בשתי הסוגיות הקודמות עסקנו בפירושם של התוס' ובפירושו של הרמב"ן לסוגיה בכתובות [כ.]. בסוגיה זו נביא את פירושי שאר הראשונים, ונסכם את פירושי הראשונים לסוגיה.
הסבר הסוגיה
אלא אמר רב נחמן: אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה. [גמ' כתובות כ.]
עסקנו בשתי הסוגיות הקודמות בפירושו של רש"י, שהחילוק בין מקרה שכתב ידם של עדי השטר יוצא ממקום אחר לבין מקרה שכתב ידם אינו יוצא ממקום אחר הוא לגבי תפיסה. לדעתו במקרה שיש שטר מקוים ושני עדים מעידים שהשטר פסול - מעמידים תרי להדי תרי, הלווה זוכה מספק, ואם המלוה תפס אין מוציאים מידו. כמו כן למדנו את שיטת התוס' שתפיסה מועילה כשתופס בטענת ברי או כשתופס לפני לידת הספק. למדנו גם את שיטת הרמב"ן שתפיסה מועילה בתרי ותרי. בסוגיה זו נעסוק בפירושי שאר הראשונים לסוגיה.
ניתן לחלק את פירושי הראשונים לשלושה כיוונים מרכזיים: א. תפיסה מועילה, אך בתנאים שונים מהתנאים שנאמרו עד כה; ב. תפיסה מועילה אך אין מדובר על תפיסה בעדים המועילה בממון המוטל בספק, אלא בתפיסה ללא עדים שנאמנותה מדין מיגו; ג. תפיסה אינה מועילה, ויש הסבר אחר לבאר את החילוק בין הרישא לסיפא של הברייתא.
הכיוון הראשון הוא כיוונו של רבינו יונה [בשטמ"ק כתובות כ. ד"ה אלא א"ר נחמן אוקי תרי]. רבינו יונה דוחה את האפשרות לתפיסה לפני לידת הספק ולתפיסה בטענת ברי. הוא סובר שניתן לתפוס רק על פי בית דין או ברשות בעל הדין. לדעתו אין מוחזקות בממון המוטל בספק אלא תפיסה בלבד, ואנו פוסקים שמוציאים מכהן התוקף מפני שבית הדין אינו מוכן לתת לגיטימציה לתקיפה ואלימות. כשהתפיסה היא על פי בית דין או על פי רשות בעל הדין, התפיסה אינה מהווה תקיפה ואלימות ולכן היא מועילה.
רבינו יונה מביא ראיה שטענת ברי אינה מועילה מגמ' בב"ב [קנג.] לגבי שטר שלא כתובה בו לא מתנת בריא ולא מתנת שכיב מרע, ונותן המתנה הבריא. הנותן אומר שהמתנה היתה מתנת שכיב מרע שאינה חלה כיוון שהנותן הבריא, והמקבל אומר שהמתנה היתה מתנת בריא והיא חלה. אומרת המשנה שהמוציא מחברו עליו הראיה, זאת אומרת שעל המקבל להביא ראיה, ותפיסתו אינה מועילה.
רבינו יונה מביא ראיה שגם תפיסה לפני לידת הספק אינה מועילה מגמ' בכתובות [צח.] האומרת שאלמנה ששמה לעצמה נכסי יתומים לא עשתה ולא כלום. מסביר רש"י [ד"ה ששמה לעצמה] שהאלמנה לקחה לעצמה את השדה בשומת כתובתה - משמע שתפיסת האלמנה אינה תקפה[1].
רבינו יונה מביא את שיטת הרמ"ה שאף אם בית דין התפיסוהו תפיסתו אינה מועילה. את שיטתו ניתן לפרש בשתי דרכים: א. הוא סובר כחכמי ספרד שיש מוחזקות בממון המוטל בספק ולכן מוציאים מיד התוקף; ב. הוא סובר כתוס' שאין מוחזקות בממון המוטל בספק אלא תפיסה בלבד, אך בית הדין נותן תוקף לתפיסה, ולכן אף תפיסה ברשות אינה מועילה.
הרמ"ה מוכיח את שיטתו מהגמ' בב"ק [קיב:] האומרת שאין כותבים אדרכתא [=פסק דין לגבות נכסיו בכל אשר תמצא] על מטלטלין מחשש שהמלוה יכלה את המטלטלין ואם הלווה יביא עדים שירעו את השטר, לא יהיה ללווה מניין לגבות בחזרה את החוב שגבו ממנו. עדי הלווה יגרמו לספק בלבד, שהרי יש כנגדם את עדי השטר, ואף על פי שהמלוה תפס על ידי בית דין הלווה רשאי להוציא ממנו את תשלום חובו - מוכח שאף תפיסה על פי בית דין אינה מועילה.
רבינו יונה דוחה את ראיית הרמ"ה, שכוונת הגמ' שהלווה יביא עדי פרעון - עדות המוכיחה את טענתו ואינה גורמת לספק המאפשר לתפוס, ולכן הלווה מוציא מידי המלוה.
