ופרקי' זימנין דתפסה מאתים ואמרה בתולה נשאתני והאי דלא איעברו קמאי אתנוסי הוא דאתנסו אלמא אע"ג דזוזי בחזקת הבעל אפ"ה מהניא לה תפיסה ואי תפסה לא מפקי' מינה...
ואמרי' התם מילתא דעביד' לאיגלויי ולא מהני תפיס' ולא מפקינן מיניה וכדמוכח לקמן בפ' המקבל וכדבעינן למכתב בסמוך בס"ד לאמר דהתם מלתא דעבידא לאגלויי הוא משום דרוב בתולות הנשאות יש להן קול זה אינו מחוור דזו הואיל ואין לה קול איכא למימר דלאו בתולה הואי דאתרע לה רובא וכדאיתא התם ועוד דכיון שלא העבירו לפניה לאו מילתא היא דעבידא לאגלויי ועוד דאפילו במלתא דעביד' לאגלויי לא אמרינן שלא מפקינן ממאן דתפס אלא היכא שתפס קצת ברשות אבל היכא שתפס לגמרי שלא ברשות לא וההיא דפרק המקבל בכה"ג היא והכי איתא התם ההוא שטר משכנתא דהוה כתיב ביה שנין סתמא מלוה או' ה' ולוה אומר ב' מי נאמן פי' וקדם מלוה ואכלינהו לפירי ואסיקנא כרב כהנא דאמר פירות בחזקת אוכליהן הן עומדין ואקשינן והא קי"ל כרב נחמן דאמר קרקע בחזקת בעליה עומדת ומפרקינן התם לאו מילתא דעבידא לאגלויי היא כלומר דסוף שיבאו עידי השטר ויעידו ואטרוחי ב"ד ב' זימני לא מטרחינן והתם ה"ט מפני שתפס מתחלה ברשות ואף כשאכל יותר מב' שנים לא עכב עליו הלוה וכיון שלא עכב עליו הלוה ה"ל כמאן דתפיס ברשות לענין שאין מוציאין ממנו ואפילו דאם חזר הלוה והוציאן ממנו גם כן אין מוציאין מידו ואפילו תקפן בעדים וכל דאלים גבר אבל היכא דתפיס שלא ברשות במילתא דעבידא לאגלויי זו לא שמענו ובודאי מוציאין מידו.
שיטה מקובצת קי. ד"ה מילתא דעבידא לאגלויי הוא
מילתא דעבידא לאגלויי הוא. האי שינוייא לא קאי אלא אהא דפרכינן הילכתא אהילכתא אבל רב כהנא בכל ענין קאמר פירות בחזקת אוכליהן עומדין דלא מסתבר למימר דרב יהודה ורב כהנא בחשש טורח בית דין פליגי. וגם מדקאמר בחזקת אוכליהן עומדין משמע דחזקה גמורה היא עד שיוציאו מידו בעדים. הרא"ש:
פסקי רי"ד קי. ד"ה ההוא שטרא דהוה כת'
ההוא שטרא דהוה כת' ביה שנין סתמא, מלוה אומ' שלש, ולוה אומר שתים, וקדם המלוה ואכל את הפירות מי נאמן, רב יהודה אמר קרקע בחזקת בעליה עומדת, ורב כהנא אמר פירות בחזקת אוכליהן הן עומדין, והילכ' כותיה דרב כהנא, והא קימ' לן הילכת' כותיה דרב נחמן דאמ' קרקע בחזקת בעליה קימא, פי' לעיל בפ' השואל גבי שוכר מרחץ בשנים עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחודש, שאפי' בא בסוף החודש אומ' כולו למשכיר, התם לאו מילתא דעבידא לאיגלויי היא, הכא מילתא דעבידא לאיגלויי היא ואטרוחי בי דינא תרי זימני לא מטרחינן, פירוש ומשום האי טעמא אמר רב כהנא פירות בחזקת אוכליהן, ורב יהודה