הסבר הסוגיה

בכסף – בית שמאי אומרים: בדינר ובשוה דינר, ובית הלל אומרים: בפרוטה ובשווה פרוטה.

[משנה ב.]

מדברי המשנה [ב.] עולה שעל אף שדרשת "קיחה קיחה משדה עפרון" מלמדת שהקידושין צריכים להיעשות בכסף – בדומה לקניין קרקע שלגביו נאמר [בראשית כג, יג] "נתתי כסף השדה קח ממני" – אפשר לקדש גם ב'שווה כסף'.

תוספות שואלים מניין לומדים דין זה:

ואם תאמר, ומנא לן דשוה כסף ככסף, דהא לקמן מיבעי ליה קרא גבי עבד עברי 'ישיב – לרבות שוה כסף ככסף', ופדיון הבן דכתיב ביה כסף ואמר לקמן דרב כהנא שקל סודרא בפדיון הבן, ומנא לן דשוה כסף ככסף. [תוס' שם, ד"ה בפרוטה]

קושייתם מבוססת על דרשת הגמרא [ח.; טז.] שנאמרה לגבי פדיון עבדי עברי: "'ישיב גאולתו' אמר רחמנא, לרבות שווה כסף ככסף". מדרשה זו עולה שדין 'שווה כסף ככסף' אינו פשוט מסברה, ואם כן מה המקור ש'שווה כסף' מועיל בקידושין^[1]?

תוספות מתרצים:

ויש לומר דילפינן מעבד עברי. [שם]

לדבריהם, הדרשה המרבה 'שווה כסף ככסף' לעניין עבד עברי מלמדת עיקרון זה גם בשאר דיני התורה.

הרמב"ן דן גם הוא במקור הדין שאפשר לקדש ב'שווה כסף,' והוא מביא לכך הסבר נוסף:

אי נמי, איכא למימר שבכל מקום שנאמר כסף בקנין שוה כסף בכלל, וכי איצטריך קרא לרבויי בפרעון סלקא דעתך אמינא אם לקח עבד אינו יכול לגרוע בפדיונו בעל כורחו של רבו בשוה כסף, דאמר ליה זיל טרח וזבין אייתי לי, וכן גבי נזיקין סלקא דעתך אמינא שאינו יכול לפורעו בעל כורחו בשוה כסף אלא ממיטב, כדכתיב 'מיטב שדהו ישלם', קא משמע לן. אבל לענין מקנה, כיון דניחא להו בשוה כסף ככסף הוא, שהרי שניהם שוים.

[רמב"ן שם, ד"ה בדינר]

לדברי הרמב"ן, רק בפירעון ובנזיקין נדרשת דרשה לרבות 'שווה כסף', שכן הייתה סברה שהתשלום צריך להיעשות רק בכסף שהוא סחיר יותר משווה כסף[אל1], אך בקידושין ובשאר דיני התורה דין זה פשוט מסברה: "כיון דניחא להו בשווה כסף ככסף הוא, שהרי שניהם שווים".

הרמב"ן מצדד בהבנה זו, ובה נוקטים שאר חכמי ספרד [רשב"א שם, ד"ה בדינר; ריטב"א שם, ד"ה בכסף; ר"ן א. ד"ה באיסר].

נראה שחכמי ספרד לומדים שמצד הסברה 'שווה כסף' ככסף, ולכן הוא מועיל בקידושין. עם זאת, קיים יתרון מסוים בכסף על פני 'שווה כסף', הואיל וכסף הוא סחיר יותר מ'שווה כסף'. בשל כך, קיימת סברה שבנזיקין ובעבד עברי שווה כסף אינו מועיל, ולכן נדרשת דרשות מיוחדות שילמדו ששווה כסף מועיל גם בתחומים אלו. בקניינים ובקידושין סברה זו אינה שייכת, שכן מעשים אלו נעשים מתוך הסכמה הדדית, ולכן ביחס אליהם אין כל חידוש ש'שווה כסף' מועיל.