הרא"ש [פ"ב סי' יג] דוחה את ראיית רבינו יונה מהגמ' בכתובות, ששם מדובר שהאשה שמה שומת הקרקע לעצמה והנכסים יתייקרו, ששומתה אינה שומא ולכן הנכסים לא יצאו מידי היתומים.
הכיוון השני הוא כיוונו של הראב"ד [מובא ברמב"ן ב"מ ו. ד"ה מדקאמרינן]. הראב"ד מפרש שהחילוק בין הרישא לבין הסיפא הוא במקרה שתפס ללא עדים. ברישא שכתב יד העדים אינו יוצא ממקום אחר, השטר חספא בעלמא והמיגו אינו מסייע, אך בסיפא שכתב ידם של העדים יוצא ממקום אחר, אם המלוה תפס בלא עדים הוא נאמן במיגו[2].
הכיוון השלישי עולה בתוס' ובראשונים נוספים. הם מפרשים שהחילוק בין הרישא לסיפא בברייתא אינו קשור לתקיפה. תוס' [ב"מ ו: ד"ה פוטר] מעלים אפשרות "דאין נאמנין דלא מקרעינן ליה ולא מגבינן ביה ולא לענין תפיסה" - החילוק בין הרישא שהעדים נאמנים לבין הסיפא שהעדים אינם נאמנים הוא רק לעניין קריעת השטר, שברישא קורעים את השטר ובסיפא אין קורעים אותו [כך מפרש גם הר"י מיגש (בשטמ"ק כתובות כ. ד"ה וז"ל הרב ר' יוסף הלוי)].
הר"ש משאנץ [ד"ה אין נאמנין. מובא גם בתוס' ד"ה ואוקי] מסביר שמדובר בברייתא בשובר ולא בשטר הלוואה[3]; ברישא אין כתב ידם של עדי השטר יוצא ממקום אחר, ולכן העדים נאמנים לפסול את השובר והלווה חייב לשלם את חובו למלוה, ואילו בסיפא כתב ידם של עדי השטר יוצא מקום אחר, ולכן יש תרי ותרי על כשרות השובר, ומספק אין מוציאים מידי הלווה[4].
שיטת הרמב"ם קובעת ברכה לעצמה. הרמב"ם [הל' עדות פ"ז ה"ז] פוסק: "שנים שהיו חתומין על השטר ומתו, ובאו שנים ואמרו: כתב ידן הוא זה אבל אנוסים היו, קטנים היו, פסולי עדות היו, אף על פי שיש שם עדים אחרים שזה כתב ידן או שהיה כתב ידן יוצא משטר אחר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין, הרי זה לא נתקיים, אלא מעידין השנים שבשטר כנגד השנים שהעידו עליהן שהן פסולין ואין גובין בו כלום". לכאורה הרמב"ם אינו מחלק בין מקרה שכתב ידם יוצא ממקום אחר לבין מקרה שכתב ידם אינו יוצא ממקום אחר, אלא פוסק פסיקה אחידה שאין גובים בשטר כלום, אולם בעיון נוסף נראה שהרמב"ם מחלק ביניהם ופסקו תואם לדעתו של רבו הר"י מגאש [בשיטה מקובצת כ. (עיין לעיל בעמוד זה)].
הרמב"ם אינו מסביר שאין גובים בשטר מפני הספק, אלא מפרש: "הרי זה לא נתקיים". כיוון ששני עדים פוסלים את עדי השטר[5] השטר אינו מקוים[6]. כמו כן לשון הרמב"ם לגבי תרי ותרי, היא: "אלא מעידים השנים שבשטר כנגד השנים שהעידו עליהן שהן פסולין", ולא כפי שהיה אמור לכתוב: "אלא מעידים שני העדים כנגד השנים שבשטר".
נראה להסביר שאין נפקא מינה למעשה בין מקרה שכתב ידי העדים יוצא ממקום אחר לבין מקרה שאינו יוצא ממקום אחר, ובשניהם אין גובים בשטר כלום, ומשום כך הרמב"ם פוסק פסיקה כללית שהשטר אינו מקוים ולא ניתן לגבות בו. אולם כיוון שהברייתא מחלקת בין הרישא לבין הסיפא, כפי שמסביר הר"י מגאש, שברישא קורעים את השטר ובסיפא אין גובים בו ואין קורעים אותו, מוסיף הרמב"ם שאין לקרוע את השטר מפני שיש על השטר שני עדים המכחישים את עדות העדים הפוסלים.
העולה מפסק הרמב"ם הוא שתקיפה אינה מועילה[7]. אין להוכיח דבר מפסק זה מפני שלדעת הרמב"ם השטר אינו מקוים מבחינה הלכתית, ולכן ודאי שמוציאים מיד התוקף.
