רקע

נחלקו הראשונים בדין נתקף ששתק והדר צווח שחזר ותקף והנתקף השני צווח מעיקרא.

הסבר הסוגיה

באו שניהם אדוקין בה ושמטה האחד מיד חבירו בפנינו... חזר השני ותקפה מראשון אף על פי שהראשון צוח מתחלה ועד סוף - חולקין. [רמב"ם הל' טוען ונטען פ"ט הי"ב]

ר' זירא מסתפק אם תוקף טלית מיד חברו האוחז בה עמו והנתקף שותק והדר צווח זוכה בטלית שבידו. הרי"ף [ג:] פוסק שספק הגמ' לא נפשט, והרא"ש מוסיף [סי' יא] שכיוון שהספק אינו נפשט אין מוציאים מידו של התוקף[1].

נחלקו הראשונים מה הדין אם הנתקף חוזר ותוקף וחברו צווח מתחילה ועד הסוף. הרמב"ם [הל' טוען ונטען פ"ט הי"ב] פוסק: "באו שניהם אדוקין בה ושמטה האחד מיד חבירו בפנינו ושתק השני, אף על פי שחזר וצוח אין מוציאין אותה מידו, כיון ששתק בתחלה הרי זה כמודה לו. חזר ותקפה מן הראשון אף על פי שהראשון צווח מתחלה ועד סוף חולקין" - הרמב"ם פוסק שתקיפת השני מבטלת את תקיפת הראשון וחולקים את הטלית כפי שהיו אמורים לעשות לפני התקיפה הראשונה. כך פוסק גם הרשב"א [ד"ה מדקאמר]. הראב"ד משיג על פסקו של הרמב"ם: "אין טעם לזה" - משמע שלדעתו מוציאים מהתוקף השני ומשיבים לתוקף הראשון.

פסקו של הרמב"ם מובן שהרי הוא פוסק [הל' בכורות פ"ה ה"ג] שתקפו כהן אין מוציאים מידו. המצב הראשוני הוא ששני בעלי הדין אוחזים בטלית - הם מוגדרים מוחזקים ולא ניתן לתקוף ממוחזק. התקיפה של הראשון מהווה ספק הודאה, שהרי חברו שתק והדר צווח, ומספק אין מוציאים מידו. ספק זה מגדיר אותו כתפוס, ולכן השני יחול לחזור ולתקוף. כיוון שהתוקף הראשון מוחזק בחצי טלית, מכח תפיסתו לפני התקיפה, ותפוס בחצי הטלית, מכח תקיפתו, תקיפתו של השני מועילה רק לגבי החצי שהראשון תפוס בו, ולכן הם חולקים[2].

הרשב"א [שו"ת ח"א סי' שיא, ב"מ ו. ד"ה ומשמע משמעתין] פוסק ש"תקפו כהן מוציאים מידו", ואם כך קשה מדוע אין מוציאים מידי התוקף השני. תקיפתו של הראשון מהווה ספק ראיה, שהרי חברו שתק ולבסוף צווח, ולכן אין מוציאים מידו, אך תקיפתו של השני אינה מהווה ראיה, שהרי חברו צווח מתחילה ועד הסוף, ומדוע אין מוציאים ממנו?

התשובה לשאלה זו פשוטה, הרשב"א אינו חולק על הרמב"ם בכך שאין מוציאים מידו של תוקף מתפוס, אלא הוא חולק על הרמב"ם בכך שלדעת הרמב"ם הספק מפקיע את המוחזקות ואילו לדעת הרשב"א יש מוחזקות אף בממון המוטל בספק. לדעת הרמב"ם הישראלי תפוס בספק בכור, ולכן אין מוציאים מכהן התוקף מתפוס, ואילו לדעת הרשב"א הישראלי מוחזק בספק בכור, ולכן מוציאים מכהן התוקף ממוחזק. תוקף טלית אינו מוחזק בטלית שהרי התקיפה היתה לפנינו, וזכייתו בטלית היא בתורת ספק מפני שהשתיקה ולבסוף צווחה גרמה לספק הודאה. כיוון שזכייתו בטלית היא בתורת ספק, הוא אינו מוחזק וניתן לתקוף ממנו[3].

