אמר רבא אשה שאמרה לו תן מנה לפלוני ואיקדש אני לך מקודשת מדין ערב, כיון דאיכא האי גונא הערב חייב לשלם כמאן דקביל הוא בידיו דאמי, הכא נמי אמרינן דיבורא תן לפלוני קבלה היא.

ערב לאו אף על גב דלא מטי הנאה לידיה משתעבד. פי' לאו למימרא דלא מטי ליה שום הנאה דאם כן במאי משתעבד, אלא לומר דאע"ג דלא מטי לידיה הנאת המעות שהוציא המלוה ולא הגיע לידו של ערב לא כסף ולא שוה כסף, אפילו הכי משתעבד בהנאה דמטי ליה שהלוה לזה על אמונתו, דהנאה בכל דוכתא חשובה ככסף כדפרישנא בכמה דוכתי, הכא נמי אף על גב דלא מטי לידה הנאת מנה עצמו מקניא נפשה בההיא הנאה דשויא פרוטה דיהיב מנה לפלוני בדבורה, מיהו כל מקודשת דאמרינן בשמעתין היינו כשאמר הוא, שאמר לה הרי את מקודשת לי באותה הנאה שנתתי לפלוני מנה בדבורך, ולא דמיא הא למאי דאמרינן לקמן (ח' ב') תנם לאבא ולאביך אינה מקודשת, דהתם לא אמרה ואקדש אני לך וכיון דכן דיחוייה קא מדחי ליה מה שאין כן בזו.

הא דתניא אם הי' סלע שלה מקודשת. פרש"י ז"ל משום דקנתה לה חצרה והרי הוא כמי שקבלתו, וא"ת אם מדין זכי' נגעו בה מאי תיבעי לי' לרב ביבי בסלע של שניהם דאלו הניחו על גבי קרקע לא קנתה כדאמר בב"ב דחצר השותפין אין קונין בו מקח זה מזה במודד על גבי קרקע כדאיתא התם בפרק הספינה (פ"ד ב') גמ' המוכר פירות לחברו משך ולא מדד כו', ואם במניח בקופתה שעל גבי הסלע הא נמי פשיטא דקנתה דא"ר ינאי א"ר חצר השותפין קונין זה מזה ואוקימנא במודד לתוך קופתו כדאיתא התם דכליו של אדם קונה לו אפילו בחצר של שניהם, י"ל דהכי קא מיבעיא ליה כיון דאית לה שותפות בגויה הכי קאמרה ליה הניחהו על הסלע שתקבלהו לי ואיהו כיון דמחזר לקדשה מושיל לה מקומו וקנתה ומיקדשא או דלמא תנהו על הסלע שלך קאמרה לומר שאינה רוצה בהן. ואי קשיא לך אפילו בסלע שאינו שלה אמאי אינה מקודשת מדין ערב דהא הו"ל כתן מנה לפלוני ואתקדש אני לך דמקודשת מדין ערב, יש מתרצים דהתם שאני דקאמרה ואתקדש אני לך והכא דכותה אי אמרה הניחהו על גבי הסלע ואתקדש אני לך מקודשת, ויש מפרשים דהכא והתם בדאמרה ואתקדש אני לך אלא דהתם דמפיק ממונא אפומה ויהיב לההוא פלניא דתו לא מצי איהו לאפוקינהו מיני' מיחייבא איהי מדין ערב והלכך מקודשת, אבל הכא לא אפיק מידי אפומה דאי בעי הדר שקיל להו מן הסלע, אבל אם אמרה לו זרוק מנה לים ואתקדש אני לך מקודשת, והכא נמי דקתני תנהו לכלב אינה מקודשת בדלא אמרה ואתקדש אני לך אלא דאמרה לו סתם תנהו לכלב אבל אמרה תנהו לכלב ואתקדש אני לך מקודשת, וקשיא לי דא"כ בהי' כלב רץ אחריה לא הוה לי' למימר בההיא הנאה דקא מציל לה מיניה גמרה ומתקדשא אלא הכין הו"ל למימר כיון דמציל לה מיני' לשם קדושין קא אמרה, דהא בכל הני לא איסתפק לן אלא אי לשם קידושין קא אמרה ותנהו בשבילי קאמרה או לדעתך קא אמרה, ולישנא דבההיא הנאה דקא אמר משמע דעיקר טעמא דתנהו לכלב והניחהו ע"ג הסלע אינו אלא משום דלא שקלא מידי דליתקדש ביה, וכי