רקע

בשיעורים הקודמים עסקנו במחלוקת הרמב"ם ושאר הראשונים אם קידושי כסף דומים באופיים ובדיניהם לקניין כסף. בשיעור זה נראה כיצד מחלוקת זו מתקיימת ביחס לדינים נוספים – קידושין ללא נתינה לאישה (קידושין 'מדין ערב'), קידושין ללא הוצאת ממון מהאיש (קידושין 'מדין עבד כנעני') וקידושין על ידי נתינת כסף מהאישה לאיש (דין 'אדם חשוב').

הסבר הסוגיה

אמר רבא: 'תן מנה לפלוני ואקדש לך' – מקודשת מדין ערב...

'הילך מנה והתקדשי לפלוני' – מקודשת מדין עבד כנעני... [גמ' ו:-ז.]

הגמרא [ו:-ז.] מביאה בשם רבא שני חידושים:

א.קידושין יכולים להיעשות גם כאשר הכסף אינו ניתן לאישה עצמה אלא לאדם זר שהאישה אומרת לתת לו את הכסף.

ב.קידושין יכולים להיעשות גם כאשר הכסף אינו ניתן לאישה מהאיש המקדש אלא מאדם זר.

הדין הראשון, שקידושין יכולים להיעשות על ידי נתינת כסף לאדם אחר, מבוסס על דין ערב: כשם שערב משתעבד על אף שכסף ההלוואה אינו מגיע אליו, כך האישה מתקדשת גם ללא שהכסף מגיע אליה. הדין השני, שקידושין יכולים להיעשות בכסף הניתן מאדם אחר, מבוסס על דין עבד כנעני: כשם שעבד כנעני יוצא לחירות כאשר אדם אחר נותן את כסף הקניין לאדון, כך אישה מתקדשת כאשר אדם אחר נותן לה את כסף הקידושין.

הגמרא מביאה מימרא שלישית של רבא:

'תן מנה לפלוני ואקדש אני לו' – מקודשת מדין שניהם. [שם]

לדברי רבא, הואיל והקידושין יכולים לחול בנתינת כסף מאדם זר למי שהאישה מצווה לתת לו את הכסף, הקידושין יכולים לחול בנתינת כסף מאדם שלישי לבעל בציווייה של האישה.

חידושיו של רבא דורשים עיון והעמקה, אך עצם העובדה שחידושים אלו נלמדים מ'דין ערב' ומ'דין עבד כנעני' מורה שהם אינם נובעים מגדר ייחודי הקיים בקידושי כסף, אלא יסודם בדיני קניינים: קניין כסף אינו דורש שהכסף יינתן מהקונה למוכר, אלא הכסף יכול להגיע גם מאדם זר והוא יכול להינתן לכל אדם שהמוכר קובע שהקניין יחול בנתינתו לו.

עיקרון זה, שדיניו של רבא אינם אמורים דווקא לגבי קידושין, מפורש בהמשך הסוגיה המביאה מימרא נוספת של רבא האומרת שדינים אלו אמורים גם "לעניין ממונא":

איתמר נמי משמיה דרבא: וכן לענין ממונא. וצריכא, דאי אשמועינן קידושין, משום דהא איתתא ניחא לה בכל דהו, כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש: טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו, אבל ממונא אימא לא. ואי אשמועינן ממונא, משום דאיתיהיב למחילה, אבל קידושין אימא לא, צריכא. [קידושין ז.]

לכאורה מימרא זו מבוססת על השוואה עקרונית בין קידושי כסף לקניין כסף: דרשת "קיחה קיחה משדה עפרון" מלמדת שכשם שקרקע נקנית בכסף, כך גם אישה נקנית בכסף. בשל כך, דיני קידושי כסף זהים לדיני קניין כסף, וממילא חידושי הדינים שנאמרו לגבי קידושי כסף קיימים גם בקניין כסף^[1].

כפי שהתבאר בשיעורים הקודמים, הגדרה זו שנויה במחלוקת הראשונים: הרמב"ן ותלמידיו מאמצים הגדרה זו, ואילו בעלי התוספות חולקים וסוברים שמעשה הקידושין אינו מעשה קניין אלא החלת איסור, ולשיטתם דרשת "קיחה קיחה משדה עפרון" אינה מלמדת על דמיון הלכתי בין קידושין לקניינים. על פי שיטתם, יש לבאר את השוואה דלעיל באופן מעט שונה: אמנם קידושין וקניין מהווים שתי חלויות שונות, אך הן נעשות באופן דומה – על ידי נתינת כסף. בשל כך, המימרות של רבא, המלמדות שבמקרים אלו יש נתינת כסף, אמורות גם ביחס לקידושין וגם ביחס לקניינים.

