רקע

בשיעור הקודם עסקנו בסוגיית הגמרא [ב:]הלומדת מלשון המשנה את הצורך בדעת האישה בקידושין[1]. בשיעור הנוכחי נעסוק בסוגיה הבאה [ג:-ד:] העוסקת במקור קידושי כסף. סוגיה זו מהווה מקור יסודי להבנת מהות קידושי כסף והיחס בינם לבין קניין כסף. נציין שבסוגיה דיון נרחב במקור זכות האב בקידושי בתו. כעת לא נעיין בעניין זה, ונדחה את העיסוק בכך להמשך לימודינו (כחלק מלימוד הסוגיות הערוכות בעניין זה בפרק שני [מג:-מו.])[2].

הסבר הסוגיה

בכסף מנא לן? ותו, הא דתנן, האב זכאי בבתו בקידושיה בכסף בשטר ובביאה, מנלן דמיקניא בכסף וכסף דאבוה הוא? אמר רב יהודה אמר רב: דאמר קרא 'ויצאה חנם אין כסף' - אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר, ומאן ניהו אב... ותנא מייתי לה מהכא, דתניא, 'כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה' וגו' - אין קיחה אלא בכסף, וכן הוא אומר 'נתתי כסף השדה קח ממני'. [גמ' ג:-ד:]

הגמרא מביאה שני מקורות לקידושי כסף:

א."ויצאה חנם אין כסף – אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר, ומאן ניהו? אב".

ב."כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה' וגו' – אין קיחה אלא בכסף, וכן הוא אומר 'נתתי כסף השדה קח ממני'".

בין שתי הדרשות אלו הבדל עקרוני. הדרשה הראשונה היא מייתור בכתוב: ניתן היה לכתוב רק "ויצאה חנם", ולכן הכתוב "אין כסף" בא ללמד שרק בדין זה (לגבי אמה עבריה) אין כסף, אך בקידושי האב את בתו יש כסף, ומכאן שקידושין נעשים על ידי כסף. לעומת זאת, הדרשה השנייה היא מבוססת על פירוש הכתוב: הכתוב "נתתי כסף השדה קח ממני", האמור ביחס לשדה עפרון, מלמד שגם "קיחה" הכתובה לגבי קידושין, נעשית על ידי כסף.

מהדרשה הראשונה לא ניתן ללמוד על אופיים של קידושי כסף. מנגד, את הדרשה השנייה ניתן לבאר בשתי דרכים:

א.הדרשה מלמדת על דמיון בין קידושי אישה לקניין שדה: כשם ששדה נקנית בכסף, כך אישה נקנית בכסף.

ב.הדרשה מלמדת על פירוש המונח "קיחה" בלבד: "אין קיחה אלא בכסף", ומכאן שקידושין נעשים בכסף.

בין שתי דרכים אלו עומדות תפיסה שונה בהבנת מהות קידושי כסף ובהבנת היחס בין קידושי כסף לקניין כסף. לפי הדרך הראשונה הדרשה מלמדת שמעשה הקידושין הוא מעשה קניין, וקניין אישה דומה בצורתו לקניין שדה. לעומת זאת, לפי הדרך השנייה הדרשה רק מלמדת על פירוש המונח 'קיחה' – מעשה הנעשה על ידי כסף, אך אין להשוות בין קידושין לקניין: מעשה הקידושין אינו מעשה קניין, אלא זו החלת איסור על כל העולם באישה זו, וחלות זו נעשית על ידי כסף.

נראה שהבנות אלו תלויות במחלוקת תוספות [ב: ד"ה דאסר] והרמב"ן [טז. ד"ה זאת אומרת] בגדר מעשה הקידושין, בה עסקנו בהרחבה בשיעורים הקודמים. לשיטת תוספות, מעשה הקידושין אינו מעשה קניין אלא החלת איסור, ולכן יש לאמץ את ההבנה השנייה, על פיה דרשת "קיחה קיחה משדה עפרון" מלמדת רק שהקידושין נעשים על ידי כסף, אך מעשה הקידושין אינו מעשה קניין. לעומת זאת, לשיטת הרמב"ן, מעשה הקידושין הוא מעשה קניין ('קניין אישות'), ולכן יש לאמץ את ההבנה הראשונה, על פיה דרשת "קיחה קיחה משדה עפרון" מלמדת שקידושין מהווים קניין, ובדומה לשדה – הקניין נעשה על ידי כסף.

