רמב"ן קידושין טז. ד"ה זאת אומרת
רמב"ן קידושין טז. ד"ה זאת אומרת
זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול. יש מפרשים דהכי קאמר עבד עברי גופו קנוי לגבי הרב שמחל על גרעונו שאינו מחול, אבל לא שיהא גופו קנוי למילי אחריני, שהרי אין ידו כיד רבו במציאה ובעירוב ובפדיון מעשר כדאיתא במציעא, ותימא הוא היכן מצינו קנין מעשה ידיו שאינו יוצא במחילה בלא שטר, שאפילו כנעני צריך טבילה ואם קדם וטבל לשם בן חורין קנה עצמו בן חורין, אבל כך נראה לי דכיון דשני קנינין הן בעבדות, אחד קנין ממון והוא קנין דמעשה ידיו, ואחד קנין איסור שהוא אוסרו בבת ישראל ופוטרו ממקצת מצוות, וקנין הגוף הזה הוא המצריכו גט חירות ואינו נפקע בדיבור, דומה לקנין אישות שהוא צריך גט להתירו, וממנו הוא למד, לפיכך אמרו שאף עבד עברי יש לרבו בו קנין איסור, שהרי מתירו בשפחה כנענית, ואין קנין איסור נפקע בלא גט, בין באישות בין בעבדות, הילכך הרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול אלא הוה ליה כמפקיר עבדו שצריך גט שחרור, וכן קנין הגוף האמור בפ' השולח על זה הדרך הוא ופירשתי שם, וראיתי להראב"ד ז"ל במסכת גיטין שהעמיק בדברים הללו ולא עלו בידו כהוגן, ואין לי להאריך.
פירוש רבי אברהם מן ההר שם, "האומרת לבעלה..."
פירוש רבי אברהם מן ההר נדרים טו:
האומרת לבעלה הנאה שיש לך מתשמישי אסורה עליך כופין אותה, שהיא קנויה לו לתשמיש, דכתיב 'כי יקח'. אבל אמרה הנאה שיש לי מתשמישך אסורה עלי, אסור לשמשה, שהרי הנאתה שלה אסרה על עצמה, ושויה הנאתה כנבילה.
רשב"א שם, ד"ה ואמר
רשב"א נדרים טו: ד"ה ואמר
ואמר רב כהנא תשמישי עליך כופים אותה ומשמשתו שעבודי משעבדא ליה - והוא הדין לאומר לאשתו הנאת תשמישי עליך שכופים אותו ומשמשה דשעבודי משעבד לה והרי זה כאוסר עליה מה שהוא שלה. ומסתברא דלאו משום מצוה בלבד קאמר, אלא משום דנשתעבדו זה לזה לכך, שעל ידי כך עמדו ונשאו.
תוס' הרא"ש שם, ד"ה והאי
תוס' רא"ש קידושין ה. ד"ה והאי
והאי קנין כספו היא. כיון שמושל עליה ומשועבדת לו מיקרי קנין כספו אפילו קנאה בשטר ובביאה.
[תוס' הרא"ש י: ד"ה ארוסה]
ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה. תימה דהכא דריש מק"ו דארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה ונשואה דרשינן בספרי מכל טהור בביתך יאכל אותו ואית דמפיק לה מאתם וביתכם, וקשה לעולא דאמר לעיל ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה משום דהוי קנין כספו, ופר"ת דהא דקאמר עולא קנין כספו אסמכתא בעלמא היא ולא עיקר דרשא, ומיהו בר"פ אלמנה לכ"ג לא משמע הכי דפריך שיאכלו עבדי מלוג שהכניסה אלמנה לכ"ג בתרומה מכח קניינו שקנה קנין כמו עבדיו שקנו עבדים ומשני קנין שאינו אוכל אינו מאכיל, הלכך נראה לפרש דדרשא דעולא היא עיקר וההיא דספרי אסמכתא היא, וכמה דרשות מצינו בת"כ דאסמכתות נינהו כגון מעשר פירות וירק דדריש בספרי מקרא, וכן לא עולים [באילן] ביום טוב וכל הנהו דריש מקרא, אבל מילתיה דאמורא הוי דוקא וק"ו דהכא הא קא דחי ליה ואף על גב דמקנין כספו לא משמע אלא קידושי כסף איתקוש הויות להדדי.