הי' כלב רץ אחריה אף על גב דלא ממשו של ככר קא שקלא הא אית לה הנאת הצלה דשויא לה כפרוטה, אלמא לאו משום דלא אמרה ואתקדש הוי טעמא דאע"ג דקא אמרה ואתקדש אני לך אינה מקודשת דהא לא שקלא מידי. ומסתברא דלעולם אינה מקודשת אלא בשפשטה ידה וקבלתו, או שאמרה ליתנו לבן דעת שהיא מתקדשת מדין ערב כאלו קבלתו היא, א"נ בשאמרה ליתנו לכלב שלה משום דמשתרשי לה והוי כאלו קבלתו היא, ואף על גב דלא אמרה ואתקדש אני לך מקודשת דכל שאמר לה התקדשי לי בזה ואמרה תנהו לי אינה צריכה לומר ואתקדש אני לך דכל שקבלתו מודה היא במה שאמר, וכן נמי בשאמרה לו תנהו לפלוני בן דעת מקודשת מדין ערב והוא דקאמרה ואתקדש אני לך אבל לא אמרה ואתקדש אני לך אינה מקודשת, והיינו תנם לאבא ולאביך ותנם לעני, אבל אמרה לו תנהו לכלב שאינו שלה ואתקדש אני לך והניחהו על גבי הסלע שאינו שלה אף על פי שאמרה ואתקדש אני לך, א"נ השלך מנה לים ואתקדש אני לך, אינה מקודשת לפי שלא קבלה ממנו היא כדי שתתקדש מחמת הנאה דמטי לה מיניה, ולא מדין ערבות דאין דין ערבות אלא במי שנותן לבר זכיה על דבורה לפי שהערב אינו מתחייב אלא מפני זכיית הלוה, דכל שאמרה תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך אף על פי שהמקבל אינו מתחייב עליו בכלום דהא מתנה הוא דקא שקיל מ"מ היא מתקדשת בו באותה הנאה הבאה לאותו בן זכיה בדבורה, אבל כשהמקבל אינו בר זכי' אין כאן דין ערבות, והיינו דבכלב רץ אחריה אינה מתקדשת מחמת ממשו של ככר שנתן לכלב בדבורה ואף על פי שאמרה ואתקדש אני לך אלא מחמת הנאת ההצלה שהיא חשובה לה כפרוטה וכאלו קבלה היא ממש פרוטה מידו כדין הנאת מלוה, או כהילך מנה ואתקדש אני לך דמקודשת באדם חשוב דאינה מתקדשת בגופה של מלוה ובגופה של מתנה אלא בהנאתן שהיא חשובה אצלה כקבלת פרוטה.

תנו רבנן התקדשי לי במנה תנם על הסלע אינה מקודשת ואם היה סלע שלה מקודשת. פרש"י ז"ל לפי שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, ולא נהירא דבמאי עסקינן אי דקיימא בצד הסלע פשיטא, ואי דלא קיימא בצדו היכי זכיא לה דחצר שאינה משתמרת היא דבעינן עומד בצד שדהו כדאיתא בפ"ק דמציעא (י"א א'), ותו מאי האי דאיבעיא לן ולא איפשיטא בסלע של שניהם, אם במניח בסלע עצמו פשיטא דאינה מקודשת דחצר של שניהם זוכה לכל אחד מהם מיד אחרים אבל אינו זוכה לאחד מהם מיד חברו, ואם בשנתנו לתוך קופתה שהיא מונחת על גבי הסלע פשיטא דקנתה לה כדמפרש ואזיל בדוכתה בפרק הספינה (ב"ב פ"ד ב'), והנכון כמו שפירשו בעלי התוספות דהכא לאו מדין חצר וזכייה דידה אתינן עלה כלל אלא מפני שהוציא ממונו מרשותו על פיה, דבעלמא קיימא לן שכשם שאם פוטרו מלוה ללוה על פי אחרים נתחייבו לו אחרים כדמוכח בפרק המקבל (עי' ב"מ קי"ב א'), הוא הדין באומר לחבירו תן מנה לפלוני ואתחייב אני לך ונתנו על פיו שנתחייב לו בההיא הנאה, ואב לכולן ערב, והוא הדין והוא הטעם באומר לחבירו זרוק מנה שלך לים או למקום האבד ואתחייב אני