דברים אלו עולים מפשטות הסוגיה, ונראה שכן סוברים רוב הראשונים, אך עיון מדוקדק בדברי הרמב"ם מורה על שיטה שונה.

הרמב"ם כותב בהלכות אישות:

האשה שאמרה 'תן דינר לפלוני מתנה ואתקדש אני לך', ונתן ואמר לה 'הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך', הרי זו מקודשת. אף על פי שלא הגיע לה כלום, הרי נהנית ברצונה שנעשה ונהנה פלוני בגללה.

וכן אם אמרה לו 'תן דינר לפלוני מתנה ואתקדש לו', ונתן לו וקידשה אותו פלוני ואמר לה 'הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שקבלתי ברצונך', הרי זו מקודשת.

אמר לה 'הא לך דינר זה מתנה והתקדשי לפלוני', וקידשה אותו פלוני ואמר לה 'הרי את מקודשת לי בהנאה זו הבאה ליך בגללי', הרי זו מקודשת אף על פי שלא נתן לה המקדש כלום. [הל' אישות פ"ה הל' כא-כב]

בהלכות אלו מביא הרמב"ם את דיניו של רבא: 'קידושין מדין ערב', 'מדין עבד כנעני' ו'מדין שניהם'. אמנם הרמב"ם מביא דינים אלו בסדר שונה: הרמב"ם פותח ב'דין ערב', לאחר מכן את 'דין שניהם', לאחריו את דין 'עבד כנעני' ולבסוף את דין 'אדם חשוב'.

סדרו של הרמב"ם מעלה תמיהה כפולה:

א.מה ראה הרמב"ם לחרוג מסדר הדינים שבגמרא?

ב.מדוע מביא הרמב"ם את 'קידושין מדין שניהם', המבוסס על דין ערב ועל דין עבד כנעני, לפני הבאת דין עבד כנעני?

בנוסף, לאור המימרא האחרונה של רבא: "וכן לעניין ממונא", מביא הרמב"ם את 'דין ערב' גם ביחס לקניינים:

האומר לחבירו 'תן מנה לפלוני ויקנה ביתי לך', כיון שנתן קנה הבית מדין ערב.

[הל' מכירה פ"א ה"ו]^[2]

אמנם, קיים הבדל בולט בין דברי הרמב"ם בהלכות אישות לדבריו בהלכות מכירה: רק בהלכות מכירה מזכיר הרמב"ם במפורש את דין ערב, ואילו בהלכות אישות הרמב"ם אינו מזכיר נימוק זה אלא רק אומר שהקידושין בהם בהנאה שיש לאישה מקיום דבריה. שינוי הלשונות טעון ביאור: הסוגיה משווה בין קידושין לקניינים; מדוע, אם כן, הרמב"ם מביא דין זה בקידושין ובקניינים באופן שונה?

נראה מכך כי לרמב"ם שיטה שונה בביאור דינים אלו. כפי שראינו בשני השיעורים האחרונים, הרמב"ם סבור שקידושי כסף שונים במהותם מקניין כסף, והם אינם נעשים בכסף עצמו אלא בהנאה הנובעת ממנו. בהתאם לכך, לשיטתו, אין מקום לנימוקיו של רבא: נימוקים אלו, "מקודשת מדין ערב, "מקודשת מדין עבד כנעני" ו"מקודשת מדין שניהם", נדרשים כדי ללמד שיש נתינת כסף גם במקרים אלו, אמנם לדעת הרמב"ם שהקידושין אינם נעשים בעצם נתינת הכסף אלא בהנאה שהאישה מקבלת, הקידושין חלים בלי קשר לנימוקים אלו אלא מעצם העובדה שמחמת הכסף האישה מקבלת הנאה ולכן היא מקנה עצמה ומתייחדת לבעלה. בהתאם לכך, הרמב"ם חורג מן הסדר של הסוגיה, והוא מסדר את ארבעת הדינים בסדר שונה: הרמב"ם פותח בדין 'תן דינר לפלוני מתנה ואתקדש אני לך' ולאחר מכן מביא את דין 'תן דינר לפלוני מתנה ואתקדש לו', משום שבשני מקרים אלו האישה מקודשת בנתינת כסף מהאיש המקדש באופן שרצונה מתקיים; לאחר מכן מביא הרמב"ם את דין 'הא לך דינר זה מתנה והתקדשי לפלוני', בו האישה מתקדשת מחמת ההנאה המגיעה לה מאדם אחר. בנוסף, על פי תפיסתו זו, הרמב"ם מביא את דין נתינת כסף לאדם אחר בהלכות אישות ובהלכות מכירה בשינוי לשון: חלות הקידושין אינה נעשית על ידי הכסף אלא על ידי ההנאה הנובעת ממנו, ולכן הרמב"ם אינו נדרש לבסס דין על זה 'דין ערב'. קניין כסף, לעומת זאת, נעשה על ידי גוף הכסף, ולכן בו נדרש הרמב"ם לבסס את חלות הקניין על 'דין ערב'.

