רמב"ן קידושין טז. ד"ה זאת אומרת
רמב"ן קידושין טז. ד"ה זאת אומרת
זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול. יש מפרשים דהכי קאמר עבד עברי גופו קנוי לגבי הרב שמחל על גרעונו שאינו מחול, אבל לא שיהא גופו קנוי למילי אחריני, שהרי אין ידו כיד רבו במציאה ובעירוב ובפדיון מעשר כדאיתא במציעא, ותימא הוא היכן מצינו קנין מעשה ידיו שאינו יוצא במחילה בלא שטר, שאפילו כנעני צריך טבילה ואם קדם וטבל לשם בן חורין קנה עצמו בן חורין, אבל כך נראה לי דכיון דשני קנינין הן בעבדות, אחד קנין ממון והוא קנין דמעשה ידיו, ואחד קנין איסור שהוא אוסרו בבת ישראל ופוטרו ממקצת מצוות, וקנין הגוף הזה הוא המצריכו גט חירות ואינו נפקע בדיבור, דומה לקנין אישות שהוא צריך גט להתירו, וממנו הוא למד, לפיכך אמרו שאף עבד עברי יש לרבו בו קנין איסור, שהרי מתירו בשפחה כנענית, ואין קנין איסור נפקע בלא גט, בין באישות בין בעבדות, הילכך הרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול אלא הוה ליה כמפקיר עבדו שצריך גט שחרור, וכן קנין הגוף האמור בפ' השולח על זה הדרך הוא ופירשתי שם, וראיתי להראב"ד ז"ל במסכת גיטין שהעמיק בדברים הללו ולא עלו בידו כהוגן, ואין לי להאריך.
רמב"ן כא: ד"ה אשת
רמב"ן קידושין כא: ד"ה אשת
אשת ואפילו אשת איש - קשיא לן, הא למה לי קרא, תיפוק לי דאין אישות לנכרי, כדאמרינן 'אשת רעהו' - פרט לאשת אחרים, וקיימא לן בכל דוכתי שאין אישות לנכרי. ואמרינן נמי בסנהדרין: הבא על הנכרית חייב עליה משם נשג"ז, אבל אישות לית להו. ואפילו למ"ד משום נשג"א, מדרבנן, שבית דין של חשמונאי גזרו. איכא למימר מפני שאינה מתגיירת לעולם יפה, שלבה אחר בעלה, שאינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, ולעולם לא ישתכח שם ע"ז מפיה לגמרי, קמ"ל דאפילו הכי בשר תמותות שחוטות הן ומותרות. אי נמי, משום שגנאי הדבר ומכוער ביותר הוא, לפיכך הוצרך הכתוב להתירה. אבל בספר יראים ראיתי דאע"ג דמעטינהו קרא ממיתה מאיסורא דאורייתא לא מיעטנהו, כענין שאמרו ביבמות גבי חמות לאחר מיתה. ואינו נכון כלל, שאם כן מצינו אישות לנכרי, והא אמרינן בסנהדרין דלית להו אישות כלל אפילו למיגזר עליהו משום אישות דרבנן, ואמרינן בגיטין דעכו"ם ליתנהו בתורת גיטין וקדושין וכו', וא"כ הרי ישנן בתורת קדושין אף על פי שאין חייבין עליהם מיתה.
ספר המצוות לרמב"ם מ"ע ריג
ספר המצוות לרמב"ם עשה ריג
והמצוה הרי"ג היא שצונו לבעול בקדושין ולתת דבר ביד האשה או בשטר או בביאה. וזו היא מצות קדושין. והרמז עליו אמרו (תצא כד) כי יקח איש אשה ובעלה וגו', הורה שהוא יקנה בבעילה (קדושין ד ב). ואמר (שם) ויצאה והיתה וכמו שהיציאה בשטר כן ההויה בשטר (שם ה א). וכן למדנו (שם ג ב) שהיא נקנית בכסף מאמרו באמה עבריה (ר"פ משפטי') אין כסף, אמרו אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומנו אב. אבל קדושין דאורייתא אמנם הם מבוארים בביאה כמו שהתבאר במקומות מכתובות (ג א) וקדושין ונדה (מתני' מד ב). וכבר התבארו משפטי מצוה זו בשלמות במסכת המחוברת לזה רוצה לומר מסכת קדושין. ובבאור אמרו (קדושין ט א) קדושי ביאה שהם דאורייתא. הנה כבר התבאר שמצות קדושין דאורייתא:
תשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' רפד
תשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' רפד