הבנה זו בדברי הרשב"א מבוארת בדברי המיוחס לריטב"א [ו: ד"ה וי"ל], המפרש: "אם חזר הלוה ותקפה מידו גם כן אין מוציאין אותה מידו דהא ליכא חזקת ממון לחד מינייהו, וכיון שכן מספקא לא עבדינן בה עובדא אלא מאן דאלים גבר".

ניתן להסביר את פסק הרמב"ם והרשב"א בדרך נוספת. כיוון שהראשון זוכה מכח תקיפה, זכותו של בעל דינו לתקוף בחזרה ולהחזיר את המצב לקדמותו. אמנם בתקיפתו של הראשון יש ספק הודאה ובתקיפת השני אין, אך בכל זאת יש זכות הלכתית לתקוף תוקף [כך מוכח מהרשב"א המביא ראיה לשיטתו מהרמב"ם אף על פי שהם חולקים בדין "תקפו כהן". לפי דרכנו בהבנת שיטת הרמב"ם הסבר זה הכרחי. עיין לקמן סוגיה סז עמ' 412].

את שיטת הראב"ד שמוציאים מיד התוקף השני ומחזירים את הכל לראשון ניתן להבין בשתי דרכים: א. הוא מסכים שהתוקף הראשון הוא תפוס, אך לדעתו מוציאים גם מתוקף מתפוס; ב. הוא חולק על הרמב"ם ועל הרשב"א ולדעתו התוקף הראשון הוא מוחזק ולא תפוס. היות שיש ספק הודאה, ספק זה מגדיר את התוקף הראשון כבעלים גמורים, ומוציאים מיד תוקף ממוחזק. עדיף להסביר את הראב"ד לפי ההסבר השני מפני שלהסבר זה מובן מדוע הוא אומר שאין בדברי הרמב"ם טעם, בעוד שלפי ההסבר הראשון ניתן לחלוק על הרמב"ם ולומר שלא ניתן לתקוף מתפוס, אך לא ניתן לומר שאין טעם להבנה שניתן לתקוף מתפוס.

סיכום

נחלקו הראשונים בדינו של נתקף החוזר ותוקף, הרמב"ם והרשב"א סוברים שמוציאים מידי התוקף וחוזרים ומחלקים ביניהם. הראב"ד משיג על הרמב"ם ונראה שלדעתו מוציאים את הכל ומשיבים לידי התוקף הראשון, וסביר שכך היא שיטת התוס'.

סוגיה זו חשובה מפני שהיא מחדדת את המושגים שאנו עוסקים בהם. לשם הבהירות נסכם את היסודות הללו בנקודות:

·דין ברור שלמדנו מסוגיית נסכא דרבי אבא [ב"ב לג:] הוא שתוקף ממוחזק הוא גזלן ומוציאים ממנו.

·הרמב"ם פוסק שתקפו כהן אין מוציאים ממנו. מהלכה זו שאין מוציאים מהכהן מוכח שהבעלים תפוסים בספק בכור ואינם מוחזקים.

·רוב הראשונים סוברים שמוציאים מהכהן התוקף ואת שיטתם ניתן להבין בשתי דרכים: א. לדעתם הבעלים תפוסים ומוציאים מתוקף תפוס; ב. לדעתם הבעלים מוחזקים ולכן מוציאים מהכהן התוקף מהם.

·תוס' סוברים שאין מוחזקות באיכא דררא דממונא, ולפיכך הבעלים של ספק בכור הם תפוסים, ומוכח שמוציאים מתוקף מתפוס.

·חכמי ספרד סוברים שיש מוחזקות באיכא דררא דממונא, הבעלים של ספק בכור הם מוחזקים ולכן מוציאים מהכהן התוקף. לא ברור לשיטת חכמי ספרד אם מוציאים מתוקף מתפוס.

·המיוחס לריטב"א סובר שאין מוציאים מתוקף שני כיוון שהראשון הוא תפוס ולא מוחזק, וניתן לתקוף תפוס.