רקע

בשיעור הקודם חתמנו את חטיבת המבוא, מהות האישות וטיבו של מעשה הקידושין, וסיכמנו את שיטותיהם השונות של תוס', הרמב"ן והרמב"ם בעניין זה. השבוע, עקב המועד, לא נמשיך בלימוד הסדיר; למעוניינים מוצע לעיין, לפי כל אחת משיטות אלו, בסוגיית הגמ' [יג:] הדנה בהיתר אשת איש במיתת הבעל. ביסוד הדיון עומדת שאלה עקרונית – מדוע נדרש מקור להיתר איסור אשת איש במיתת הבעל? מדוע ההיתר אינו פשוט מסברה?

הסבר הסוגיה

קונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל – בשלמא גט, דכתיב 'וכתב לה ספר כריתות', אלא מיתת הבעל מנלן? [גמ' יג:]

המשנה [ב.] אומרת ששני דברים מתירים אישה שהתקדשה לשוק: גט ומיתת הבעל. היתר האישה בגט מפורש בתורה [דברים כד, א-ב], והגמ' [יג:] שואלת מניין שמיתת הבעל מתירה גם היא את האישה לשוק.

ניתן היה להשיב על כך בפשטות, שהיתר האישה במיתת הבעל הוא פשוט מסברה: האישה אסורה לבעל משום שהיא קנויה לו, ולכן במיתת הבעל סיבת האיסור בטלה וממילא האישה ניתרת לשוק. אמנם, מכך שהגמ' מחפשת מקור להיתר האישה במיתת הבעל, יש ללמוד שהבנה זו אינה נכונה והיתר האישה במיתת הבעל אינו מובן מאליו.

ניתן לדחות ולטעון שזו גופא כוונת הגמ' בתירוצה: "סברא הוא, הוא אסרה והוא שרתה" – סיבת האיסור היא מחמת הבעל, ולכן מיתתו מתירה מאליה את איסור האישה. אמנם, מהמשך דברי הגמ' נראה לא כך. הגמ' דוחה תירוץ זה: "והא עריות דאסר להו ולא שרי להו" – מיתת הבעל אינה מתירה את איסורי העריות שחלו מחמת קידושיו, ומכאן שסברת "הוא אסרה הוא שרי לה" אינה נכונה. על פי האמור נראה לחלק בין איסור אשת איש לאיסור שאר העריות: איסור אשת איש נובע מחמת הקניין לבעל, ולכן במיתת הבעל סיבת האיסור אינה קיימת; איסור שאר העריות, לעומת זאת, נובע מחמת עצם הקרבה, וקרבה שנוצרה על ידי קידושין אינה בטלה גם לאחר מות הבעל, ולכן מיתת הבעל אינה מבטלת איסורים אלו. ואם כן, מההשוואה שעורכת הגמ' בין התחומים יש ללמוד שהבנה זו בגדר איסור אשת איש היא שגויה, ואיסור אשת איש דומה במהותו לשאר איסורי העריות.

רבי אלחנן וסרמן [קובץ שיעורים ח"ב סי' כח; קובץ ביאורים גיטין אות מז] לומד מכך שאיסור אשת איש אינו מחמת קניין האישה לבעלה, אלא מעשה הקידושין מגדיר את האישה כערווה, וההגדרה שהאישה היא ערווה על כל העולם פוקעת רק על ידי דרכי ההיתר שקבעה התורה – גט או מיתת הבעל^[1].

על פי דרכו רבי אלחנן וסרמן [קובץ שיעורים, שם] תמה על תרומת הדשן [פסקים וכתבים סי' קב] הנוקט כי אשת אליהו מותרת הואיל ו"אשת רעהו אסורה ולא אשת מלאך". רבי אלחנן וסרמן טוען שעל אף שקניינו באשתו פקע, הואיל ולא היה את המעשה המתיר, מיתת הבעל, אשתו תעמוד באיסורה.

הגדרה זו, כי איסור אשת איש אינו מחמת קניין הבעל אלא מחמת החלת האיסור בקידושין, תלויה בשלוש שיטות הראשונים בהבנת מהות הקידושין בהן עסקנו בהרחבה בשיעורים הקודמים:

א.לשיטת תוס' מעשה הקידושין הוא מעשה הפלאה של החלת איסור על האישה.

ב.לשיטת חכמי ספרד מעשה הקידושין הוא 'קניין איסור' המשנה את מעמדה של האישה מפנויה לאשת איש.

ג.לשיטת הרמב"ם מעשה הקידושין הוא מעשה קנייני המייחד את האשה לבעלה ומקדים את האישות שהיא מציאות טבעית ולא חלות משפטית.

ההגדרה דלעיל מתאימה במלואה לשיטת תוס': הקידושין מחילים איסור על האישה, ומיתת הבעל מהווה 'מתיר' המפקיע את האיסור ומתיר את האישה לשוק. לשיטת חכמי ספרד יש להגדיר באופן מעט שונה: אמנם איסור האישה נובע מחמת קניינה לבעלה, אך זהו אינו קניין ממוני אלא קניין איסורי - הגדרת מעמדה של האישה כאשת איש. לפיכך, מיתת הבעל אינה בהכרח מפקיעה קניין זה^[2], ולכן הגמ' נזקקת לדון במקור היתר האישה במיתת בעלה.