ההבדל בין הרמב"ם לשאר הראשונים קיים גם ביחס לדין שהקידושין יכולים להיעשות כאשר אישה נותנת כסף לאדם חשוב שיש לה הנאה בקבלת מתנה ממנה:

בעי רבא: 'הילך מנה ואקדש אני לך' מהו? אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא: מקודשת... הכא באדם חשוב עסקינן, דבההיא הנאה דקא מקבל מתנה מינה גמרה ומקניא ליה נפשה.

[קידושין ז.]

לשיטת רוב הראשונים, שגדרי קידושי כסף זהים לגדרי קניין כסף, לכאורה דין זה אמור להתקיים גם בקניין כסף: כשם שקידושין חלים כאשר האישה נותנת מתנה לאיש חשוב, כך קניין חל כאשר מוכר נותן כסף ללוקח שהוא אדם חשוב – הואיל וההנאה שיש למוכר בכך שהלוקח מקבל ממנו מתנה היא בעלת ערך ממוני.

אכן, רש"י מפרש את המימרא של רבא, "וכן לעניין ממונא", כמתייחסת רק לקידושין 'מדין ערב', 'מדין עבד כנעני' ו'מדין שניהם':

וכן לענין ממונא – הנך שמעתא דרבא דילפינא קידושין מדין ערב ומדין עבד כנעני, כן לענין ממונא: מכר לו שדה ואמר לו 'תן הכסף לפלוני ושדי מכורה לך בו', קנה מדין ערב; 'הילך מנה ותהא שדך מכורה לפלוני', קנה אותו פלוני השדה מדין עבד; 'תן מנה לפלוני ותקנה לו שדי בו', קונה מדין שניהם. [רש"י שם, ד"ה וכן]

מדוע נמנע רש"י מלייחס את דברי רבא גם לגבי דין 'אדם חשוב'?

הרמב"ן מציע שתי דרכים בביאור דבריו:

וכן לענין ממונא – רש"י ז"ל כתב אתלת מימרי דרבא ולא כתב א'הילך מנה ותיקני לך שדי' באדם חשוב. ושמא סובר הוא שלא קנה, שאין אדם מקנה שדהו לאדם חשוב בשכר קבלת מתנה ממנו, ולא אמרו כן אלא בקדושי אישה שהיא רוצה בנשואי אדם חשוב ויש בה שתי הנאות. ואפשר דמשום דההיא בעיא רבא ולא איפשיטא פירש כן, אבל בדין הוא שכל שקונה באישה קונה בקרקע. [רמב"ן שם, ד"ה וכן]

לפי הדרך הראשונה, רש"י סבור שאכן הנאת 'אדם חשוב' אכן אינה מועיל בקניינים, משום שרק בקידושין ההנאה שבקבלת מתנה ממנה נחשבת להנאה בעלת ערך ממוני, הואיל ויש לה הנאה מיוחדת מכך שהאיש החשוב אליו רוצה להינשא מקבל ממנה מתנה. לעומת זאת, לפי הדרך השנייה, רש"י אינו חולק על כך שהנאת 'אדם חשוב' מועילה בקניינים, ודבריו אמורים כפירוש לדברי רבא בלבד: הואיל ורבא הסתפק בדין זה, מסתבר שדבריו "וכן לעניין ממונא" אמורים רק לגבי הדינים אותם פוסק רבא באופן ודאי[3].