שלומך ושלום תורתך יגדל לעד ויסגא לנצח. הגיעני מצותך, בענין הפלגש, להודיעך בה דעתי, על דרך אמת, לא כנושא ונותן. לא ידעתי, במה יסתפקו בה, דודאי מותרת היא, כיון שיחדה לעצמו. שלא נאסרה אשה בזנות לישראל, אלא ממדרשו של רבי אליעזר בן יעקב. נמצא אח נושא אחותו, ואב נושא בתו. ועל זה נאמר: ומלאה הארץ זמה. אבל כשנכנסה בביתו, והיא מיוחדת וידועה לו, בניה נקראים על שמו, ומותרת. שהרי דוד נשא אותה. ולא הוזכר בכתו ולא בגמרא, הפרש בין מלך להדיוט. ומצינו גדולי ישראל נושאין אותה. שנאמר 'ועיפה פילגש כלב ילדה'. וגדעון, שופטן של ישראל, שדבר בו ה', כתיב בו 'ופילגשו אשר בשכם ילדה לו'. ואם תאמר שהשופט הרי הוא כמלך, מפני שנוהג שררה על הציבור, ופילגשו ידועה. נתת דבריך לשיעורים, להתירה לבעלי השם. ופילגש בגבעה, אילו היתה אסורה עליו, לא אמר הכתוב 'ויקם אישה וילך אחריה'. וכתיב 'ויאמר אבי הנערה אל חתנו', וגם הוא מתבייש בזמתו. אלא שהיה הדבר מותר ונהוג בישראל. והוא אמר 'ואוחז בפילגשי ואנתחה כי עשו זמה ונבלה בישראל', מכלל שהוא לא היה עושה לא זמה,ולא נבלה. שמא תאמר מן התורה היא מותרת, ומדבריהם הוא דגזור. וכי באיזה מקום הוזכרה גזירה זו בתלמוד, ואיזה בית דין נמנו עליה, ובאיזה זמן נשנית משנה זו. ומה שאמרו, כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, אינו אלא לומר שכיון שנכנסה לחופה נתחייב לברך ואסור ליהנות ממנה בלא ברכה. ובענין הזה היא שנויה במקומה במסכת כלה. וכך אמרו: כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה, הרי זה בעילתו בעילת זנות. וכך אמרו במקדש על תנאי ובעל: אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. והטעם לכולן, מפני שהקידושין והחופה מצות עשה, וכל שבא לישא אשה שתהיה אסורה לכל אדם וקנויה לו ליורשה וליטמא לה, אמרה תורה יקדש ויכניס לחופה, ויברך ברכת חתנים בעשרה. ואם הקדים לבא על ארוסתו בבית חמיו, לוקה מכת מרדות. ואם אחר שהכניסה בביתו הקדים ובא עליה בלא ברכה, אסורה לו כנדה. וכן, כל שלא כתב לה מאתים, סבורה היא כיון שאינו נוהג עמה כבעל, עיניו נתן בגירושין, הויא לה גרושת הלב. הא אילו רצה שתהיה לו פילגש, שלא תהא קנויה לו ולא אסורה על אחרים ולא קדש כלל, הרשות בידו. וגם דברי הרמב"ם ז"ל, אינם לאסור פילגש להדיוט, ולהתירה למלך. אלא כך אמר: וכל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין, לוקה מפני שבעל קדשה. ולשם זנות היינו שפגע בה ובעלה, ולא יחדה לעצמו לשום פילגשות, דהיינו קדשה. ולא אמר הר"ם ז"ל כל הבועל בלא קדושין לוקה. וכן בהלכות מלכים, כשהזכיר פילגשים במלך, לא הזכיר כלל שהוא היתר מיוחד לו. וכבר כתבתי זה, בספר המצות: תראהו משם. הנה הוא ביד השר הגדול, החכם, ר' מאיר אלמושרי"ן, ירום הודו... ואתה רבינו, ה' יחייך, במקומך תזהירם מן הפילגש, שאם ידעו ההיתר, יזנו ויפרצו ויבואו עליהן בנדותן... וכבודך יגדל מעל לגבול ארצנו לעיני, ותגלנה בחברת מעלת רעיוני. כחשק אחיך הנכסף, החותם משה בר' נחמן ז"ל.
פירוש רבי אברהם מן ההר שם, "האומרת לבעלה..."
פירוש רבי אברהם מן ההר נדרים טו:
האומרת לבעלה הנאה שיש לך מתשמישי אסורה עליך כופין אותה, שהיא קנויה לו לתשמיש, דכתיב 'כי יקח'. אבל אמרה הנאה שיש לי מתשמישך אסורה עלי, אסור לשמשה, שהרי הנאתה שלה אסרה על עצמה, ושויה הנאתה כנבילה.
רשב"א שם, ד"ה ואמר
רשב"א נדרים טו: ד"ה ואמר
ואמר רב כהנא תשמישי עליך כופים אותה ומשמשתו שעבודי משעבדא ליה - והוא הדין לאומר לאשתו הנאת תשמישי עליך שכופים אותו ומשמשה דשעבודי משעבד לה והרי זה כאוסר עליה מה שהוא שלה. ומסתברא דלאו משום מצוה בלבד קאמר, אלא משום דנשתעבדו זה לזה לכך, שעל ידי כך עמדו ונשאו.