תימוכין להבנה זו בשיטת תוספות מדבריהם בתחילת המסכת:

וכסף מנלן גמר קיחה קיחה משדה עפרון – ואם תאמר, ומה צריך לכל זה, לא היה צריך לומר אלא 'כסף איקרי קנין דכתיב, נתתי כסף השדה קח ממני, וכתיב השדה אשר קנה אברהם, אי נמי שדות בכסף יקנו'. ויש לומר דבהכי לא סגי, דנהי דכסף השדה איקרי קנין כסף דאשה לא איקרי קנין, לכך צריך להביא ראיה דאותו כסף דגמרינן אשה מיניה איקרי קנין. [תוס' ב. ד"ה וכסף]

תוספות כותבים שמכך שאישה מתקדשת בכסף אין ראיה "דאותו כסף דגמרינן אישה מיניה איקרי קניין" – "דנהי דכסף השדה איקרי קניין, כסף דאישה לא איקרי קניין". מפורשת בדבריהם הבחנה עקרונית בין קידושי כסף לקניין כסף: קניין כסף הוא מעשה קניין, אך קידושי כסף אינו מעשה קניין אלא חלות שונה הנעשית על ידי כסף^[3].

הבנות אלו משפיעות על הבנת הצריכותא שהעושה הגמרא בסוף הסוגיה בין שני המקורות:

ואי כתב רחמנא 'ויצאה חנם' הוה אמינא היכא דיהבה איהי לדידיה וקידשתו הוו קידושי, כתב רחמנא 'כי יקח' ולא כי תקח. [קידושין ד:]

מדברי הגמרא עולה שהיתה הווה אמינא שהקידושין יחולו כאשר האישה נותנת את כסף הקידושין לאיש, וכדי להוציא מכך נצרך הכתוב "כי יקח" – "ולא כי תקח". הווה אמינא זו טעונה ביאור: קניין חל על ידי העברת כסף מהקונה למוכר, ואם כן מדוע לגבי קידושין יש הווה אמינא שהכסף יינתן על ידי האישה^[4]? ביאור לכך עולה מדברי רש"י:

דכיון דאשמועינן דכסף עביד אישות, מה לי כסף דידיה מה לי כסף דידה.

[רש"י שם, ד"ה ליהוו]

לדבריו, קידושי כסף אינם מעשה קניין אלא זו דרך יצירת האישות, ולכן ניתן להבין שגם כסף הניתן מהאישה לאיש מחיל את הקידושין.

דברים אלו מתאימים לשיטת תוספות דלעיל, על פיה קידושי כסף שונים במהותם מקניין כסף^[5]. לעומת זאת, לשיטת הרמב"ן, דברי הגמרא לכאורה מחוסרים ביאור: כיצד ייתכן שנתינת כסף מהאישה לאיש תחיל את הקידושין?! לשיטתו יש לבאר, שדברי הגמרא אמורים רק בהווה אמינא של הסוגיה, על פיה הלימוד הוא מ"ויצאה חנם" בלבד. אמנם, הדרשה מ"כי יקח" מלמדת שהגדרה זו אינה נכונה: קידושין הם מעשה קניין, ולכן בהכרח כסף הקידושין צריך להינתן מהאיש לאישה.

יש מן האחרונים הנוקטים בעמדה ממצעת בעניין זה: מעשה הקידושין הוא אמנם מעשה קניין, ואף על פי כן קיים חילוק עקרוני בין קניין שדה לקניין אישה.

מוצא הדברים בדיונם של האחרונים בגדר קניין כסף, דיון שיסודו בהבנת דברי השולחן ערוך שנתינת שווה פרוטה מחילה את הקניין:

קרקע נקנה באחד מארבעה דברים: בכסף, בשטר, בחזקה ובקנין סודר. בכסף כיצד? מכר לו בית או שדה ונתן לו כסף שוה פרוטה – קנה ואין אחד מהם יכול לחזור בו.

[שו"ע חו"מ סי' קצ סעי' א-ב]

הסמ"ע כותב שיש להעמיד את דברי השולחן ערוך, שנתינת שווה פרוטה מחילה את הקניין, כאשר כסף זה הוא חלק מתשלום דמי המקח:

ואיירי דוקא בשנתן לו השווה פרוטה על דמי הפירעון והשאר זקף עליו במלוה... או כשכל שיווי המקח אינו אלא פרוטה. אבל אין לומר דלא איירי כאן בכסף שנותן בשביל שיווי המקח, אלא שנותן לו פרוטה שבפרוטה זו נשתעבדו זה לזה, זה לקנות וזה למכור, ושאין אחד יכול לחזור בו, דומיא דקנין שטר וחזקה וקנין סודר, דזה אינו, דהא קנין כסף נלמד משדה עפרון [עיין קדושין ב' ע"א] וכסף הנזכר בשדה עפרון היה דמי שיווי השדה.