[ה. לתוספת עיון: שו"ת אבני מילואים סי' יז "ואכתי אית לן לברורי... וכל זה נכון"]
שו"ת אבני מילואים סי' יז
ואכתי אית לן לברורי הא דאמרן דמפקיר עבדו אוכל בתרומה מפני קנין איסור שבו אף על פי שאין לרב בו שום קנין ממון, וכן בארוסה אוכלת ד"ת מפני קנין איסור שבה דהא קרא כתיב קנין כספו, והיינו קנין ממון והיכי קרינן לקנין איסור קנין כספו, וראיתי בשיטה מקובצת פרק אף על פי (דף נ"ז) בהא דאמר עולא ד"ת ארוסה אוכלת שנאמר וכהן כי יקנה כו' והאי נמי קנין כספו הוא, וז"ל והאי נמי קנין כספו שקנאה בכסף קידושין שלו עכ"ל הרי שהרגיש בזה שאין קנין ממון לארוס גבי ארוסתו לכך מפרש קנין כספו היינו שקנאה בכסף קידושין ועיקר אכילתה משום קנין איסור שבה שאסורה לכל העולם משום אשת איש, וכיון שאותו קנין איסור נקנה לו ע"י כסף מקרי קנין כספו, ובהכי ניחא נמי מאי דקשיא לן לעיל במפקיר עבדו דאוכל בתרומה אמאי לא אמרינן כספו המיוחד לו, והוא משום דהתם בדין יום או יומים כתיב כי כספו הוא היינו העבד הקנוי לכך בעינן כספו המיוחד לו, מה שאין כן גבי תרומה דכתיב קנין כספו ולא קאי על העבד הנקנה אלא על כסף מקנתו ואינו ענין לומר כספו המיוחד לו, ועיין פרק אף על פי (דף נ"ח) דאיתא שם בגמרא היבם אינו מאכיל בתרומה מ"ט קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחיו הוא ופירש"י ז"ל והאי קנין דאחיו הוא וכי מיית ליה פקע קנינו אבל כנסה הרי היא אשתו לכל דבר והכתוב קראה אשתו דכתיב ולקחה לו לאשה דקני' בביאה וכי היכי דקדושי ביאה מאכילין בתרומה בארוסה דאיתקש הויות להדדי כך מאכילין ביבמה עכ"ל, ולכאורה תקשי כיון דקנה היבם בביאה והרי היא אשתו לכל דבר וקנינו היא ולמה ליה לרש"י ז"ל לפרש משום דאיתקש הויות אהדדי, ולפמ"ש ניחא ומשום דאשה אין לבעלה עליה שום קנין ממון וכמו שביארנו וע"כ אי אתה קורא כאן קנין כספו אלא משום קידושי כסף שנקנית בהן, וקידושי שטר וביאה דמאכילין משום דאתקושי הויות אהדדי וכיון דכסף מאכיל גם שטר וביאה מאכילין, וגבי יבמה דאינה נקנית בכסף ליכא היקש הויות אהדדי לכך פירש"י דכיון דקדושי ביאה מאכיל בארוסה דאיכא היקש הויות ממילא גם ביאה דיבמה מאכיל שהרי הכתוב השוה אותו וקראה אשה וכנ"ל, ובהכי ניחא שפיר שיטת רש"י ז"ל התם דיבם אינו מאכיל בתרומה ד"ת דפקע קנין אחיו, דקשה דהא שפיר אגידא בי' ביבם ולענין הפרת נדרים היבם במקום ארוס ואמאי לא הוי לענין תרומה במקום ארוס, ושיטת התוס' שם באמת דיבם מאכיל כמו ארוס ע"ש, אכן לפמ"ש יפה כיון