הסבר הסוגיה

בכסף – בית שמאי אומרים: בדינר ובשוה דינר, ובית הלל אומרים: בפרוטה ובשווה פרוטה.

[משנה ב.]

המשנה [ב.] מביאה מחלוקת בשיעור כסף הקידושין: לפי בית שמאי הקידושין צריכים להיעשות בדינר, ואילו לפי בית הלל הקידושין צריכים להיעשות בפרוטה. הגמרא [יא.] שואלת: "מאי טעמייהו דבית שמאי" – מדוע קידושי אישה צריכים להיעשות על דינר ולא די בפרוטה?

שאלת הגמרא מבוססת על ההבנה שמסברה שיטת בית הלל היא הפשוטה יותר: כעיקרון, שיעור הכסף המינימלי בדיני התורה השונים הוא פרוטה[1]. בשל כך, שיטת בית שמאי טעונה ביאור: מדוע הקידושין אינם נעשים בפרוטה אלא בדינר?

הגמ' [יא.-יב.] מביאה ארבעה טעמים לשיטת בית שמאי:

א."אמר רבי זירא: שכן אישה מקפדת על עצמה ואין מתקדשת בפחות משווה פרוטה".

ב."רב יוסף אמר: טעמייהו דבית שמאי כדרב יהודה, דאמר רב יהודה אמר רב אסי: כל כסף האמור בתורה כסף צורי, ושל דבריהם כסף מדינה".

ג."רבי שמעון בן לקיש אומר: טעמייהו דבית שמאי כדחזקיה, דאמר חזקיה: אמר קרא 'והפדה' – מלמד שמגרעת מפדיונה ויוצאת... וקידושי אישה לבית שמאי נפקא להו מאמה העבריה: מה אמה העבריה בפרוטה לא מקניא, אף אישה בפרוטה לא מיקדשא".

ד."רבא אמר: היינו טעמא דבית שמאי, שלא יהו בנות ישראל כהפקר".

לכאורה, טעמיהם השונים של האמוראים מלמדים על שלוש גישות שונות בהבנת יסוד הדין שקידושין צריכים להיעשות בדינר:

א.לפי רבי זירא, דין זה הוא כדי שהאישה תתרצה בקידושין, ואישה אינה מתרצה להתקדש בפחות מדינר.

ב.לפי רב יוסף, דין זה נובע מגדר "כסף האמור בתורה": פרוטה של נחושת אינה 'כסף', אלא רק מטבע של דינר העשוי מכסף צורי^[2].

ג.לפי רבי שמעון בן לקיש ולפי רבא, דין זה נובע מדרישה שהקידושין ייעשו בממון חשוב: לפי רבי שמעון בן לקיש, מקור קידושי כסף הוא בקניין אמה עברייה, ודין גרעון כסף האמור בה מלמד שקניין אמה עברייה אינו יכול להיעשות בפרוטה, ו"כיון דאפיקתיה מפרוטה אלמא חשיבותא בעינן, אוקמא אדינר דחשיב" [רש"י יב. ד"ה כיון]. ולפי רבא, הדרישה לממון חשוב היא כדי ש"לא יהו בנות ישראל כהפקר"^[3].

לפי דברים אלו, קיים הבדל עקרוני בין טעמו של רב יוסף לשלושת הטעמים האחרים: לפי רב יוסף מחלוקת בית הלל ובית שמאי נעוצה בפירוש 'כסף' ביחס לקידושין – ממון ((money או מתכת של כסף (silver)? לפי בית הלל כסף הוא ממון, ולכן אפשר להתקדש במטבע בעל הערך הפחות ביותר (=פרוטה של נחושת); לפי בית שמאי כסף הוא מתכת של כסף, ולכן אפשר להתקדש רק במטבע של דינר העשוי מכסף צורי. לעומת זאת, לפי האמוראים האחרים בית שמאי מודים לבית הלל שפרוטה היא 'כסף' (=ממון), ואף על פי כן לשיטתם הקידושין צריכים להיעשות בדינר – מחמת הצורך בהתרצות האישה או בממון חשוב.

הבנה זו בשיטת רב יוסף שנויה במחלוקת הראשונים. רש"י [יא: ד"ה ותנן] סובר שמעה היא המטבע הפחותה שבכסף צורי, ודינר הוא מטבע חשוב ממנה. שיטתו טעונה ביאור: אם מעה היא מטבע הכסף הפחות ביותר, מדוע הקידושין צריכים להיעשות בדינר ולא די במעה? רש"י עצמו עומד על כך:

פרוטה לא מצית למימר לפי שהיא של נחושת ובצורי מטבע של נחושת ליכא, ובקידושין כסף כתיב דהא 'קיחה קיחה' גמירי, וכיון דאפיקתיה מפרוטה אלמא מידי דחשיבות בעי, אוקמוה אדינר כדלקמן. [רש"י יא. ד"ה ושל]

לדברי רש"י, מכך שהתורה לא הסתפקה בפרוטה של נחושת ודרשה שהקידושין ייעשו בכסף צורי, יש ללמוד ש"מידי דחשיבות בעי", ולכן לא די במעה אלא הקידושין צריכים להיעשות בדינר.

