הסבר הסוגיה

אלא אמר רב נחמן: אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה. [גמ' כתובות כ.]

ואוקי ממונא בחזקת מריה - בחזקת הלוה... ודקתני בברייתא אין נאמנים לא דליהוי שטרא מעליא למיגבי ביה אלא... אי תפיס מידי והדר אתי האי ותבע מיניה לא מפקינן מיניה דאמרינן אוקי תרי לבהדי תרי וממונא בחזקת היכא דקאי. [רש"י שם]

הראשונים מביאים ראיה שתקיפה מועילה מגמ' בכתובות [כ.] שאינה מזכירה כלל את האפשרות לתפוס. הברייתא [יט:] אומרת שבשטר שחתומים בו שני עדים ובאו שני עדים אחרים ואמרו שעדי השטר היו קטנים, פסולים או אנוסים, יש חילוק אם כתב ידם של עדי השטר יוצא ממקום או אינו יוצא ממקום אחר. אם כתב ידם אינו יוצא ממקום אחר - העדים השניים נאמנים, ואם כתב ידם יוצא ממקום אחר - העדים השניים אינם נאמנים. שואלת הגמ' כיצד יכול להיות שבמקרה שכתב ידם יוצא ממקום אחר העדים אינם נאמנים וגובים את השטר, והרי יש תרי ותרי? מתרצת הגמ': "אלא אמר רב נחמן: אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה".

שואלים הראשונים, אם כן, אין נפקא מינה בין מקרה שכתב ידם יוצא ממקום אחר לבין מקרה שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר, שהרי בשני המקרים אין גובים את השטר. מתרץ רש"י [ד"ה ואוקי ממונא]: "ודקתני בברייתא אין נאמנים לא דליהוי שטרא מעליא למיגבי ביה אלא דלא קרעינן ליה, ואי תפיס מידי והדר אתי האי ותבע מיניה לא מפקינן מיניה, דאמרינן אוקי תרי לבהדי תרי וממונא בחזקת היכא דקאי". כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר - העדים נאמנים לפסול את השטר וקורעים אותו, ואילו כשכתב ידם יוצא ממקום אחר - העדים אינם נאמנים לפסול את השטר, אין קורעים אותו ואין גובים בו, אך אם המלוה תפס את ממונו של הלווה אין מוציאים מידו.

תוס' [ד"ה ואוקי, וב"מ ו: ד"ה פוטר] מפרשים כרש"י שאם כתב ידם יוצא ממקום אחר, אין מוציאים מיד התופס. לדעתם יש מקרים שמוציאים מיד התופס ויש מקרים שאין מוציאים מיד התופס. התוס' בבא מציעא מפרשים שמוציאים מיד תופס אחר לידת הספק, אך אין מוציאים מיד תופס לפני לידת הספק. לדעתם אם המלוה תפס לפני שבאו העדים השניים לפסול את עדי השטר - אין מוציאים מידו, ואם המלוה תפס לאחר שבאו העדים השניים - מוציאים מידו. התוס' בכתובות מביאים הסבר נוסף שתקיפה מועילה בטענת ברי, ולכן אין מוציאים מיד התופס בסוגייתנו, אך כהן התוקף תופס בטענת שמא, ולכן מוציאים מידו [הרא"ש בב"מ (פ"א סי' יג) מפרש שתקיפה בטענת ברי מועילה, ואילו בכתובות (פ"ב סי' יג) הוא מפרש שגם תקיפה בטענת ברי וגם תפיסה לפני לידת הספק מועילות].

שני ההסברים הללו נידונים בדבריהם של בעלי התוס' בלבד, ואינם נידונים בדבריהם של חכמי ספרד[1]. הרמב"ן [ב"מ ו. ד"ה מדקאמרינן אי דקא צווח, כתובות טז: ד"ה והא דקא אמרינן], הרשב"א [כתובות טז: ד"ה הא דאמרינן זימנין דתפסה], הריטב"א [כתובות כ. ד"ה אלא אמר רב נחמן] והר"ן [ב"מ ו: ד"ה לעולם] מעלים אפשרויות אחרות להסביר גמ' זו, אך האפשרות שתקיפה מועילה כשתוקף לפני שהספק התגלה, או האפשרות שתקיפה בטענת ברי מועילה, אינן עולות כלל בדבריהם.

נראה להסביר שמחלוקת הראשונים היא לשיטתם אם יש מוחזקות בממון המוטל בספק. מוחזקות היא קביעת בעלות בתורת ודאי, ולכן לא ניתן לתקוף ממוחזק שהרי התוקף מוחזק הוא גזלן [כמבואר בסוגיית נסכא דרבי אבא (ב"ב לד.)]. תפיסה, לעומת זאת, היא קביעת בעלות בתורת ספק ולכן אין מניעה עקרונית לתקוף מתפוס ולטעון שחובת הראיה מוטלת על המוציא.