על פי האמור הראשונים נחלקים ביסוד דין 'שווה כסף': לפי תוספות מסברה 'שווה כסף' אינו ככסף אלא שהוא התרבה מדרשה, ואילו לפי חכמי ספרד מסברה 'שווה כסף' הוא ככסף.

נראה שמחלוקת תוספות וחכמי ספרד נעוצה במחלוקתם בגדר כסף הקידושין, בה עסקנו בשיעור הקודם: לדעת תוספות הקידושין נעשים על ידי נתינת מטבע, ואילו לדעת חכמי ספר הקידושין נעשים על ידי נתינת ממון. בשל כך, לדעת תוספות דין 'שווה כסף ככסף' הוא חידוש מיוחד שמקורו בדרשה, ואילו לדעת חכמי ספרד דין זה הוא פשוט מסברה – גם ל'שווה כסף' יש ערך ממוני ולכן אפשר לקדש בהם.

בשיעור הקודם טענו ששורש מחלוקת תוספות וחכמי ספרד בגדר כסף הקידושין בתפיסותיהם השונות בגדר מעשה הקידושין: לדעת תוספות מעשה הקידושין הוא מעשה הפלאה הנעשה על ידי נתינת כסף, ואילו לדעת חכמי ספרד מעשה הקידושין הוא מעשה קניין. על פי זה, גם מחלוקתם בדין 'שווה כסף ככסף' נובעת מתפיסותיהם השונות בעניין זה: לדעת תוספות מעשה הקידושין הוא מעשה הפלאה, ולכן דין 'שווה כסף ככסף' הוא חידוש מיוחד שמקורו בדרשה. לעומת זאת, לדעת חכמי ספרד מעשה הקידושין הוא מעשה קניין, ולכן דין 'שווה כסף ככסף' הוא פשוט מסברה[2].

לאור שתי תפיסות אלו נעיין בסוגיית הגמרא בדין 'מקדש בשיראי' (=בגדי משי):

ההוא גברא דאקדיש בשיראי, רבה אמר: לא צריכי שומא, רב יוסף אמר: צריכי שומא.

[קידושין ז:]

לפי רבה השיראי אינם צריכים שומא, ולפי רב יוסף השיראי צריכים שומא.

הגמרא מביאה שתי לשונות בביאור מחלוקתם:

אי דאמר לה בכל דהו – כולי עלמא לא פליגי דלא צריכי שומא. אי דאמר לה חמשין ולא שוו חמשין – הא לא שוו. כי פליגי דאמר חמשין ושוו חמשין. רבה אמר לא צריכי שומא, דהא שוו חמשין; רב יוסף אמר צריכי שומא, כיון דאיתתא לא בקיאה בשומא לא סמכה דעתה. איכא דאמרי, בכל דהו נמי פליגי, רב יוסף אמר: שוה כסף הרי הוא ככסף, מה כסף דקיץ, אף שוה כסף נמי דקייץ. [שם]

לפי הלישנא הראשונה, המחלוקת היא כאשר איש מקדש אישה בבגד ואמר לה שהוא שווה סכום מסוים, ואכן הבגד שווה סכום זה^[3]: לדעת רבה האישה מקודשת למרות שלא שמו את הבגד, שהרי ערך הבגד כפי שנאמר לה בשעת הקידושין. לעומת זאת, לדעת רב יוסף האישה אינה מקודשת, מפני שאינה סומכת שערך הבגד הוא כפי שהמקדש אומר לה. לפי הלישנא השנייה, המחלוקת היא במקרה שהמקדש אומר לה 'התקדשי לי בבגד כפי שהוא', בכל ערך שהוא: לדעת רבה האישה מקודשת שהרי הבגד שווה פרוטה, והמקדש התנה עם האשה שהיא מקודשת בכל ערך ששווה הבגד. לדעת רב יוסף האישה אינה מקודשת, מפני ש"שוה כסף ככסף - מה כסף דקיץ, אף שוה כסף נמי דקייץ".

