רקע

נחתום את עיוננו בגדרי כסף הקידושין בסוגיית הגמרא [יב.] הדנה בדין המקדש בדבר שאינו שווה פרוטה, אם יש לחשוש שמא הוא שווה פרוטה במקום אחר.

הסבר הסוגיה

אמר שמואל: קידשה בתמרה, אפילו עומד כור תמרים בדינר מקודשת, חיישינן שמא שוה פרוטה במדי. והא אנן תנן, בית הלל אומרים: בפרוטה ובשוה פרוטה? לא קשיא, הא בקידושי ודאי הא בקידושי ספק. [גמ' יב.]

שמואל מחדש שעל אף שהקידושין צריכים להיעשות "בפרוטה ובשווה פרוטה", המקדש אישה בחפץ שאינו שווה פרוטה – האישה ספק מקודשת, היות וחוששים שמא החפץ שווה פרוטה במקום אחר.

דברי שמואל מעלים תמיהה: מדוע חוששים שמא החפץ שווה פרוטה במקום אחר? הרי בפשטות שוויו של החפץ נקבע לפי מקומו, ואם כאן אינו שווה פרוטה – אין משמעות לכך שהוא שווה פרוטה במקום אחר! לראשונים שיטות שונות ביישוב תמיהה זו ובביאור דברי שמואל.

הרא"ש כותב:

חומרא דרבנן בעלמא הוא, דמדאורייתא אין להקדש אלא מקומו ושעתו, וכן למקח וממכר. והא דקרי לה בשמעתין 'קידושי ספק', לא שיהא בו משום ספק מדאורייתא, אלא קידושי דרבנן נינהו ועשאוהו כמו ספק, שאינה מותרת לאחר בלא גט וגם הראשון צריך לקדשה קידושין אחרים ודאין. [רא"ש פ"א סי' יז]

לפי הרא"ש, מעיקר הדין אכן הגדרת פרוטה נקבעת לפי זמן ומקום הקידושין, ולכן גם אם ידוע בוודאות שהחפץ שווה פרוטה במקום אחר – מדאורייתא הקידושין אינם חלים. עם זאת, חכמים החמירו וקבעו שכאשר החפץ שווה פרוטה במקום אחר היא מקודשת מדרבנן. הרא"ש מבאר, כי אמנם הגמ' נוקטת בלשון 'קידושי ספק', אך אינם כוונתם לקידושין בתורת ספק אלא לקידושין גמורים מדרבנן, שדינם כדין קידושי ספק: אינה מותרת לאחר ללט גט, והראשון צריך לחזור ולקדשה קידושין אחרים^[1].

שיטה זו מבוססת על דברי המשנה בערכין [כד.]: "אין להקדש אלא מקומו ושעתו", וממנה עולה ששומת הנכסים נעשית על פי שווים באותו הזמן ובאותו המקום. אמנם, האחרונים מציעים שתי דרכים לדחות ראיה זו:

א.הקרבן נתנאל [שם, אות ל] כותב שזהו דין מיוחד בהקדש, והוא אינו קיים במקח וממכר ובשאר דיני התורה^[2].

ב.הפני יהושע [שם, ד"ה שם אמר שמואל] כותב שהכלל "אין להקדש אלא מקומו ושעתו" מגדיר את אופן השומה וחישוב שוויו של החפץ, אך בקידושין אין הלכה של שיעור מסוים, אלא הקידושין צריכים להיעשות בממון ופחות משווה פרוטה אינו נחשב לממון. בשל כך, די שבמקום מסוים חפץ זה יהיה שווה פרוטה כדי שהוא ייחשב לממון.

דברי הפני יהושע מבוססים על הנחה שדין פרוטה בקידושין אינו שיעור אלא נובע מהעיקרון שפחות מפרוטה אינו ממון. אמנם, בשיעור עשרים ואחד ['שיעור כסף הקידושין'] ראינו בעניין זה מחלוקת ראשונים: הריטב"א [ריטב"א ג. ד"ה סד"א; יב. ד"ה סבר] נוקט בשיטה זו (ונראה שכן סוברים שאר חכמי ספרד), אך מדברי רש"י [ג: ד"ה לא מקניא] ותוספות [יג. ד"ה כשם] עולה שנדרש שיעור של פרוטה כדי להחיל את הקידושין. ואם כן, הראיה מהמשנה בערכין קיימת לפי שיטת רש"י ותוספות, ואילו לפי חכמי ספרד ניתן לדחותה (כדברי הפני יהושע).