סיכום
הגמ' מביאה ברייתא המחלקת במקרה שעדים פוסלים את עדי השטר בין מקרה שכתב ידם של עדי השטר יוצא ממקום אחר - שבו העדים הפוסלים אינם נאמנים, לבין מקרה שכתב ידם של עדי השטר אינו יוצא ממקום אחר - שבו העדים הפוסלים נאמנים. שואלת הגמ' כיצד יתכן שבמקרה שכתב ידם יוצא ממקום אחר העדים הפוסלים אינם נאמנים וגובים בשטר, והרי יש שני עדים הפוסלים כנגד שני עדי השטר. עונה הגמ' שאוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה.
מקשים הראשונים שאם כך אין נפקא מינה בין הרישא של הברייתא לסיפא, שבשני המקרים אין גובים. הראשונים מתרצים בדרכים שונות:
א.הנפקא מינה היא רק לגבי קריעת השטר [דעה בתוס' ב"מ ו:, ר"י מגאש, רמ"ה].
ב.הנפקא מינה לגבי שטר שובר, שברישא השובר פסול וחוזרים וגובים, ובסיפא יש ספק ומספק אוקי ממונא בחזקת מריה ואין גובים מהלווה [ר"ש משאנץ].
ג.הנפקא מינה לעניין תקיפה [רש"י ורוב הראשונים].
נחלקו הראשונים מדוע מועילה תפיסה והרי אנו פוסקים שמוציאים מיד כהן התוקף:
א.תפיסה לפני לידת הספק מועילה [תוס' ורא"ש].
ב.תפיסה בטענת ברי מועילה [תוס' ורא"ש].
ג.תקיפה על פי בית דין מועילה [רבינו יונה].
ד.תקיפה בתרי ותרי מועילה [חכמי ספרד].
ה.תקיפה ללא עדים מועילה לא מדין ממון המוטל בספק אלא מדין מיגו [ראב"ד].
השיטה שתקיפה בתרי ותרי מועילה מובאת בראשונים בשלושה ניסוחים:
א.תקיפה מועילה כיוון שתרי ותרי ספיקא דאורייתא והמחזיק אינו מוחזק אלא תפוס [רמב"ן בב"מ, ריטב"א בכתובות].
ב.תקיפה מועילה כיוון שלא ניתן להוציא מתופס שיש שני עדים המעידים כדבריו [רמב"ן בכתובות].
תקיפה מועילה מפאת שתי הסיבות כאחד, מוחזקותו של הראשון בטלה כיוון שתרי ותרי ספיקא דאורייתא, ותפיסתו של השני תקפה כיוון שעדים מעידים כדבריו [רשב"א ור"ן].
[1] לא הבנתי את ראייתו, הרי שם מדובר בקרקע שאין בה תפיסה. כמו כן שם לא מדובר בספק חוב אלא בחוב ודאי, ואם כך ברור שהבעיה אינה בעצם התפיסה אלא בתהליך התפיסה. אולי זו דחייתו של הרא"ש לקמן.
[2] עיין ברמב"ן שאינו מקבל הסבר זה, שאף אם השטר חספא בעלמא המלוה נאמן במיגו על החוב. ועיין ריטב"א [כתובות כ. ד"ה והא דאמרינן] המתמודד עם טענת הרמב"ן.
[3] כמו כן הר"ש מפרש שניתן להעמיד גם בשטר מכירה, ולמוכר אין עדים שהיתה שלו או של אבותיו. ברישא השטר חספא בעלמא ומוציאים מידו, ואילו בסיפא יש ספק על המכירה אך אין למוכר ראיה על בעלותו ולכן אין מוציאים מיד הקונה.
[4] שיטת הר"ש משאנץ, שבספק פרעון אין מוציאים מיד הלווה, תואמת את שיטת התוס' [גיטין עח: ד"ה מחצה]והמרדכי [שם סי' תלח] אך סותרת את שיטת הרשב"א [שם ד"ה רבה ורב יוסף] והתוס' רא"ש [שם ד"ה בשתי כתי עדים], שבספק פרעון חולקים [עיין לעיל עמ' 214]. שער המשפט [סימן מו ס"ק טז] מפרש שהר"ש משאנץ עוסק בטענת ברי והרשב"א והתוס' רא"ש עוסקים בטענת שמא ולא פליגי.
[5] עיין רמב"ם [הל' עדות פכ"ב ה"ה] הפוסק: "אבל שטר שקרא עליו ערער, והוא שיבאו שנים ויאמרו: ממנו שאל לזייף לו שטר זה, אף על פי שנתקיים השטר מחותמיו אין גובין בו לעולם" - כל שכן שאם עדים פסלו את עדי השטר אין גובים בשטר זה.
[6] יש לשים לב שהרמב"ם מביא הלכה זו בפרק העוסק בקיום שטרות.
[7] קונטרס הספיקות [כלל ב סע' א] אומר שהרמב"ם פסק שאין מוציאים מכהן התוקף מכח סוגיה זו. לא זכיתי להבין כיצד ניתן להסביר כך. כיצד יתכן שהרמב"ם משמיט את דין תפיסה בפסיקת הסוגיה שממנה למד דין זה.