לכאורה, שתי הלישנות חלוקות זו על זו לא רק במציאות לגביה נחלקו האמוראים, אלא גם בטעמו של רב יוסף שהקידושין אינם חלים: לפי הלישנא הראשונה החיסרון אינו במעשה הקידושין אלא בדעת האישה – האישה אינה סומכת על אמירתו של האיש שהשיראים שווים לסכום שנקב, ולכן היא אינה מתרצה להתקדש[4]. לעומת זאת, לפי הלישנא השנייה החיסרון הוא במעשה הקידושין – הקידושין צריכים להיעשות בכסף, ושווה כסף שאין שומתו ידועה אינו נחשב כסף.

סברתה של הלישנא הראשונה ברורה, ואילו טעמה של הלישנא השנייה טעון בירור: מה פשר דברי הגמרא "מה כסף דקיץ אף שוה כסף דקייץ"? מדוע שווה כסף שאין שומתו ידועה אינו נחשב כסף?

על פי שיטת תוספות דלעיל, שהקידושין נעשים על ידי נתינת מטבע ודין 'שווה ככסף ככסף' הוא חידוש מיוחד ש'שווה כסף' יכול להוות תחליף לנתינת מטבע, סברה זו ברורה: רק 'שווה כסף' הדומה למטבע, שיש לו ערך ידוע וברור, יכול להוות תחליף לנתינת מטבע^[5]. אמנם, לפי שיטת חכמי ספרד, שהקידושין נעשים על ידי נתינת ממון לאישה, טעמו של רב יוסף טעון ביאור: הואיל ואין צורך דווקא בכסף אלא הקידושין מתקיימים בכל נתינה ממונית, מדוע אי אפשר לקדש בבגד שלא נישום וערכו אינו ידוע?

אכן, הריטב"א מבאר את סברתו של רב יוסף (לפי הלישנא השנייה) באופן שונה:

איכא דאמרי בכל דהו נמי פליג רב יוסף – פירוש, אפילו אמר לה בכל מה שהן בין הרבה בין מועט, דמכל מקום כסבורה ששוין הרבה ומתקדשת על דעת כן ויהיו קדושי טעות.

[ריטב"א שם, ד"ה ההוא גברא]

לפי שיטתו, גם לפי הלישנא השנייה החיסרון בשיראי שלא נישומו הוא מחמת דעת האישה, שהיא אינה מתרצה בקידושין, הואיל והיא סבורה שהשיראים שווים הרבה ולכן אלו קידושי טעות.

נראה שהריטב"א מפרש באופן זה, ולא כנראה מפשטות דברי הגמרא שהחיסרון הוא בעצם מעשה הקידושין, משום שלשיטתו אין בכך סברה: הואיל והוא נוקט – כשאר חכמי ספרד – שמעשה הקידושין הוא מעשה קניין, קידושין נעשים בכל נתינת ערך ממוני, ואין מקום לדרוש שרק חפץ שדמיו ידועים ייחשב כסף.

סיכום

המשנה מלמדת שאפשר לקדש ב'שווה כסף'. תוספות סוברים שדין זה נלמד מדרשה, ואילו לפי חכמי ספרד זו סברה פשוטה. נראה שמחלוקתם נעוצה בתפיסותיהם השונות בגדר מעשה הקידושין: לפי תוספות מעשה הקידושין הוא החלת איסור, וחלות זו נעשית על ידי נתינת מטבע. לכן, לשיטתם קיים חידוש גדול בכך ש'שווה כסף' יכול להוות תחליף לנתינת מטבע. לעומת זאת, לפי חכמי ספרד מעשה הקידושין הוא מעשה קניין, הנעשה על ידי נתינת ממון, ולכן לשיטתם פשוט מסברה שאפשר לקדש ב'שווה כסף'.