בסוגיית "תקפו כהן" יש שני דיונים הלכתיים בגדרי תקיפה: א. דין כהן התוקף ספק בכור; ב. דינו של נתקף החוזר ותוקף. בדין הראשון נדון בסוגיה זו, ובשני בסוגיה הבאה
.
הסבר הסוגיה
אמר ליה רב המנונא: מתניתין היא: ספק בכורות - אחד בכור אדם ואחד בכור בהמה, בין טהורים בין טמאים - המוציא מחבירו עליו הראיה... והא הכא דאמר תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו דקתני המוציא מחבירו עליו הראיה. [גמ' ב"מ ו:]
הגמ' דנה אם מוציאים מיד כהן התוקף ספק בכור. רב המנונא דייק מלשון המשנה "המוציא מחברו עליו הראיה" שאין מוציאים את ספק הבכור מיד התופס בו, בין כשהישראלי תופס אותו ובין כשהכהן תופס אותו. רבה אומר שדיוקו של רב המנונא אינו הכרחי וניתן להסביר את המשנה גם אם מפרשים שמוציאים מידו של הכהן התוקף, ורב חנניה מוכיח את שיטתו של רבה שמוציאים מיד הכהן מהברייתא שהספקות נכנסים לדיר להתעשר.
רוב הראשונים [תוס' (ד"ה פוטר), רמב"ן (ד"ה ומדאמרינן אי דקא צווח), רשב"א (שו"ת ח"א סי' שיא, ב"מ ו. ד"ה ומשמע משמעתין), ריטב"א (ד"ה לעולם; קב: ד"ה ופרקינן דהתם משום דתפס), ר"ן (ד"ה לעולם), רא"ש (פ"א סי' יג)] פוסקים כפשטות מסקנת הגמ' שמוציאים מיד הכהן התוקף, ואילו הרמב"ם [הל' בכורות פ"ב ה"ו, פ"ה ה"ג] פוסק שאין מוציאים מידו. המאירי [ד"ה כל שנפל] פוסק כרמב"ם.
נעיין בפסקו של הרמב"ם. הרמב"ם פוסק פעמיים את דינו של רב המנונא שאין מוציאים מידו של כהן התוקף ספק בכור. פעם אחת לגבי ספקא דדינא [הל' בכורות פ"ב ה"ו]: "רחל שילדה כמין עז... פטור מן הבכורה שנאמר 'אך בכור שור' עד שיהיה הוא שור ובכורו שור, ואם היה בו מקצת סימני אמו הרי זה בכור... אבל אם ילדה מין סוס או גמל אף על פי שיש בו מקצת סימני פרה הרי הוא ספק בכור, לפיכך יאכל לבעלים, ואם תפסו כהן אין מוציאין מידו". פעם אחרת לגבי ספק במציאות [שם פ"ה ה"ג]: "כל בכור שהוא ספק דינו שירעה עד שיפול בו מום ויאכל לבעליו, ואם תפשו הכהן אין מוציאין אותו מידו".
אולם לגבי ספק פדיון הבן הרמב"ם [הל' ביכורים פי"א הי"ט] אינו מביא את הדין שאין מוציאים מכהן התוקף, והוא פוסק בסתם "שהמוציא מחברו עליו הראיה": "מי שהוא ספק אם חייב בפדיון או לא - ה"ז פטור שהמוציא מחבירו עליו הראיה".
כמו כן לגבי ספק פטר חמור, הרמב"ם [הל' ביכורים פי"ב הל' כא-כב] אינו מביא את הדין שאין מוציאים מכהן התופס: "אחת בכרה ואחת שלא בכרה וילדו... זכר ונקבה מפריש טלה אחד לעצמו ואינו נותנו לכהן מפני שהוא ספק והמע"ה. וכן הלוקח חמור מן העכו"ם ואין ידוע אם בכרה או לא בכרה וילדה זכר פודה אותו בשה והוא לבעלים, מפני שהוא ספק".
הרשב"א [שו"ת ח"א סי' שיא] עומד על הבחנה זו ומסביר בעזרתה את דרכו של הרמב"ם בפירוש הגמ': "ספק בכור ספק גמור הוא ולא איתחזק ביה ישראל יותר מכהן ולא כהן יותר מישראל. דאף על גב דאיתחזק ישראל באם בולד מיהא לא איתחזק... אבל הספקות ישראל איתחזק בהו לגמרי, דבגופו של פטר חמור ממש ליכא דזכי ביה... ושה ודאי הא איתחזק ביד בעלים וספק פדיון פטר חמור הוא ספק אינו פדיון. והילכך דינא הוא דאפילו תקפו כהן מוציאין אותו מידו". הרשב"א מסביר שיש חילוק מהותי בין בכור בהמה טהורה לבין פטר חמור, בכור - קדושתו באה מאליה והוא מעולם לא היה ברשות ישראל ומלידתו הוא ברשות הכהן, ואילו שה שפודים בו פטר חמור היה ברשות ישראל ואחר שהפטר חמור נפדה בו הוא נכנס לרשות הכהן. לפיכך בספק בכור, זכותו של הכהן בספק בכור שווה לזכותו של הישראלי, ולכן אין מוציאים מיד כהן התוקפו. לעומת זאת, זכותו של הכהן בספק שה שפדו בו פטר חמור אינה שווה לזכותו של הישראלי, שהרי השה היה בבעלותו הודאית של הישראלי, ויש ספק אם הכהן זכה בו, ומספק אינו זוכה, ולכן השה מוחזק לישראלי ומוציאים מהכהן התוקף ממנו.