לעומת שיטות אלו, לשיטת הרמב"ם, שהאישות ביסודה היא מציאות טבעית ולא חלות משפטית, סוגייתנו טעונה ביאור: לשיטתו מסתבר שאיסור האישה לשוק הוא מחמת קיומה של האישות, וממילא משעה שמת הבעל האיסור אמור לפקוע מאליו. לפי זה, השאלה דלעיל חוזרת למקומה: מדוע נזקקת הגמ' לדון במקור היתר האישה לאחר מיתת בעלה, ומדוע היתר זה אינו קיים מסברה?

נראה לבאר שאמנם לשיטת הרמב"ם האישות ביסודה היא מציאותית, אך כיוון שהתורה ציוותה להקדים מעשה קניין לאישות, ומעשה הקניין מייחד את האישה לבעלה ואוסר אותה על כל העולם אף לפני קיום האישות ביניהם, האישות אינה פוקעת גם לאחר שחיי האישות הסתיימו. לכן יש צורך לחדש שהבנה זו אינה נכונה, ומיתת הבעל מהווה סיום של האישות, וממילא האישה מותרת לשוק.

לאור העולה מסוגייתנו, שהיתר אשת איש במיתת הבעל אינו פשוט מסברה, דנים האחרונים האם היתר זה קיים גם באישות של בני נח.

הפני יהושע כותב:

אפילו לפי המסקנא דבישראל איכא קרא דמיתת הבעל מתיר, אפילו הכי בבן נח אסור.

[פני יהושע קידושין יג: תוספות בד"ה לכו"ע]

לדבריו, היתר מיתת הבעל התחדש באישות של ישראל, אך בבני נח אשת איש עומדת באיסורה גם לאחר מיתת בעלה. המנחת חינוך חולק על דברי הפני יהושע לאור דברי הרמב"ם [הל' מלכים פ"ט ה"ח] שלבני נח אין גירושין בכתב "אלא כל זמן שירצה הוא או היא לפרוש זה מזה פורשין". המנחת חינוך לומד מכך שכל שכן שאישה מותרת לאחר מיתת בעלה:

ובאמת לפי המבואר כאן דאין הגירושין תלוי בבעל אלא אם גם היא אינה רוצית אינה אשתו, אם כן מכל שכן במת דודאי אינה רוצית, דבשלמא גבי ישראל דהגט ברצונו תלוי לא ידעינן מיתת הבעל מגט, אבל כאן דתלוי ברצונה גם כן, אם כן מאי שנא מחיים אם תלך מאתו מותרת ומאי שנא לאחר מיתה כיון דתלוי בה גם כן. [מנחת חינוך מצוה לה אות כ]

נראה שעומק סברתו של המנחת חינוך הוא בהבחנה עקרונית בין אישות של ישראל לאישות של בני נח: אישות של ישראל היא חלות הלכתית-משפטית, ולעומתה אישות של בני נח היא מציאותית-טבעית^[3]. בשל כך, רק היתר אישות של ישראל הוא חידוש הטעון מקור; היתר אישות של בני נח, לעומת זאת, נובע מעצם המציאות שחיי האישות הסתיימו, ולכן ברור שבשעת מיתת הבעל אשתו ניתרת לשוק.

לסיום נעיר שבשיעור השישי ['תפיסת קידושין באשת איש'] ראינו את דברי אבן האזל [הל' אישות פ"ג ה"ב] מהם עולה שהקידושין כוללים בתוכם רבדים שונים: הרובד הבסיסי של הקידושין הוא קניין האישה לבעלה, ועל גביו קיים רובד נוסף של החלת איסור על האישה לכל העולם. לפי דבריהם, הרובד הקנייני, הקיים לשיטה זו בקידושי בני נח, קיים גם בישראל. לשיטתם יש לומר את ההגדרה דלעיל בנוסח שונה: מסוגייתנו עולה שאיסור אשת איש אינו רק מחמת קניינה של האישה לבעל, אלא קיימות שתי סיבות איסור – קניין האישה לבעלה וחלות האיסור שהחיל האיש על אשתו בשעת הקידושין. בהתאם לכך, אמנם מיתת הבעל מפקיעה את קניין האישה לבעלה, אך יש צורך לחדש שהמיתה מבטלת את חלות האיסור שהחיל האיש בשעת הקידושין, ובמקורו של חידוש זה דנה הסוגיה.

סיכום

הגמ' דנה מניין שמיתת הבעל מתירה את איסור אשת איש. עולה מכך שדין זה אינו פשוט מסברה. לשיטת רוב הראשונים יש לבאר שהטעם לכך הוא שגדר 'אשת איש' אינו מציאותית גרידא אלא זו חלות הלכתית: לשיטת תוס' חלות איסור שהחיל הבעל, ולשיטת הרמב"ן 'קניין איסור' שמשנה את מעמדה של האישה. לשיטת הרמב"ם שהאישות ביסודה היא מציאותית יש לבאר באופן שונה, שהגמ' באה לשלול את ההבנה שהואיל ויצירת האישות אינה תלויה בחיי האישות המעשיים, היא אינה פוקעת במיתת הבעל ובסיום חיי האישות.

האחרונים נחלקו האם מיתת הבעל מתירה אשת איש בבני נח: לפני יהושע היא אינה מתירה, ולמנחת חינוך היא מתירה. נראה שטעמו של המנחת חינוך הוא שאישות של בני נח אינה חלות הלכתית של מצב מציאותי, ולכן פשוט שהיא פוקעת במיתת הבעל.