[סמ"ע סי' קצ ס"ק א]

מדברי הסמ"ע עולה שבקניין כסף הכסף הוא 'כסף שיווי' – כסף הניתן כתמורה לנכס הנמכר, והעמדת תמורה לנכס הנמכר היא המחילה את הקניין.

הט"ז חולק על דברי הסמ"ע:

מה שכתב סמ"ע ס"ק א דכל שלא נתן בתורת שיווי מקח אינו קונה, לא הבנתי דבריו... הא גם גבי קנין דאישה בכסף נלמד מעפרון, כמו דאיתא ריש קדושין, וזה פשוט דבאשה קונה אותה דרך נתינה לחוד ולא בתורת שיווי מה שהיא שווה. [ט"ז, שם]

לטענת הט"ז, ממשנתנו יש ללמוד שלא כדברי הסמ"ע, שכן קידושי כסף נלמדים מקניין כסף ("קיחה קיחה משדה עפרון"), ואם כן הואיל וכסף הקידושין בהכרח אינו ניתן כתמורה לאישה המתקדשת, כך גם כסף הקניין אינו ניתן כתמורה לנכס הנמכר. בשל כך, הט"ז סובר שבקניין כסף הכסף אינו 'כסף שיווי' אלא 'כסף קניין' – מעשה פורמאלי של נתינת כסף לאישה באופן המחיל קניין.

האבני מילואים מקיים את השוואתו של הט"ז בין קידושי כסף לקניין כסף, אך לטענתו אין להוכיח מכך שהכסף הוא 'כסף קניין' ולא 'כסף שיווי':

ובט"ז השיג מהא דאישה נקנית בשווה פרוטה ואינו אלא לקניין, דשיווי המקח לא שייך באישה, עיין שם. ולענ"ד אינו השגה, דודאי גם באישה שייך שיווי.

[אבני מילואים סי' כט ס"ק ב]

לדבריו, יש להבחין בין חלות הקידושין לבין צביון מעשה הקידושין. מבחינת החלות קיים הבדל יסודי ועמוק בין קידושין לקניין: קניין נותן לקונה זכות ממונית בנכסיו של המוכר, ואילו הקידושין אינם נותנים לבעל כל זכות ממונית באשתו[6]. לעומת זאת, מבחינת צביון המעשה, דרשת "קיחה קיחה משדה עפרון" מלמדת שקיימת זהות מוחלטת בין צביון מעשה הקידושין לצביון מעשה קניין קרקע: כשם שבקניין ניתן כסף כתמורה לנכס הנמכר, כך גם בקידושין ניתן כסף כתמורה לאישה המתקדשת והמייחדת את עצמה לבעלה.

אבן האזל חולק על סברה זו וכותב:

אכן מה שכתב האבני מילואים דגם כסף קידושין הוא כסף שיווי, ודאי לא מסתבר.

[אבן האזל הל' מכירה פ"א ה"ד]

בהתאם לכך, אבן האזל חולק על דברי הט"ז מטעם שונה:

המורם מדברינו דכסף מכירה וכסף קדושין הם שני ענינים, דכסף מכירה הוא כסף שיווי וכסף קדושין הוא כסף קנין. ומה שכתב האבני מילואים דהא ילפינן קניין דאשה מקניין דשדה עפרון, לא קשיא מידי, דלא ילפינן אלא גזירה שווה דקיחה קיחה דקיחה דאשה הוא בכסף, אבל לא ילפינן מעיקר דין קנין שדה. [שם]

אבן האזל חולק על הנחתו השנייה של הט"ז, ולהבנתו דרשת "קיחה קיחה משדה עפרון" רק מלמדת שגם הקידושין נעשים על ידי כסף, אך אין לדמות בין קניין כסף לקידושי כסף: בקניין הכסף הוא 'כסף שיווי' – תמורה לנכס הנקנה, ואילו בקידושין הכסף הוא 'כסף קניין' – מעשה פורמאלי המחיל את חלות הקידושין[7].

סיכום

מפורש במשנה שאישה נקנית בכסף, ואחד המקורות לכך הוא "קיחה קיחה משדה עפרון". נראה שלפי תוספות הדרשה רק מלמדת שמעשה הקידושין נעשה על ידי כסף, אך קיים הבדל עקרוני בין קידושי כסף לקניין כסף: קידושין אינם מעשה קניין אלא החלת איסור על כל העולם באישה זו. לעומת זאת, לפי הרמב"ן דרשה זו מלמדת שקניין אישה דומה בצורתו לקידושי שדה – כשם ששדה נקנה בכסף כך אישה נקנית בכסף.