מסביר הרשב"א שרב חנניה לא חילק בין ספק בכור לספק פטר חמור ולכן הוכיח ממשנת "הספקות נכנסין לדיר להתעשר" שמוציאים מכהן התוקף, אך למעשה ניתן לחלק ביניהם, ולא קשה על רב המנונא מהמשנה, והלכה כמותו[1].
הרשב"א אינו מתייחס לספק פדיון הבן, אך לפי דבריו שיטת הרמב"ם ברורה. אבי הבן הבכור מוחזק בממון שבידו ויש לו בו דררא דממונא, ואילו לכהן אין דררא דממונא, ולכן אין לכהן זכות לתקוף, ואם תקף מוציאים מידו[2].
סיכום
נחלקו הראשונים במסקנת הסוגיה להלכה. רוב הראשונים פוסקים שמוציאים מכהן התוקף, ואילו הרמב"ם פוסק שאין מוציאים מכהן התוקף.
הרשב"א מסביר שלדעת הרמב"ם כהן יכול לתקוף רק במקרה כעין ספק בכור, שמעמדו של הכהן שווה למעמדו של הישראלי, אך במקום שלישראלי היתה בעלות גמורה ויש ספק אם הוא התחייב לכהן [ספק פדיון פטר חמור וספק פדיון הבן] מוציאים מיד כהן התוקף[3].
הלכה
השו"ע [יו"ד סי' שטו סע' א] פוסק כרמב"ם שאין מוציאים מידי כהן התוקף ספק בכור בהמה, והרמ"א פוסק כרוב הראשונים שמוציאים מיד כהן התוקף. הגר"א [אות ב] אומר: "וכן ס"ל לרמב"ם בכל ספיקא, בין ספיקא מחמת טענות כי הך דמסותא או ספיקא הנולד מעצמו כגון ספק בכור או ספיקא דדינא, דאמרינן המע"ה כמ"ש במוגרמת בפ"ט דב"ק [צט:] בכולן ס"ל דאם תפס אין מוציאין מידו". הגר"א מסכם להלכה ש"העיקר כהרמב"ם". הש"ך [תקפו כהן סוף סי' א] פוסק כרמ"א ומוסיף: "ולבי אומר לי שהבית יוסף שפסק בשולחן ערוך כהרמב"ם לא ראה כל הפוסקים האלו שהבאתי שהרי לא הביאם הבית יוסף שם כלל רק הביא דברי הרא"ש לבד ואי הוי חזי לא הוי פסק הכי, ובפרט שפשט הש"ס משמע כדבריהם".
[1] הגר"א מביא את הסברו של הרשב"א בניסוח שונה: רב חנניה סבר בהוה אמינא שמשנת "הספקות נכנסין לדיר להתעשר" עוסקת בספק בכור ולכן הוא הוכיח מהמשנה כנגד שיטת רב המנונא, אך למסקנה שהמשנה עוסקת בספק פדיון פטר חמור, אין הוכחה.
[2] שיטת הרמב"ם בספק פדיון פטר חמור אינה מחייבת לשיטתו בספק פדיון הבן, מכיוון שהישראלי היה בעלים גמורים על השה שהספק פטר חמור נפדה בו, אך החוב לכהן הוא מופשט והישראלי מעולם לא היה בעלים על "אי חוב" ולכן ניתן לומר שמעמדם של הישראלי והכהן שווה ואין מוציאים מיד כהן התוקף. הרדב"ז [הל' ביכורים פי"א הי"ט, ופי"ב הכ"ג] הולך בכיוון הפוך, ולדעתו ברור שבספק פדיון הבן מוציאים מיד הכהן התוקף, ואילו בספק פדיון פטר חמור הוא מסתפק.
[3] לקמן [עמ' 412 ואילך, עיין גם עמ' 376 ואילך] נעסוק בהרחבה בשיטת הרמב"ם, ונעלה דרך נוספת להסבירו.
[1] בסוגיית הגמ' דינים נוספים שלא התייחסנו אליהם: להגדרת שתק והדר צווח - עיין רשב"א [ד"ה ואי, מדקאמר] וריטב"א [ד"ה בעי ר' זירא, אי דאשתיק, ואי דצוח, לא צריכא דאשתיק]. בדין טלית היוצאת מתחת ידו של אחד מהם וחברו טוען 'תקפה ממני' - עיין תוס' [ד"ה אגרת], רמב"ן [ד"ה והאי דאמר בדמי אגרתיה ניהליה], רשב"א [ד"ה והאי], ריטב"א [ד"ה האי אמר אודויי] ורמב"ם [הל' טוען ונטען פ"ט הי"ג]. להבנת דין מניין הראוי פוטר - עיין תוס' [ד"ה ותשעה, לפטרו, ולא], מאירי [ד"ה כלל ידוע] וריטב"א [ד"ה כגון דלית ליה אלא תשעה והוא, הדר אמר אביי]. לפסק ההלכה בדין הקדשת הטלית והמסותא - עיין רי"ף [ג:] וריטב"א [ד"ה מאי].