דברי הרמב"ן בשתי הצעותיו מבוססות על הבנה שמבחינה עקרונית קידושי כסף דומים לקניין כסף, ולכן הרמב"ן נזקק לבאר שאם קיים הבדל ביניהם ביחס להנאה בקבלת 'אדם חשוב' – ההבדל נובע מצד דעת האדם בלבד, שרק בקידושין נתינה ל'אדם חשוב' נחשבת הנאה). אמנם, לשיטת הרמב"ם, שקידושי כסף שונים מקניין כסף – קידושי כסף חלים בהנאה שהאישה מקבלת ואילו קניין כסף חל בעצם נתינת הכסף – יש לבאר באופן שונה מדוע דין 'אדם חשוב' קיים רק בקידושין, כדברי האור שמח:

המעיין בשיטת רבינו בדין כסף קידושין, יראה שסובר דעיקרו תלוי בהנאה שתהא נהנית מפרוטה כסף שנותן לה, לכן בהנך הלכות שכתב בהלכה כ"א וכ"ב, דייק 'בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך', 'בהנאת מתנה זו שקבלתי ברצונך', 'בהנאה זו הבאה לך בגללי', ובמכר לא מועיל באומר 'תן דינר לפלוני ויהיו נכסי קנוין לפלוני', דדוקא גבי אישה, דרק בשביל הנאה הבאה מכסף מקנית נפשה לבעל. [אור שמח הל' אישות פ"ה הכ"ד]

לדבריו, בקבלת מתנה על ידי 'אדם חשוב' אין נתינת כסף ממשי אלא קבלת הנאה בלבד. בשל כך, קבלת מתנה על ידי 'אדם חשוב' מועילה רק בקידושין הנעשים על ידי ההנאה, ולא בקניין הנעשה על ידי נתינת כסף ממשי.

הדברים עולים יפה בדברי הרמב"ם, המביא את דין 'אדם חשוב' רק בהלכות אישות [פ"ה הכ"ב] ואינו מזכירו בהלכות מכירה. כמו כן, יש בדברים אלו כדי לבאר גם את שיטת הרמב"ם ביחס ל'דין עבד כנעני', אותו מביא הרמב"ם, כפי שהובא לעיל, בהלכות אישות [שם], אך משמיטו בהלכות מכירה.

הר"ן תמה על כך:

וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק קמא מהלכות מכירה: 'האומר לחבירו תן מנה לפלוני ויקנה ביתי לך, כיון שנתן קנה הבית מדין ערב', ולא ידעתי למה לא כתב גם כן מדין עבד כנעני ומדין שניהם. [ר"ן ג. ד"ה גרסי'][4]

על פי האמור שיטתו של הרמב"ם ברורה. לשיטתו גם דין זה אינו נובע מעיקרון כללי בקניין כסף, אלא הוא נובע מגדר ייחודי בקידושין – קידושי כסף אינם נעשים על ידי הכסף עצמו אלא על ידי ההנאה הנובעת ממנו. בהתאם לכך, נתינת כסף על ידי אדם אחר מועילה רק בקידושין, שכן יש לאישה הנאה מקבלת המתנה ומחמתה היא מקנה את עצמה לבעל. קניין כסף, לעומת זאת, נעשה על ידי נתינת תשלום עבור על הנכס הנקנה, ולשם כך נדרשת נתינת כסף מהמוכר.

דברים אלו מדויקים בלשון הרמב"ם:

אמר לה 'הא לך דינר זה מתנה והתקדשי לפלוני', וקידשה אותו פלוני ואמר לה 'הרי את מקודשת לי בהנאה זו הבאה ליך בגללי', הרי זו מקודשת אף על פי שלא נתן לה המקדש כלום. אמרה לו 'הא לך דינר זה מתנה ואתקדש לך', ולקחו ואמר לה 'הרי את מקודשת לי בהנאה זו שקבלתי ממך מתנה', אם אדם חשוב הוא הרי זו מקודשת, שהנאה יש לה בהיותו נהנה ממנה ובהנאה זו תקנה עצמה לו. [הל' אישות, שם]

הרמב"ם מדגיש ביחס לקידושין מדין 'עבד כנעני' ולקידושין ב'אדם חשוב' שהכסף אינו ניתן ככסף קידושין אלא כמתנה והקידושין אינם נעשים בכסף עצמו אלא בהנאה הנובעת ממנו. נראה מכך שדינים אלו קיימים רק בקידושין, הנעשים על ידי ההנאה שמקבלת האישה ולא על ידי עצם נתינת הכסף.