איצטר' למיתב טעמ' קרקע בחזקת בעליה, אבל אי הות מילתא דלא מיבררא אף על גב דלא הוה קרקע אלא מטלטל כגון שכת' בו סילעין סתם מלוה אומר שלש ולוה אומר שתים ומתו שהדי דשטרא או שהלכו למדינת הים לוה נאמן כדאמרי' בפירקין קמא דקא מסייע ליה שטרא, ואף על גב דקדים מלוה ותפש שלא כדין תפש, אבל הכא משום דהיא מילתא דעבידא לאיגלויי וקא תפיש מלוה הוה אמר רב כהנא פירות בחזקת אוכליהן, ורב יהודה סבר אותה החזקה אינה כלום ולא דמיא לחזקה דמטלטלין דקרקע בחזקת בעליה עומדת, אבל בההוא שטרא דכת' ביה סילעין סתם אי הויא מילתא דעבידא לאיגלויי וקדם מלוה ותפש מטלטלין מודה רב יהודה דלא מפקינ' מיניה. ולא היא דכל מילתא דהות באנפי שהדי מילתא דעביד' לאיגלויי חשבינן לה דקלא אית לה, ושהדי דשטרא מודעי לכול' עלמ' ואינהו נמי מודה בכמה אנפי אחריניי, הילכך אי קדם מלוה ותפש גם רב יהודה מודה דלא מפקינ' מיניה דעד כאן לא פליג עליה דרב כהנא אלא בטענת קרקע משום דבחזקת בעליה עומדת, אבל בטענת מטלטלין מודה דלא מפקינן מיניה, ומאי דאמרן בפירקין קמ' שני התם דקא מסייע ליה שטרא דוקא קודם שתפש המלוה דלא ליהוי לוה כמודה במקצת הטענה, אבל בתר דקדם ותפש מלוה כיון דהיא מילתא דעבידא לאיגלויי לא מפקינ' מיניה ובמילתא דלא עבידא לאיגלויי אף על גב דאינה טענת קרקע אלא טענת מטלטלין, אם קדם ותפש שלא כדין מפקינ' מיניה כגון ראובן שאמ' לשמע' חפץ זה אני מוכר לך באסתירא מאה מעי ומשכו, שאינו חייב לו אלא אסתירא הפחות שבלשונות, אם קדם ותפש מיניה מאה מעי מפקי' מיניה דשלא כדין תפש, ומודה בזה רב כהנא דכל טעמו אינו אלא משו' מילתא דעבידא לאיגלויי, וכל היכא דלא עבידא לאיגלויי לא שני ליה בין קרקע למטלטלין דמפקינן מיניה.
רשב"א ב"מ ד: ד"ה אלא שמע מינה שתים
אלא ש"מ שתים נמי פטור. כלומר משום דעדים החתומים על השטר מעידין כדבריו שלא היו אלא שתים ולפיכך לא פירשו מנינם. וי"א שהוא פטור לגמרי ואפי' היסת אינו נשבע דודאי משוי ליה כאלו העדים מעידים ממש כן. ויש מי שאומר דלעולם נשבע היסת דלאו עדות גמורה יש לנו בדבר לפוטרו אפי' מן ההיסת, ויש להם ראיה בפ' המקבל דאיתא התם [קי.] ההוא שטרא דהוה כתוב ביה שנין סתמא מלוה אומר שלש ולוה אומר שתים וקדם מלוה ואכלינהו לפירי מי נאמן ואסקה רב כהנא דפירות בחזקת אוכליהן ואי איתא דשטרא מסייע ליה ללוה לגמרי הוה לן לאפוקי מיניה דמלוה פירי דאכל. ומיהו לאו ראיה היא דהא טעמא התם משום דמילתא דעבידא לאיגלויי היא ואטרוחי בי דינא תרי זמני לא מטרחינן ולא מפקינן פירי אלא היכא דקיימי לוקמי אבל הכא כיון דשבועה זו מן התקנה היא ושטרא מסייעא אמאי משבעינן ליה.