על פי האמור, מסתבר שחכמי ספרד יחלקו על שיטת הרא"ש, ולשיטתם החשש "שמא שווה פרוטה במדי" הוא מדאורייתא. ואכן, חכמי ספרד [רמב"ן שם, ד"ה חיישינן; רשב"א שם, ד"ה חיישינן; ריטב"א שם, ד"ה אמר] מביאים את שיטת הרמב"ם [הל' אישות פ"ד הי"ט] מנה עולה שהחשש הוא מדאורייתא, ואינם מקשים עליו מהמשנה בערכין^[3]. נראה שהטעם לכך הוא כדלעיל: משנה זו עוסקת בדרך שומת ערכו של החפץ, ולכן היא אינה עניין לדין פרוטה בקידושין שאינה שיעור אלא גדר ממון.

עם זאת, הרמב"ן מוכיח מדין אחר שהחשש "שמא שווה פרוטה במדי" הוא מדרבנן בלבד:

ואיני יודע אם שוה בודאי במדי פרוטה והוא דבר המתקיים אי הוו קידושי ודאי. ומשמע לי שאינן אלא ספק, שאין לקדושין אלא מקומן ושעתן בלבד, ואף על פי כן חששו לספקן, ולענין גזל הגר אתמר בפרק הגוזל, דבפחות משוה פרוטה אפילו בגזלה קיימת אין צריך לילך אחריו, דאין חוששין שמא תיקר ולא חוששין נמי שמא שוה פרוטה במדי, ומייתי אשם ומתכפר. אלמא אין לממון אלא מקומו ושעתו, אלא חומר הוא באשת איש.

[רמב"ן יב. ד"ה חיישינן]

הרמב"ן מביא את הגמרא בבבא קמא [קה.] האומרת שהגוזל פחות משווה פרוטה אינו צריך ללכת אחר הנגזל כדי להשיב את הגזלה, אלא הוא מביא אשם ודי לו בכך לכפרתו, ואין חוששים שמא הגזילה תתייקר. מגמרא זו לומד הרמב"ן ש"אין לממון אלא מקומו ושעתו", ומכאן שהחשש "שמא שווה פרוטה במדי" הוא מדרבנן בלבד.

בין חכמי ספרד לרא"ש יש מחלוקת נוספת בביאור הסוגיה. חכמי ספרד מביאים את דברי הרמב"ם המסייג את חידושו של שמואל לדברים שיכולים להתקיים עד שיבואו אותם למקום שהם שווים פרוטה:

יראה לי שאם קידש בתבשיל או בירק שאינו מתקיים וכיוצא בהם, אם לא היו שוה פרוטה באותו המקום אינה מקודשת כלל, שהרי דבר זה אינו מגיע למקום אחר עד שיפסד ויאבד ולא יהיה שווה כלום. ודבר של טעם הוא זה וראוי לסמוך עליו. [הל' אישות פ"ד הי"ט]

חכמי ספרד מקבלים את חידושו של הרמב"ם, ואילו הרא"ש פוסק כר"י החולק על חידוש זה:

ור"י פירש, אפילו ידוע ששוה פרוטה במקום אחר, דאין להקדש אלא מקומו ושעתו. והאי דנקט חיישינן שמא שוה פרוטה במדי, לרבותא נקט, דאפילו בכי האי גוונא אמרו רבנן דהוו קידושין גזירה אטו אותו מקום ששוה פרוטה, אם כן אין חילוק בין דבר המתקיים ובין דבר שאין מתקיים כיון דמשום גזירה הוא. [רא"ש, שם]

מביא את דברי ר"י שחידושו של שמואל יסודו בגזירת חכמים – "גזירה אטו אותו מקום ששווה פרוטה", ומהם הוא לומד ש"אין חילוק בין דבר המתקיים ובין דבר שאין מתקיים, כיון דמשום גזירה הוא".

נראה שמחלוקת זו בין הרא"ש לחכמי ספרד נובעת ממחלוקתם העקרונית בהבנת יסוד הדין. לפי הרא"ש, מן הדין הקידושין צריכים להיעשות בממון בשיעור של פרוטה, ודינו של שמואל נובע מחמת גזירת חכמים מיוחדת, "אטו אותו מקום ששווה פרוטה", ולכן גזירה זו קיימת גם בדבר שאינו יכול להתקיים ולהגיע למקום בו הוא יהיה שווה פרוטה. לעומת זאת, לפי חכמי ספרד, אין שיעור לכסף הקידושין ודי שהוא ייחשב לממון. לכן, יש לחשוש – לפי הרשב"א מדאורייתא, ולפי הרמב"ן מדרבנן – שמא החפץ שווה פרוטה במקום אחר, אך כל זאת כאשר הוא יכול להתקיים ולהגיע למקום זה; כאשר הוא אינו יכול להתקיים ולהגיע לאותו מקום – שוויו באותו מקום אינו מגדיר אותו כממון^[4].