רש"י ז"ל דהא דבעל מאכיל בתרומה אף על גב דאין לו אלא קנין איסור משום שקונה בכסף ומקרי קנין כספו ושאר הויות איתקוש אהדדי וכן ביאה ביבמה מאכיל משום שקונה כמו ביאה דארוסה ותו לא חילקנו בין ביאה לביאה, אבל זיקת יבם נהי דאגידא גבי' כיון דליכא כה"ג בבעל ואינו בתורת כסף כלל ולא בתורת היקש הויות כיון דליתיה בבעל כלל אינו מאכיל דאנן בעינן לאכילת תרומה או שיהיה כספו גמור כמו עבד או שיהיה עכ"פ נקנה בכסף כמו אשה ושאר הויות אתקוש אהדדי לקידושי כסף דאיתי' גבי בעל ולא חילקנו בין ביאה לביאה כיון שקונה קנין גמור, משא"כ בזיקה דליתה כלל גבי בעל אי אפשר לאקושי ואין כאן קנין כספו כלל, ובנדרים לא בעינן קנין כספו אלא בית אשה וכיון שהקנו לו מן השמים יש לו דין ארוס, אלא שהיה לנו לומר דעדיין מקרי קנין כספו כיון שבא לו ע"י אחיו שהיה לו קנין כסף לכך אמרו קנין כספו א"ר והאי קנין אחיו הוא, וכל זה נכון.
[לתוספת עיון: שו"ת משיב דבר ח"ד סי' ה]
שו"ת משיב דבר ח"ד סי' לה
ב"ה ה' כ"ג מנ"א תרמ"ד, וולאזין. כבוד הרב וכו' כש"ת מ' משה נ"י האבד"ק הארדזישטש.
אשר בקש לבא שנית בענין קנין אשה לבעלה מה היא, ולמה ולאיזה תכלית נקנית וזה דברי במכתב הקודם ואשר מעכ"ה העתיק אותם במכתבו דמה"ת הן אין לאיש על אשתו שום קנין כי אם לאישות בלבד אבל זולת אישות אין לבעל שום קנין ולכן אם נדרה ואמרה הנאת תשמישי עליך א"צ להפר וכופה ומשמשתו משום שלזה היא קנויה לבעלה.
ודברים ברורים הם, ומה שכתוב בתורה כי הוא קנין כספו, וכן מה שנמצא דאשתו של אדם הוי כעבדו ושפחתו, הכונה כמו עבדו ושפחתו, הכונה למעשה ידיהם כך אשתו לאישות ולא זולת, וההוכחה הפשוטה לזה ממה שפשוט לחז"ל דעפ"י התורה אין מעשה ידי אשה לבעלה, ומאין למדו זאת וכי מבואר בתורה שכן הוא, והלא כתיב בה קנין כספו כמו בעבד ושפחה, ומנלן שאין מע"י לבעלה, ולהיפך מנלן דמשועבדת לאשתו /אשתו/ לבעלה ואינה יכולה לאסור עצמה על בעלה, בשלמא אם הוא נדר ואמר הנאת תשמישי עליך אינו חל הנדר שהוא מקרא מלא ועונתה לא יגרע, ולמ"ד דבמקרא לא כתיב אלא מלבושי', מ"מ לא חל נדרו משום שהוא משועבד לה מק"ו כדתניא במכילתא פ' משפטים ר' יונתן אמר שארה כסותה כסות שהוא טפל לשארה אם היתה ילדה כו' ועונתה שלא יתן של ימות החמה בימות הגשמים כו' מזונות מנין כו' ד"א מנין אמרת ק"ו ומה דברים שלא נשאת עליהם לכתחלה אין אתה רשאי למנוע ממנה דברים שנשאת עליהם אינו דין שאינו רשאי למנוע ממנה, ועוד דברנו בזה בחיבורי הע"ש סי"ו אות א' בס"ד.
