יסודות סדר נשים

סיכום דין אמירה בקידושין

ארבע סוגיות בפרק ראשון עוסקות בדיני אמירה: 'נתן הוא ואמרה היא' [ה:], 'ידיים שאינן מוכיחות' [ה:], לשונות קידושין [ו.] ו"היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה" [ו.].

סוגיות אלו מעלות שאלה עקרונית בהבנת מקומה של האמירה במעשה הקידושין. מסוגיית 'ידיים שאינן מוכיחות' ומסוגיית 'לשונות קידושין' קשה להסיק מסקנה ברורה, אך משתי הסוגיות האחרות, לפי פשוטן, עולות שתי מסקנות שונות: מסוגיית 'נתן הוא ואמרה היא' עולה שהאמירה צריכה להיאמר על ידי האיש, ומשתמע מכך שהאמירה היא חלק ממעשה הקידושין. מאידך, משיטת רבי יוסי, שאין צורך בדיבור מפורש ודי ש'יהיו עסוקין באותו עניין' משתמע שהאמירה אינה חלק ממעשה הקידושין.

הראשונים נחלקו ביישוב הסוגיות: מדברי הר"ש [מעשר שני ד, ז] עולה שאמירה היא חלק מהותי ממעשה הקידושין, ולשיטתם 'עסוקין באותו עניין' נחשב כאמירה. לעומת זאת, מדברי רש"י [ו. ד"ה מנא ידעה] וראשונים נוספים עולה שאמירה אינה חלק מהותי ממעשה הקידושין, ובהתאם לשיטתם הם מבארים בדרכים שונות מדוע קיימת דרישה שהאמירה תיאמר על ידי הבעל [משום שגם המעשים הנלווים לקידושין צריכים להיעשות על ידי האיש, מחמת פגיעה בצביונו של מעשה הקידושין כמעשה בלעדי של האיש, או כדין דרבנן].

לאור מחלוקת זו, נחלקים הראשונים בביאור סוגיית הגמרא בפרק שני האם "חוששין לסבלונות". משיטת רש"י [נ: ד"ה חוששין] משתמע שנתינת הסבלונות יכולה להוות מעשה קידושין, על אף שנתינתם אינה מלווה באמירה. תוספות [שם, ד"ה חוששין] חולקים על מסקנה זו [תוספות מבארים את הסוגיה באופן אחר, והריטב"א טוען שיש לחשוש שבנוסף לנתינת הסבלונות היתה אמירה], ונראה שלשיטתם קידושין אינם יכולים לחול ללא אמירה.

מחלוקת זו קיימת גם בביאור הסוגיה בנדרים [ו:] הדנה האם "יש יד לקידושין". תוספות [נדרים ו: ד"ה יש יד] והרא"ש [שם, ד"ה יש יד] מבארים שסוגיה זו מבוססת על ההשוואה בין קידושין להקדש, ומדבריהם עולה שכשם שחלות ההקדש נעשית על ידי אמירה, כך חלות הקידושין נעשית על ידי אמירה. לעומתם, הר"ן [שם, ד"ה בעי, וד"ה דאמר], רבי אברהם מן ההר [שם, ד"ה יש יד] והרמב"ם [הל' אישות פ"ד ה"ב] מבארים סוגיה זו בדרכים אחרות, ומדבריהם עולה שבשונה מהקדש ונדרים, חלות הקידושין נעשית על ידי נתינת הכסף ולא על ידי האמירה.

מחלוקת זו נובעת מתפיסות שונות בגדר מעשה הקידושין: לשיטת בעלי התוספות מעשה הקידושין הוא מעשה של החלת איסור כהקדש. בהתאם לכך, מעשה הקידושין דומה במהותו למעשה הפלאה, ולכן ברור שהאמירה היא חלק מהותי ממעשה הקידושין. לעומת זאת, לשיטת הרמב"ם והרמב"ן וסיעתו מעשה הקידושין הוא מעשה קניין, ולכן האמירה אינה חלק מהותי ממעשה הקידושין.

הראשונים הסבורים שהאמירה אינה חלק ממעשה הקידושין נחלקים בתפקידה של האמירה. מדברי רש"י [ו: ד"ה מנא ידעה] והמהר"ם [במרדכי רמז תקכא] עולה שהאמירה נדרשת רק כדי שלאישה תהיה דעת במעשה הקידושין. בהתאם לכך, לשיטתם כאשר האישה יודעת שזהו מעשה קידושין, הקידושין חלים ללא אמירה. לעומת שיטה זו, הרשב"א [ה: ד"ה אבל נתן] ורבי אברהם מן ההר ['תוס' ר"י הזקן' ו. ד"ה למלאכה] נוקטים שדרושה אמירה שתתלווה למעשה הקידושין מחמת הצורך בעדות על הקידושין – כדי שעדים יוכלו להעיד על הקידושין, נדרשת אמירה המגדירה שזהו מעשה קידושין¹.

את עיסוקנו בדין אמירה בקידושין נחתום בפסיקת ההלכה. הרמ"א [סי' כז ס"ק ג] מביא את דברי המהר"ם, שקידושין ללא אמירה חלים כאשר האישה אומרת שכיוונו לשם קידושין². החלקת מחוקק [שם, ס"ק ט], הבית שמואל [שם, סי' יב] והגר"א [שם, ס"ק כ] חולקים ופוסקים שאין תוקף לקידושין ללא אמירה. עם זאת, בדבריהם לא מפורש ממה הנובע הצורך לאמירה: כחלק ממעשה הקידושין, מחמת העדות או כדי להעניק לנתינת הכסף צביון של מעשה קידושין.