דברינו עד כה עסקו בביאור סברתו של הרמב"ם, אך עדיין יש לבאר כיצד דבריו מסתדרים עם הסוגיה, בה מבואר שדינים אלו נובעים מעקרונות כלליים בדיני ממונות – 'דין ערב' ו'דין עבד כנעני'; כיצד, אם כן, יכול הרמב"ם לפרש את דיניו של רבא כייחודים לקידושין^[5]?

קשה לתת תשובה מוחלטת לשאלה זו. עם זאת, ייתכן ופסיקת הרמב"ם אכן אינה עולה בקנה אחד עם הסוגיה, שכן לדעתו קיימת מחלוקת סוגיות בהבנת היחס בין קידושי כסף לקניין כסף: סוגיה זו סבורה שקידושי כסף דומים במהותם לקניין כסף, והם נעשים על ידי הכסף עצמו. בדומה לכך היתה סבורה גם הגמרא [ו:] בתחילת סוגיית 'מתנה על מנת להחזיר', בה הובאו דברי רבא המשווה בין מכר לקידושין בעניין זה. אמנם, בהמשך סוגיה זו הובאה שיטת רב אשי המחלקת ביניהם: "אלא אמר רב אשי: בכולהו קני לבר מאישה, לפי שאין אישה נקנית בחליפין"^[6]. כפי שהתבאר בשיעור הקודם, מדברי הרמב"ם [הל' אישות פ"ה הכ"ד] עולה שמשמעות השוואת הגמרא בין 'מתנה על מנת להחזיר' לחליפין היא, שהחיסרון הקיים בחליפין קיים גם ב'מתנה על מנת להחזיר': כשם שאישה אינה מתקדשת בחליפין משום שהיא אינה מקבלת הנאה מהכסף הניתן לה, כך היא אינה מתקדשת ב'מתנה על מנת להחזיר' מטעם זה. ואם כן, בסוגיה זו מתחדש שקידושי כסף שונים במהותם מקניין כסף: קניין כסף נעשה על ידי הכסף, ואילו קידושי כסף נעשים על ידי ההנאה הנובעת ממנו. לאור הבנה זו בגדר קידושי כסף, הרמב"ם סבור שיש לקבל את פסקיו של רבא אך לא את הנימוקים שניתנו להם – 'דין ערב' ו'דין עבד כנעני'. לפי תפיסתו של הרמב"ם, במקרים המופיעים בסוגיה הקידושין חלים מחמת ההנאה הניתנת לאישה, שמחמתה היא "גמרה ומקניא נפשה". בהתאם לכך, אין צורך לחדש חידושים בגדר קניין כסף ויש לקיים את ההבנה הפשוטה שהקניין מתקיים רק בנתינת כסף מהקונה למוכר; רק נתינה זו מהווה תשלום על הנכס הנמכר, ולכן רק היא מחילה את הקניין^[7].

עם זאת, נראה שלא די בכך כדי לבאר את חריגתו של הרמב"ם מסוגיית הגמרא. הדברים עדיין צריכים תלמוד, וה' יאיר עינינו במאור תורתו.

סיכום

רבא מחדש חידושים שונים בדיני קידושין: אין צורך שכסף הקידושין יינתן על ידי הבעל, ואין צורך שהכסף יגיע לידי האישה עצמה. בנוסף, רב פפא מחדש שאישה יכולה להתקדש בנתינת כסף לאיש שהוא 'אדם חשוב', הואיל ויש לה הנאה מכך שהוא מקבל ממנה מתנה.

מפשטות הסוגיה עולה שדינים אלו נובעים מעקרונות הקיימים גם בקניין כסף. בשיטה זו נוקטים רוב הראשונים, אך מדברי הרמב"ם עולה שדינים אלו נובעים מהייחודיות של קידושי כסף, שאינם חלים על ידי עצם נתינת הכסף אלא על ידי ההנאה שמקבלת האישה. בכך הולך הרמב"ם לשיטתו העקרונית שקידושי כסף שונים במהותם מקניין כסף: קניין כסף נעשה על ידי הכסף עצמו, המהווה תשלום לנכס הנמכר; קידושי כסף, לעומת זאת, אינם נעשים על ידי הכסף אלא על ידי ההנאה הנובעת ממנו.