תוס' הרא"ש שם, ד"ה והאי
תוס' הרא"ש קידושין ה. ד"ה והאי
והאי קנין כספו היא. כיון שמושל עליה ומשועבדת לו מיקרי קנין כספו אפילו קנאה בשטר ובביאה.
תוס' הרא"ש י: ד"ה ארוסה
תוס' הרא"ש קידושין י: ד"ה ארוסה
ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה. תימה דהכא דריש מק"ו דארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה ונשואה דרשינן בספרי מכל טהור בביתך יאכל אותו ואית דמפיק לה מאתם וביתכם, וקשה לעולא דאמר לעיל ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה משום דהוי קנין כספו, ופר"ת דהא דקאמר עולא קנין כספו אסמכתא בעלמא היא ולא עיקר דרשא, ומיהו בר"פ אלמנה לכ"ג לא משמע הכי דפריך שיאכלו עבדי מלוג שהכניסה אלמנה לכ"ג בתרומה מכח קניינו שקנה קנין כמו עבדיו שקנו עבדים ומשני קנין שאינו אוכל אינו מאכיל, הלכך נראה לפרש דדרשא דעולא היא עיקר וההיא דספרי אסמכתא היא, וכמה דרשות מצינו בת"כ דאסמכתות נינהו כגון מעשר פירות וירק דדריש בספרי מקרא, וכן לא עולים באילן ביום טוב וכל הנהו דריש מקרא, אבל מילתיה דאמורא הוי דוקא וק"ו דהכא הא קא דחי ליה ואף על גב דמקנין כספו לא משמע אלא קידושי כסף איתקוש הויות להדדי.
אבני מילואים סי' מד ס"ק ד "...וזה ברור"
אבני מילואים סימן מד ס"ק ד
המקדש מי שחצי' שפחה. והיינו שפחה חרופה האמורה בתורה והיא אשת איש להתחייב עלי' באשם תלוי ולא למיתה. וכתב הב"ש ז"ל ואם קידש אחר קודם שחרור אין תופסין קידושי שני דע"כ לא מיבעיא בש"ס אלא אם בא עלי' אחר שחרור אבל קודם שחרור דצד בת חורין תופסין לראשון ותו אין תופסין קידושי שני עכ"ל.
ולענ"ד נראה דבזה תופסין קידושי שני דהא בפ' האומר (דף ס"ז) [סז, ב] אמרו מנלן דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות ומייתי עלה מאחות אשה ופריך בשלמא כולהו אתיין אלא אשת איש ואשת אח איכא למיפרך כו' א"א נמי איכא למיפרך מה להנך שכן אין להם היתר בחיי אוסרן תאמר באשת איש שיש לה היתר בחיי אוסרן אלא כו' אמר קרא כל אשר יעשה מתועבות האלה ונכרתו הוקשו כל העריות כולן לאחות אשה מה אחות אשה לא תפסי בה קידושין אף כל העריות כולן לא תפסי בהו קידושין ע"ש, וכיון דא"א גופא לא נפקא לן אלא מהקישא ושם לא נפקא אלא חייבי כריתות דכתיב ונכרתו, וכיון דבשפחה חרופה ליכא לא מיתה ולא כריתות א"כ מנלן דלא תפסי בה קידושין, וא"כ נראה דודאי תפסי בה קידושין דלדידן ליכא מידי דלא תפסי בה קידושין אלא חייבי מיתות וכריתות וגמרינן לה מאחות אשה, וכן ביבמה לשוק דמספקא לן אף על גב דהיא חייבי לאוין משום דכתיב לא תהי' אבל בעלמא לא.
ובחידושי פני יהושע פ' השולח (דף מ"ג) הקשה דאכתי משכחת אשת שני מתים קודם שחרור וחזרה ונתקדשה לשמעון דקדושי שמעון נמי תפסי בה כיון שאין חייבין על קידושי ראובן רק אשם, לא הוי אפי' כחייבי לאוין דעלמא דקידושין תופסין בה, ומתרץ דהא דקי"ל בעלמא קידושין תופסין בחייבי לאוין היינו חייבי לאוין דעלמא אבל ע"י קידושין בלא"ה לא משכחת קידושין אחר קידושין דכיון שתופסין קידושי ראובן הרי היא ברשותו ואין לה יד לקבל קידושין מאחר עכ"ל.
ונעלם ממנו הסוגיא דפ' האומר הנ"ל דשקיל וטרי באשת איש מנלן דלא תפסי קידושין עד דגמר לה מהקישא דאחות אשה ואי נימא דאין קידושין אחר קידושין מאי פריך אשת איש מנלן, אלא ודאי דאפי' בא"א הוי תפסי קידושין אי לאו דהוא מחייבי מיתות ב"ד ונפקא ליה מהקישא דהוקשו כל העריות, וא"כ שפחה חרופה שהיא אינה אלא באשם ולא הוקשו בכלל עריות קידושין תופסין בה, וזה ברור.