דברי רש"י מבוססים על דברי הגמרא בשיטת רבי שמעון בן לקיש:

ואימא שתי פרוטות? כיון דאפיקתיה מפרוטה אוקמה אדינר. [קידושין יב.]

אמנם תוספות מקשים על שיטת רש"י:

ור"י הקשה על פירוש רש"י, כיון דמטבע פחות שבצורי היא מעה, היכי שייך כלל למימר כיון דאפיקתיה מפרוטה אוקמיה אדינר, הוי ליה למימרא מעה שהיא מטבע פחות שבצורי, דבשלמא לקמן דאמר כיון דאפיקתיה מפרוטה אוקמיה אדינר, היינו בתר דאשכחנא דפרוטה הוי שפיר כסף לגבי אמה העבריה, וכיון דאפיקתיה מפרוטה דהוי כסף אוקמוה אדינר דהוי דבר חשוב, אבל השתא דאמר דבצורי ליכא פרוטה, אלמא מטבע פחות שלהן, דהיינו מעה, נהי נמי דאפיקתיה מפרוטה, אדינר אמאי מוקמת ליה, אמעה הוה לן לאוקמא. [שם, ד"ה והרי]

לפי תוספות, האמירה "כיון דאפיקתיה מפרוטה אוקמיה אדינר" שייכת רק לשיטת רבי שמעון בן לקיש, על פיה גם פרוטה היא כסף והדרישה לדינר היא משום ש"מידי דחשיבות בעי". אולם, לשיטת רב יוסף, שהדרישה לדינר נובעת מכך שזהו "כסף של תורה", אין מקום לסברה זו: הקידושין צריכים להיעשות במטבע הכסף הפחות ביותר, ולכן אם מעה פחותה מדינר, אין זה ברור מדוע הקידושין צריכים להיעשות בדינר. בשל כך, תוספות מאמצים את שיטת רבותיו של רש"י – אותה דוחה רש"י [שם] – על פיה דינר הוא מטבע הכסף הפחות ביותר.

דברי תוספות מבוססים על ההבחנה דלעיל בין שיטת רב יוסף לשיטת רבי שמעון בן לקיש (ושאר שיטות האמוראים): לשיטת רב יוסף רק דינר הוא כסף, ואילו לשאר השיטות גם פרוטה היא כסף. לעומת זאת, מדברי רש"י עולה שהוא חלוק על הבחנה זו, ולשיטתו לפי רב יוסף הדרישה לדינר היא משום ש"מידי דחשיבות בעי", ולכן לדעתו העיקרון המפורש בדברי רבי שמעון בן לקיש, "כיון דאפיקתיה מפרוטה אוקמיה אדינר", עומד גם ביסוד שיטת רב יוסף^[4].

הפני יהושע מבאר את טעמו של רש"י בביאור טעמו של רב יוסף:

דפרוטה הוי ממון גמור לעניין גזילה ולהוציאו בדיינין ולענין אונאה, אלא על כרחך דבקידושין לאו במידי דמיקרי ממון מתקדשת אלא במידי דחשיבא.

[פני יהושע יא. רש"י בד"ה ושל]

לדברי הפני יהושע, ביחס לכל דיני התורה שיעור כסף הוא בפרוטה, ואם כן אין סברה שבקידושין יהיה שיעור שונה. מטעם זה פירש רש"י שעל אף שפרוטה היא ממון, בקידושין "מידי דחשיבותא בעי", ולכן הקידושין צריכים להיעשות בדינר.

נראה שתוספות חולקים על כך, שכן לשיטתם שונה גדר כסף בקידושין מגדר כסף בשאר דיני התורה: פרוטה נחשבת ממון, ולכן בקניינים ובשאר העניינים די בפרוטה, אך קידושין אינם נעשים על ידי ממון אלא על ידי גוף המטבע. לכן, למעשה הקידושין נדרש מטבע הכסף הפחות ביותר – דינר.

הגדרה זו מתאימה לתפיסתם העקרונית של תוספות (בה עסקנו בשיעורים הקודמים), שקידושין אינם מעשה קניין אלא חלות איסורית הנעשית על ידי אמירה ונתינת מטבע של כסף. לעומת זאת, שיטת חכמי ספרד והרמב"ם אין מקום לסברה זו: לשיטת חכמי ספרד, מעשה הקידושין דומה במהותו למעשה קניין, ולכן אין סברה שבקניינים פרוטה תיחשב כסף ואילו בקידושין רק דינר ייחשב כסף. כמו כן, לשיטת הרמב"ם, שחלות הקידושין אינה נעשית על ידי גוף הכסף אלא על ידי ההנאה הנובעת ממנו (הגורמת לאישה להתרצות בקידושין ולהקנות את עצמה לבעל), אין מקום להגדרה העולה מדברי תוספות^[5].