לך שהוא חייב, דמידי הוי טעמא אלא מפני שהוציא ממונו מרשותו על פיו נשתעבד לו באותה הנאה, ומה לי נתנו לאחרים על פיו במתנה גמורה או זרקו לים או למקום האבד. הלכך האומר לחבירו תן מנה על גבי הסלע שהוא מקום האבד ואתחייב אני לך ונתנו שם על פיו חייב, והוא שלא חזר ונטלו משם דאי חזר ונוטלו משם הא לא עבד כלום על פיו ובמה נשתעבד לו, מיהו אם נתנו שם והלך לו והניחו לאיבוד במקום שאינו משתמר ואחר כך חזר ונטלו משם, איכא למימר דחבירו חייב לו דמאי דהדר השתא ושקלינהו כמציאה הוא אצלו ומן שמיא הוא דאקנינהו ניהליה, והא תליא בפלוגתא דרשב"א ורבנן פרק אלו מציאות (ב"מ כ"ד א') המוצא מציאה בסרטיא ופלטיא ובכל מקום שהרבים מצויים שם דרבנן אמרי חייב להחזיר ורשב"א אמר אינו חייב להחזיר, וקיימא לן כוותיה ברוב גוים מיהת, הילכך כל שנתנו לאיבוד במקום שהרבים מצויין שם שאילו מצא שם מציאה אינו חייב להחזיר והניחו שם ולאחר זמן חזר ונטלו הרי הוא אצלו כממון אחר וחבירו חייב לו במנה זה, וכיוצא בו באשה מקודשת, אבל מקום שכיוצא בו אם מצא שם מציאה חייב להחזיר לבעלים אף כאן נמי כשחזר ונטלו הרי נטל שלו והלה פטור, ובאשה אינה מקודשת, וכן אם אחר שהניחם במקום האבד בא חבירו ונטלם ואמר לו טול אותם, אם לא רצה ליטלם הרשות בידו, וזה חייב לו בהם שכבר נתחייב לו בהם כשנתנם לאיבוד על פיו.

ואם היה סלע שלה מקודשת. פירש המורה דחצירה קונה לה ואינה נרא' דאמאי נקט סלע. אלא הכין פירושו כשאמרה תנם על גבי סלע משמע שבכעס אמרה לו אבל אם היה סלע שלה משמע שבכל לב אמרה לו וכאילו שם בידה דמי כיון שנתרצת בכך ודומה זה לתנהו לכלב. ואם היה סלע של שניהם שואל אם בדרך כעס אמרה לו או בכל לב. ובכולן אם אמרה ואקדש אני לך נראה לי דהיא מקודשת דבכל לב קאמרה ליה ובכל מקום שיתנם בציוויה כאלו שם בידה דמי. ונראה לי דהוא הדין לגבי גט אם היה בעלה נותן לה גטה ואמרה לו שים אותו על גבי סלע זה או על גבי קרקע ואתגרש מגורשת היא וכאילו שם בידה דמי ולא דמי לטלי גיטיך מעל גבי קרקע דהתם אין שם נתינ' בעל שלא מדעת האשה נתנו על גבי קרקע אבל היכא דאמרה ליה תנהו על גבי קרקע כאילו נתנו בידה דמי וכן כשאמרה לו תנהו לפלוני ואתגרש בו ואף על פי שאין אותו פלוני שם מגורשת ולא מטעם שליח לקבלה דהא לא שמע השליח מפיה אלא כיון שנתינת הבעל לאותו פלוני היא בציווי האשה וברצונה כאילו נתנו בידה דמי אבל שליח לקבלה אינה יודעת היא כשהבעל נותנו לה וגם לא אמרה היא לבעל תנהו לפלו' אלא יד שלוחה הוי כידה ומשום הכי בעינן שתמנהו שליח פה אל פה ולא שתאמר לו על ידי אחר דהוי מילי ולא מימסרן לשליח כלל אומר אי זה יקרא שליח לקבלה כשלא אמרה לבעל תנהו לפלוני אלא מינתו שליח לקבל מיד הבעל ההוא ודאי בעינן שתמנהו שליח פה אל פה ולא על ידי שליח. אבל כשאומרת היא לבעל תנהו לפלוני ואתקדש לך כאלו נתן בידה דמי ואף על פי שלא מינתה אותו פלוני שליח לקבלה הויא מקודשת וכן לגבי גט.