חכמי ספרד סוברים שיש מוחזקות בממון המוטל בספק, ולכן הם שוללים מכל וכל את האפשרות לתקוף. לדעתם אין חילוק בין תקיפה לפני לידת הספק לבין תקיפה לאחר לידת הספק, ואין חילוק בין תקיפה בטענת ברי לבין תקיפה בטענת שמא. לעומת זאת, מוחזקות היא קביעת בעלות בתורת ודאי והתוקף מהמוחזק הוא גזלן.

תוס' סוברים שאין מוחזקות באיכא דררא דממונא, והמחזיק בחפץ הוא תפוס בלבד שאין מניעה עקרונית לתקוף ממנו, ולכן הגמ' בב"מ [ו:] מסתפקת אם מוציאים מכהן התוקף או לא. מסקנת הגמ' בב"מ שמוציאים מכהן התוקף נובעת מאחת משתי סיבות: א. תפיסה היא חוסר הכרעה, אך על אף שבית דין אינו מכריע ורק משאיר את המצב כפי שהוא, הוא מקבע מצב זה ואינו מאפשר תקיפה ואלימות; ב. תפיסה היא הכרעה, אמנם בית דין אינו מכריע בתורת ודאי אך גם הכרעה בתורת ספק היא הכרעה. כיוון שבית דין מכריע, בעלי הדין אינם רשאים לחרוג מהכרעת בית הדין[2].

תוס' אומרים שאין מוציאים מיד תופס לפני לידת הספק. נגדיר תחילה את המושג ואחר כך נבארו. תוס' מפרשים שהמלוה תפס את דמי ההלוואה לפני שבאו העדים הפוסלים את עדי השטר, ותוס' מכנים זאת "תפיסה לפני לידת הספק". ברם, שעת לידת הספק אינה השעה שבאו העדים לפסול את עדי השטר אלא שעת כתיבת השטר, בשעה זו נוצר ספק אם השטר נכתב על ידי עדים כשרים או על ידי עדים פסולים, והעדים המעידים על פסול עדי השטר אינם יוצרים את הספק אלא מגלים אותו. לפיכך כדי שלא נבלבל בין שני מונחים שונים נגדיר שבמונח "תפיסה לפני לידת הספק" כלולים שני מונחים שונים: א. "תפיסה לפני היווצרות הספק"; ב. "תפיסה לפני התגלות הספק". "תפיסה לפני היווצרות הספק" אינה תקיפה והיא מועילה לכולי עלמא, גם לשיטת חכמי ספרד. התופס לפני היווצרות הספק הוא התפוס לשיטת תוס' והתופס ממנו הוא תוקף, והוא מוחזק לשיטת חכמי ספרד והתופס ממנו הוא גזלן.

תוס' מחדשים שיש תוקף משפטי גם ל"תפיסה לפני התגלות הספק", ואין מוציאים מהתופס בשעה זו. לפי הסיבה הראשונה, שתפיסה היא חוסר הכרעה ומוציאים מכהן התוקף מתפוס מפני שבית דין אינו מוכן לאפשר תקיפה ואלימות, מובן מדוע אין מוציאים מתופס לפני לידת הספק. תופס לפני לידת הספק פועל במסגרת ההלכה, שהרי הוא תפס על פי ראיות משפטיות קבילות, והספק נוצר רק לאחר תפיסתו. לפי הסיבה השנייה, שתפיסה היא הכרעה משפטית, לכאורה לא אמור להיות חילוק בין "תפיסה לפני לידת הספק" לבין "תפיסה לאחר לידת הספק", אלא אם נפרש ששעת התגלות הספק היא השעה הקובעת מיהו התפוס ומיהו התוקף. הואיל ובשעה זו הדמים היו בידי המלוה הוא התפוס, ואם הלווה יתקוף אותו הלווה יהיה תוקף שמוציאים מידו ומחזירים למלוה התפוס.

בין שני ההסברים הללו יש נפקא מינה גדולה. לפי ההסבר הראשון התופס לפני לידת הספק הוא תוקף, אך כיוון שתקף על פי כללי ההלכה אין מוציאים מידו. לפי ההסבר השני התופס לפני לידת הספק הוא תפוס ולא תוקף. לפיכך אם הלווה יחזור ויתקוף את המלוה בטענת שמא, לפי ההסבר הראשון יוציאו ממנו, ולפי ההסבר השני לא יוציאו ממנו[3].