דברים אלו אמורים בשיטת בית שמאי. כעת נעבור לעיין בשיטת בית הלל שקידושי כסף צריכים להיעשות "בפרוטה ובשווה פרוטה"[6].

הגמרא דנה בשיעור פרוטה:

סבר רב יוסף למימר פרוטה כל דהו. אמר ליה אביי: והא עלה קתני, 'כמה היא פרוטה? אחד משמנה באיסר האיטלקי'. וכי תימא הני מילי בדורו של משה, אבל הכא כדחשבה להו לאינשי, והא כי אתא רב דימי אמר: שיער רבי סימאי בדורו, כמה היא פרוטה? אחד משמונה באיסר האיטלקי. [קידושין יב.]

רב יוסף סבר שלפרוטה אין שיעור קבוע, אלא שיעורה נקבע בכל זמן לפי המטבע הפחות היוצא באותו מקום^[7]. לעומתו, אביי חולק ומוכיח שלפרוטה יש שיעור קבוע – "אחד משמונה באיסר האיטלקי".

הריטב"א מבאר את טעמו של רב יוסף:

כל שיוצאת באותו מקום שהיו הקדושין ואף על פי שאינה אחד משמנה באיסר, דכיון דנפקא בההיא דוכתא חשיבא ממון. [ריטב"א שם, ד"ה סבר]

לדבריו אפשר לקדש במטבע הפחותה ביותר של אותו מקום, הואיל והיא נחשבת ממון.

מדברי הריטב"א עולה כי בין בית הלל ובית שמאי קיימת מחלוקת עקרונית: לפי בית שמאי הקידושין צריכים להיעשות בסכום מסוים, ואילו לפי בית הלל הקידושין יכולים להיעשות בכל סכום; שיעור פרוטה אינו הגדרת סכום מינימלי, אלא הוא נובע מכך שפחות מפרוטה אינו ממון^[8].

דברים אלו אמורים בביאור שיטת רב יוסף. כאמור, שיטתו נדחית ולמסקנת הסוגיה לפרוטה יש שיעור קבוע. עם זאת, מסתבר שההגדרה דלעיל נכונה גם למסקנת ההלכה: ההלכה מגדירה מהו ממון לפי המציאות ב"דורו של משה", והגדרה זו קיימת לדורות גם אם בדור מסוים יימצא מטבע קטן יותר.

על פי דברים אלו, גדר פרוטה בקידושין זהה לגדר פרוטה בשאר דיני התורה, והוא נובע מהעיקרון שפחות מפרוטה אינו ממון.

וכן מפורש בדברי הריטב"א:

ואתתא הנקנית בכסף לא מקניא נפשה בפחות משווה פרוטה אפילו מדעתה, דפחות משוה פרוטה אינו חשוב כסף ולא ממון, ואינו קונה בקרקע, ואי אפשר לה להקנות עצמה בדבר שאינו כסף ולא ממון. [ריטב"א ג. ד"ה סד"א]

אמנם מדברי רש"י עולה שיטה שונה. דבריו אמורים בביאור דברי הגמרא מדוע אישה אינה נקנית בחליפין:

חליפין איתנהו בפחות משווה פרוטה, ואישה בפחות משווה פרוטה לא מקניא נפשה.

[קידושין ג.]

רש"י מבאר:

לא מקניא נפשה דגנאי הוא לה, הלכך בטיל לה לתורת חליפין בקידושין.

[רש"י ג: ד"ה לא מקניא]^[9]

מבואר בדבריו שהדרישה לפרוטה בקידושין נובעת מכך שגנאי לאישה להקנות את עצמה בפחות משווה פרוטה^[10].

בעל המקנה לומד מכך שלפי רש"י הדרישה לפרוטה בקידושין נובעת משני טעמים:

אחד, דבפחות מפרוטה לא מיקרי כסף ובעינן שיעור כסף שהיה בימי משה. והב', משום דאישה לא מיקני נפשה בפחות משווה פרוטה דגנאי הוא לה. [המקנה קו"א סי' לא סעי' ג][11]

לדבריו, מלבד הדרישה לפרוטה הקיימת בכל דיני התורה, בקידושין קיים דין נוסף: נדרשת פרוטה לריצוי האישה, והואיל ו"אישה בפחות משווה פרוטה לא מקניא נפשה".

תוספות הרא"ש מציע לבאר על פי דרכו של רש"י את דברי הגמרא להלן:

כשם שאין אשה נקנית בפחות משווה פרוטה, כך אין קרקע נקנית בפחות משווה פרוטה".