[שו"ת הרשב"א ח"ב סי' שנה]
שאלת ראובן הוציא שטר חוב על שמעון ושמעון טוען שפרעו כלו. והוציא שובר וכתוב בו כי ראובן מודה שפרע לו דינרין. וטען ראובן שלא פרע לו כי אם שני דינרין. הודיעני הדין עם מי,
תשובה הדעת נוטה שהדין עם ראובן התובע משני טעמים. הא' שאם כדברי שמעון שפרע את הכל היה לו לכתוב שפרע לי שטר חוב פלוני. ואם לא היה חייב לו אלא שטר זה היה לו לכתו' שפרע לי כל חוב שיש לי עליו. וכשראה שמעון שכתב לו פרט איך קבל ממנו. זה אין הדעת מקבלת כן. ויותר טענה מקובלת היתה אילו טען פרעתי מן החוב כן וכן ונשאר המותר. וטעות סופר הוא כשלא הזכיר סכום הדינרין.
ועוד שכל שכתוב בשובר שפרע דינרין וזה אומר שנים, השטר מסייעו. וכאותה שאמרו בריש פרק שנים אוחזין סלעין דינרין. מלוה אומר חמש, ולוה אומר שלש. רבי שמעון בן אלעזר אומר הואיל והודה מקצת הטענה ישבע. רבי עקיבא אומר אינו אלא כמשיב אבדה. ואתי' לאקשויי מדר' עקיבא לרב ששת דאמר הילך פטור. דהא הכא דקא פטר רבי עקיבא בשלש ומשום משיב אבידה. הא שתים חייב. הא שטרא דקא מודה ביה הילך הוא. ש"מ הילך חייב. ופרקינן לעולם שתים פטור. ושאני התם דקא מסיי' ליה שטרא. כלומר שהעדים החתומין על השטר מעידין כדבריו שלא היו אלא שתים. ולפיכך לא בארו מניינם. אלמא בודאי משוינן ליה. ויש מגדולי הראשונים ז"ל שאמרו דלגמרי מסייע ליה שטרא לפוטרו אפי' משבועת היסת כאילו העדים מעידין כדבריו. ולזה דעתי נוטה. ומ"מ אין בנו כח להוציא ממון בכך משום דקיימא לן בכל מקום יד בעל השטר על התחתונה וכדאמרו בשלהי פרק גט פשוט. אמר שטר לך בידי פרוע. הגדול פרוע והקטן אינו פרוע. חוב לך בידי פרוע שניהם פרועין. אמר ליה רבינא לרבא אלא מעתה שדי מכורה לך שדה מכורה לו. שדה שיש לי מכורה לך כל שדותיו מכורין לו. אמר ליה שאני התם דיד בעל השטר על התחתונה. כלומר כל שבא להוציאן בשטר שבידו ידו על התחתונה ועליו הראיה דממונא היכא דקאי ליקום אף על גב דהכא מסייע לה שטרא. הכי ה"ל מלתא דעבידא לאיגלוי ואטרוחי בי דינא תרי זימני לא מטרחינן.
וזהו שאמרו בפרק המקבל. ההוא שטרא דהוה כתיב ביה שנין סתמא. מלוה אומר שלש, ולוה אומר שתים. וקדם מלוה ואכלינהון לפירי מי נאמן, ואסיק רב כהנא דפירי בחזקת אוכליהן ואיפסיקא התם הלכתא כותיה. דאלמא לא מסייע ליה שטר' לגמרי לאפוקי ממונו. דאם איתא הוה לן לאפוקי מיניה דמלוה פירי דאכל כאלו העדים מעידין שאינו אלא ב'. וטעמא דמלתא משום דמלתא דעבידא לאיגלויי היא ואטרוחי בי דינא תרי זימני לא מטרחינן. וכדאמרינן התם. הלכתא כותיה דרב כהנא דאמר פירות בחזקת אוכליהן. ואקשינן והא קיימא לן כרב נחמן דאמר קרקע בחזקת בעליה עומדת, ופרקינן ה"מ דלא עבידא לאגלויי. אבל מלתא דעבידא לאיגלויי תרי זימני בי דינא לא מטרחינן. ולפיכך יש לב"ד לחקור. הדבר הרבה. ואם לא יוכלו להעמיד דבר על בוריו ליקום שטרא ביד מלוה ומעות היכא דקיימי לוקמי עד שיתגלה הדבר. אי תפס לא מפקינן מיניה.