תוס' מחדשים שאין מוציאים מתופס בטענת ברי. ניתן להבין חידוש זה בשתי דרכים: א. לתופס בטענת ברי יש דין עביד איניש דינא לנפשיה; ב. אין לבית דין כוח להוציא ממון מידו של הטוען ברי. לפי ההסבר השני שהובא לעיל, שתפיסה היא הכרעה, עדיף להסביר לפי הדרך השנייה - בית דין המסופק בדין אינו יכול להוציא מבעל דין הטוען ברי, שהרי הדרך הראשונה, שיש לטוען ברי זכות לעשות דין לעצמו, תקפה רק במקום שבית דין אינם דנים ואילו כאן בית דין נתנו תוקף משפטי לתפיסת בעל דינו. לפי ההסבר הראשון, שתפיסה היא חוסר הכרעה אלא השארת המצב כפי שהוא, ניתן להסביר את דין תופס בטענת ברי גם לפי הדרך הראשונה. ברור לפי שני ההסברים שתופס בטענת ברי הוא תוקף ובעל דינו רשאי לחזור ולתקוף ממנו[4].

לסיום נחדד את החילוק בין שיטת התוס' לבין שיטת הרמב"ן על ידי הסבר ספק הגמ' אם "תקפו כהן מוציאים מידו" או אין מוציאים מיד. לדעת תוס' נקודת המוצא של הגמ' היא שאין מוחזקות, שהרי אין מוחזקות באיכא דררא דממונא, וספק הגמ' הוא אם ניתן לתקוף מתפוס. לדעת הרמב"ן נקודת המוצא של הגמ' היא שלא ניתן לתקוף ממוחזק וניתן לתקוף מתפוס[5], וספק הגמ' הוא אם יש מוחזקות בממון המוטל בספק. שיטת הרמב"ן שאין מוחזקות בממון המוטל בספק, בנויה על מסקנת הגמ' ש"תקפו כהן מוציאים מידו".

סיכום

נחלקו הראשונים אם מוציאים מיד תופס בטענת ברי ומיד תופס לפני התגלות הספק. חכמי ספרד אינם מעלים אפשרויות אלו, וכנראה הם דוחים אותן מכל וכל. בעלי התוס' נחלקו בדינים אלו. תוס' בכתובות מעלים את שתי האפשרויות הללו להסביר את הגמ' בכתובות, אך הם מביאים גם אפשרות להסביר את הגמ' בדרך אחרת. תוס' בב"מ אינם מתייחסים לאפשרות לתפוס בטענת ברי אך מעלים אפשרות להסביר שמדובר בגמ' בתופס לפני התגלות הספק, ומעלים גם אפשרות אחרת בהסבר הגמ' [לקמן נעסוק בדרכים אלו (בתפיסה ברשות בעמ' 320, ובתירוצם האחרון של התוס' בעמ' 318)]. מהרא"ש משמע שהוא מאמץ את שתי האפשרויות הללו ולדעתו אין מוציאים מיד תופס בטענת ברי ואין מוציאים מיד תופס לפני לידת הספק[6].

מחלוקת הראשונים נובעת ממחלוקת יסודית בדין ממון המוטל בספק. תוס' ורא"ש סוברים שיש מוחזקות בממון הנתון בטענות בעלי הדין [ליכא דררא דממונא], ואין מוחזקות בממון המוטל בספק [איכא דררא דממונא]. חכמי ספרד סוברים שכשם שיש מוחזקות בממון הנתון בטענות בעלי הדין, כך יש מוחזקות גם בממון המוטל בספק.

חכמי ספרד סוברים שיש מוחזקות בממון המוטל בספק והתוקף הוא גזלן. לפיכך לא עולה על דעתם לאפשר תקיפה לא לפני התגלות הספק ולא בטענת ברי.

תוס' סוברים שאין מוחזקות בממון המוטל בספק אלא תפיסה בלבד. ניתן להבין תפיסה זו בשתי דרכים: א. תפיסה אינה הכרעה אלא הסתלקות של בית הדין; ב. תפיסה היא הכרעה. לפי הדרך הראשונה בית הדין מסתלק אך אינו מאפשר אלימות ולכן מוציאים מידי התוקף, אך אם תקף ללא אלימות [לפני התגלות הספק] או שתקף מדין עביד איניש דינא לנפשיה [בטענת ברי] אין מוציאים מידו. לפי הדרך השנייה בית הדין מכריע ולכן מוציאים מידי התוקף העושה כנגד ההכרעה של בית הדין. אם הוא תקף לפני התגלות הספק הוא תפוס ולא תוקף, ואם תקף בטענת ברי הוא תוקף אך לבית הדין המסופק אין כח להוציא מידי בעל דין המשוכנע בצדקת מעשיו.

הלכה