[קידושין יג.]

דברי הגמרא טעונים ביאור: הרי קידושי כסף נלמדו מקניין כסף, ואם כן כיצד ייתכן שמקור הצורך בפרוטה הוא בקידושין ויש ללמוד ממנו לקניינים? תוספות הרא"ש מעלה תמיהה זו וכותב:

ולפי גירסת הספרים דגרסי לעיל 'אישה בפחות משווה פרוטה לא מקנייא נפשא' דתלוי בקפידת האשה, ניחא. [תוס' הרא"ש שם, ד"ה כשם]

לדבריו, לשיטת רש"י קושיה זו מיושבת: הצורך בפרוטה בקידושין אינו מלמד על הצורך בפרוטה לקניינים, שכן בקידושין קיימת סברה מיוחדת להצריך פרוטה – "אישה בפחות משווה פרוטה לא מקניא נפשא". בשל כך, הגמרא נדרשת ללמד שקיים דין נוסף – פחות מפרוטה אינו ממון, ומטעם זה פרוטה נדרשת גם בקניינים.

אמנם, תוספות, החולקים על שיטת רש"י בטעם הדין שאין מקדשין בחליפין, מיישבים תמיהה זו בשתי דרכים אחרות:

ושמא יש לומר דלית ליה גזירה שווה ד'קיחה קיחה' אלא נפקא ליה מ'ויצאה חנם'. אי נמי, יש לומר דאורחיה דגמ' למינקט הפשוט תחילה. [תוס' שם, ד"ה כשם]

לפי תירוצם הראשון, מימרא זו אינה לומדת את קידושי כסף מקניין כסף. לפי תירוצם השני, אמנם קידושי כסף נלמדים מקניין כסף, ולכן גם הצורך בפרוטה בקידושין נלמד מהצורך בפרוטה בקניינים, אך הואיל והצורך בפרוטה בקידושין פשוט יותר – בו פותחת המימרא.

מדברי תוספות עולה שהדרישה לפרוטה פשוטה יותר בקידושין מאשר בקניינים. נראה לבאר את סברתם על פי שיטתם העקרונית של תוספות כי קידושי כסף שונים במהותם מקניין כסף: מעשה קידושין אינו מעשה קניין אלא מעשה הפלאה – החלת חלות איסורית על האישה הנעשית על ידי נתינת מטבע של פרוטה מהאיש לאישה. בשל כך, בקידושין אין סברה שהקידושין ייעשו בפחות משווה פרוטה; בקניינים, לעומת זאת, העברת הבעלות נעשית על ידי נתינת ממון מהקונה למוכר, ואין צורך במטבע מסוים, ולכן ניתן היה להבין גם נתינה של פחות משווה פרוטה מועילה^[12]. כדי לשלול סברה זו מחדשת הגמרא שגם בקניינים נתינת כסף פחות משווה פרוטה אינה מועילה: פחות משווה פרוטה אינו ממון, ולכן הוא אינו מהווה כסף המחיל את הקניין^[13].

סיכום

בית שמאי ובית הלל נחלקים בשיעור כסף הקידושין: דינר או פרוטה, והגמרא מביאה ארבעה טעמים לשיטת בית שמאי שאישה מתקדשת בדינר. רש"י סבור שלפי כל האמוראים בית שמאי אינם חולקים על כך שפרוטה היא כסף, ודינר נדרש מטעמים אחרים: לשם התרצות האישה או כדי שהקידושין ייעשו בממון חשוב. לעומתו, תוספות סוברים שלפי רב יוסף שיטת בית שמאי מושתתת על הבנה שרק דינר הוא כסף. שיטת תוספות מבוססת על תפיסתם העקרונית שקידושין שונים במהותם מקניינים, והם אינם נעשים על ידי הנתינה הממונית אלא על ידי עצם נתינת מטבע של כסף לאישה לשם קידושין.

בית הלל סוברים שקידושין יכולים להיעשות בפרוטה. הריטב"א סובר שהצורך בפרוטה בקידושין הוא משום שפחות מפרוטה אינו ממון, ולשיטתו דרישה זו שווה לדרישה הקיימת בקניינים ובשאר העניינים הממוניים (בכך הולך הריטב"א לתפיסתם העקרונית של חכמי ספרד שמעשה הקידושין הוא מעשה קניין). מרש"י עולה שבקידושין קיים דין נוסף – נדרשת פרוטה משום שגנאי לאישה להתקדש בפחות משווה פרוטה. מתוספות משתמעת דרך שלישית: הצורך בפרוטה אינו משום שפחות מפרוטה אינו ממון (שכן לשיטתם מעשה הקידושין אינו מעשה קניין), אלא פרוטה היא המטבע הקטן ביותר ובמטבע זה קבעה התורה שיש להחיל את הקידושין.