האור שמח טוען שלרמב"ם שיטה שלישית בעניין זה:

המעיין בשיטת רבינו בדין כסף קדושין, יראה שסובר דעיקרו תלוי בהנאה שתהא נהנית מפרוטה כסף שנותן לה... ולכן כתב לעיל (בפ"ד הלכה י"ט) דדוקא בהנייה תלוי, לכן בעינן שיהיה הדבר ראוי להתקיים עד שיגיע לאותו מקום ששוה פרוטה, ואז כיון שתוכל להנות מפרוטה, גמרה ומקדשה נפשה. אף על גב דבמכירה יכול להיות דסובר רבינו דאין זה כסף כלל, דאין לו אלא מקומו ושעתו, בכל זאת גבי קדושין עיקרו בהנייה תליא.

[אור שמח הל' אישות פ"ה הכ"ד]

לדברי האור שמח, שיטת הרמב"ם שהחשש "שמא שווה פרוטה במדי" הוא מדאורייתא והוא קיים רק בחפץ המתקיים שניתן להביאו למקום בו יהיה שווה פרוטה, מבוססת על הבנתו של הרמב"ם בגדר קידושי כסף. הרמב"ם סבור שהקידושין אינם נעשים על ידי נתינת הכסף אלא על ידי ההנאה הניתנת לאישה שאפשר להפיק אותה מהכסף. בשל כך, גם אם חפץ שבמקום זה אינו שווה פרוטה אינו מוגדר ככסף, האישה מקודשת אם הוא שווה פרוטה במקום אחר, הואיל והיא יכולה להפיק ממנו הנאה השווה פרוטה. האור שמח מבאר כי מטעם זה מסייג הרמב"ם חידוש זה למציאות בה החפץ הוא מתקיים וניתן להביאו למקום בו הוא יהיה שווה פרוט, שכן רק באופן זה האישה יכולה להפיק מחפץ זה הנאה השווה פרוטה[5].

סיכום

שמואל מחדש שכאשר הקידושין נעשו בחפץ שאינו שווה פרוטה, האישה מקודשת מספק, שכן "חיישינן שמא שווה פרוטה במדי".

בראשונים שיטות שונות בביאור דינו של שמואל:

א.לפי ר"י והרא"ש, מדאורייתא הקידושין אינם חלים, הואיל ובמקום בו נעשו הקידושין החפץ אינו שווה פרוטה. חלות הקידושין היא מדרבנן בלבד, מחמת גזירת חכמים "אטו אותו מקום ששווה פרוטה", והיא קיימת גם כאשר החפץ אינו יכול להתקיים ולהגיע למקום בו הוא יהיה שווה פרוטה.

ב.לפי חכמי ספרד, אמנם במקום זה החפץ אינו שווה פרוטה, אך כאשר הוא מתקיים ואפשר להביאו למקום בו הוא יהיה שווה פרוטה – הוא נחשב כבר כעת לממון (לרמב"ן מדרבנן, ולרשב"א מדאורייתא).

ג.לפי הרמב"ם (על פי הסבר האור שמח), הקידושין אינם בכסף אלא ההנאה המופקת ממנו, ולכן גם אם במקום זה החפץ אינו שווה פרוטה, אם ניתן להפיק ממנו פרוטה במקום אחר – האישה מקודשת.

מחלוקת הראשונים מבוססת על תפיסתם השונה בגדר קידושי כסף:

·שיטת ר"י והרא"ש מבוססת על תפיסתם העקרונית של בעלי התוספות שהקידושין נעשים על ידי נתינת מטבע של פרוטה.

·שיטת חכמי ספרד מבוססת על תפיסתם העקרונית שאין שיעור לכסף הקידושין ודי שהוא ייחשב ממון.

שיטת הרמב"ם מבוססת על תפיסתו העקרונית שהקידושין אינם נעשים בעצם נתינת הכסף אלא בהנאה השווה פרוטה שהאישה מקבלת ממנו.