הא אצלה אין כתיב אזהרה שלא תמנע ממנו הנאת תשמישה, ומנלן שהוא /שהיא/ מחויבת להזקק לו, ודלמא קנין כספו הוא לשארי דברים כמו שפחתו אלא הוא דבר ברור ומושכל ראשון דמשמעות כי יקח איש אשה הוא למה דמסיים הכתוב ובעלה או ובא אליה ולא יותר, מזה למדנו דלזה הפרט היא קנויה לו כמו שפחה לעבודה ולא יותר, ומה שהביא מע"ל הא דב"ק לענין דמי ולדות ושבח ולדות שהן לבעל, אשתמיטתיה הא דאי' בב"ק (מ"ג א') דאפילו זינתה היא לבועלה ולא כתיב בעל האשה, אלא מי שראוי להיות בעל, ומזה גופא למדנו כדברינו, דבאמת מנליה לתלמודא להוציא ממשמעות הכתוב בעל האשה שהוא אדונה והוא קונה אותה משא"כ אם זינתה, אלא משום דברור לחז"ל שאין לבעל שום זכות מה"ת באשתו יותר מעניני אישות והשייך לה והוא הפרת נדריה שבינו לבינה או ע"נ שנוגע לאישות, וא"כ אמאי מגיע דמי ולדות ושבחם לבעל, אלא ע"כ פי' בעל האשה מי שראוי להיות בעל והוא גזה"כ להיות היולדות ושבחיהם לאביהם אם הם ראוים להיות בעל לאמם.
וקנין אשה לאיש בעניני אישות, הוא מועיל לא מבעיא לדעת הרמב"ם שאסור לבעול פנויה, אפילו לדעת החולקים אינו אלא רשות, אבל אינה מחויבת להזקק לו ואם הוא מאנסה ח"ו חייב לשלם בושת ופגם, והרי הוא כגזלן וכאשר יקום איש על רעהו והכהו, משא"כ אשה שהיא קנויה לו היא מחויבת להזקק בכל עת שירצה ואם אינה מזדקקת לו ברצון יכול לכופה כמו שהאדון כופה שפחתו לעשות מלאכתו וכ"ז הם דברים ברורים ואין כדאי להפוך עוד בזה.
ומה שהקשה מע"כ, על הא דחייבי לאוין תופסין קידושין אף על גב שודאי אינן קנוין לאישות, קושיא היא וממנה יתבררו הדברים דקשה לי יותר הא דאיתא בקידושין (דף ס"ז ב') אלא אשת איש ואשת אח איכא למיפרך כו', וקשה לי האיך יעלה עה"ד דאשת איש שהיא קנויה לאחד תתקדש לשני, וכי יעלה עה"ד דעבד שהקנה עצמו לראובן יקנה עצמו גם לשמעון, אלא הענין הוא שאשה היא קנויה ומקודשת ושני דברים הם דקנין הוא שהיא מחויבת להזקק לבעלה כמו שהעבד מחויב לעשות מלאכת בעליו, וקידושין שהוא כהקדש, היינו שהיא אסורה לאחר, ותרי מילי נינהו, דאי מצד שקנויה היא לבעלה היתה נחשבת כגזלנית אם היתה נותנת דודיה לאחר, ולא יותר, וכמו עבד שעשה מלאכתו לאחר בשעה שהיה לפניו מלאכת אדוניו שאינו אלא כגזלן, ותו היה עולה עה"ד שאם יתן לה הבעל רשות להזקק לאחר הרי היא מותרת כמו בעבד שהרשהו בעליו לעשות לאחר, מש"ה היא מקודשת שאין לה פדיון אלא בגט או במיתת הבעל ואי משום הקדש לא ידענו שהיא מחויבת וקנויה לבעלה ולא ידענו אלא שהיא אסורה לאחרים ע"ז אמרינן שהיא קנויה לבעלה, וכבר כתבתי בשם הרמב"ם דהמקדש להעיבור קידושין תופסין בה שתהא א"א ואסורה לאחרים אבל אינה קנויה לו, מעתה המקדש חייבי לאוין ודאי אינה קנויה לו אבל היא מקודשת שהבא עליה ה"ז כבא על א"א.